"קרעים של אישה", סקירת נטפליקס

מבין כל הבמאים האירופאים שפרצו לתודעה במאה ה-21, דומה כי המעבר של ההונגרי קורנל מונדרוצו ליצירה בשפה האנגלית הוא הטבעי ביותר. לא מפני שהסרטים שלו הם המוערכים ביותר ביקורתית, למעשה רובם שנויים במחלוקת בתחום זה. זה מפני שהסגנון שלו תמיד עירבב השפעות של קולנוע אמנותי עם הוליוודי. בשני סרטיו הקודמים, "אל לבן" ו"ירח צדק" הוא נתן מוקם נרחב לקטעי פעולה שבהחלט עמדו בסטנדרטים של הוליווד מכל בחינה טכנית, גם אם שני הסרטים הללו התקבלו בסופו של דבר בצורה שונה. ברוח התקופה, טבעי גם כי הסרט הראשון של מונדרוצו יגיע בחסות של נטפליקס (בגיבוי תמיכה של מרטין סקורסזה כאחד מהמפיקים), וגם טבעי שהוא ימשיך את שיתוף הפעולה של הבמאי עם התסריטאית בת ארצו, קטה ובר.

על פניו, בסרטו "קרעים של אישה" (Pieces of a Woman) הבמאי אינו ממשיך להפגין את הכישורים שלו בקטעי פעולה. מדובר בדרמה משפחתית שהסצנות הזכורות ביותר בה מתרחשות בין כתלי בית זה או אחר. גם זו לא סביבה זרה לבמאי, וגם בסרט זה מונדרוצו מוכיח שבכל הקשור לשליטה בעשייה הקולנועית יש לו יכולת מגוונות וגם בחירות מעניינות מתי להשתמש בהן. אני מניח כי רוב השיח סביב הסרט יעסוק בשימוש שלו בשוטים ארוכים מאוד בכמה סצנות, כולל שוט של כ-25 דקות שמגיע די סמוך לפתיחה ויכול לגרום לאנשים להישבע בשמו של הסרט / להפסיק את הצפייה בזעם / כל תגובה אחרת. אני מצאתי את ההחלטות היותר מעניינות שלו כבמאי קשורות דווקא לשימוש בעריכה כאמצעי להעברת מצב פסיכולוגי או דינמי, או שימוש בעיצוב הפריים על מנת לחשוף ולהסתיר מידע מן הקהל. גם בתחום העבודה עם השחקנים ובעיקר השחקניות שהסרט מתמקד בהן, הליהוק לרוב מוצלח ואפילו מפתיע עד כמה הוא מוצלח (לא בכל המקרים). אך בכל זאת, הסרט לא ממש מתרומם למימד של יצירה חשובה או אפילו מרגשת במיוחד לאורך כל הצפייה. הפגמים נובעים הן מאלמנטים בתסריט, שבוחר לפעמים להדגיש דברים בצורה בוטה מדי, והן בכמה בחירות בימוי.

הסרט נפתח בעבודה על גשר בעיר בוסטון, תוך ציון התאריך הספציפי ומבט על שלבי הבנייה ההתחלתיים. הפתיחה הזו לכאורה קשורה לעלילה, שכן אחד ממנהלי העבודה על הגשר הוא שון (שיה לה-באף), שמודיע לצוות כי הוא רוצה שבתו, שטרם נולדה, תהיה הראשונה שחוצה את הגשר. מיד אחר כך אנו חוזים בבת זוגו, מרתה (ונסה קירבי), שאכן מצויה בהריון מתקדם מאוד. בדקות הפתיחה אנו גם חוזים באליזבת' (אלן בורסטיין), אמא של מרתה, שמערכת היחסים שלה עם שון מתוחה. כל זאת מעט לפני השוט בן 25 הדקות, שהתיאור של המתרחש בו הכרחי לדיון בסרט אבל אני לא אחשוף אותו בשלב זה. זאת על מנת לתת לחלק מן הצופים את האופציה להיות מופתעים ממה שמתרחש בו, ובסרט, אף כי ייתכן ובמקרה זה כדאי לדעת איך בדיוק השלווה מתערערת. לכן, אדון בשוט ובמתרחש בו בהמשך ואזהיר לפני כן.

החלק הבא של הסרט חוזר לצילום של אותו גשר, בשלב בנייה מתקדם יותר ושוב תוך ציון התאריך. הסרט קופץ בזמנים, בדרך כלל חודש או חודשיים קדימה, דרך הגשר הזה עוד מספר פעמים. החלוקה המבנית היא גם מימד סימבולי של בנייה, עד לנקודה של מעין השלמה נפשית/סגירת מעגל. יש משהו בוטה בשימוש של הסרט במוטיב הזה, כמו גם במוטיב חוזר נוסף של תפוח, שלפעמים מרגיש מולבש באורח לא טבעי על הסרט. גם הכותרת של הסרט לא ממש מוצלחת בעיניי. היא מכניסה לסרט מימד סנסציוני וספק מנסה לרכב על גל האהדה לסיפורים על נשים בקולנוע של ימינו, אהדה לה אני שותף בדרך כלל. הבוטות הזו בסרט נוכחות בעיקר בחלקו השני, בו הוא נקרע ומתפזר לכל מיני כיוונים וקצת שוכח להיות גם אנושי וטבעי. מה שמחזיר לסרט את האנושיות היא סצנה נוספת בשוט ארוך שמגיע כשעה אל תוך העלילה. הדגש הוא על תצוגת המשחק של בורסטיין באותה סצנה הן כשחקנית תומכת והן כמבצעת מונולוג חשוב.

סגולה נוספת של הסרט היא המוזיקה שכתב המלחין הנודע הווארד שור שהיא לא רק יפה אלא גם מתכתבת עם הסצנות בצורה מכובדת ומעודנת ולא סוחפת את הקהל לכיוון של רגש מסוים. פרט לבורסטיין, צוות השחקנים בסרט כולל גם הופעה מוצלחת באופן מפתיע של הקומיקאית אילייזה שלזינגר, ותפקידים קטנים ומדוייקים של בני ספדי, שרה סנוק ומולי פארקר. במרכז אמורה להיות תצוגה שווה מועמדות לאוסקר מצד קירבי, וייתכן שתהיה מועמדת. קירבי בהחלט מספקת את הסחורה מבחינתי בסצנות הקשות ביותר בסרט, כאשר בין לבין היא נראית מעט מנותקת מעצמה או מהדמות. אולם, יש לכך סוג של הסבר פסיכולוגי. החוליה הבעייתית בסרט היא שיה לה-באף, שכמו בחלק מסרטיו נע בין כמה סצנות אמינות עד אמינות באופן מכאיב (גם בגלל הידיעות האחרונות על תלונות של בת זוגו על מערכת יחסים מתעללת), לבין לסצנות בהם הוא נראה כמו נטע זר בסרט וכבחירת ליהוק שגויה.

-ספוילרים בעיקר לסצנה הארוכה סמוך לפתיחה מכאן-

הרגע המדובר מציג לידה ביתית משתבשת בשוט רציף אחד. הסרט עושה זאת בצורה הדרגתית ותוך הדגשה כי זו הייתה בחירה של בני הזוג, ובעיקר של מרתה, ללדת בבית. זה הדבר הכי קרוב בסרט לסצנת מתח, אף כי בלי ידע מקדים רוב הזמן הסצנה לא מצביעה על סכנה אלא על הכאב הטבעי שהוא חלק מתהליך הלידה. לכן, אני חש כי הסצנה הזו אינה נצלנית מבחינה רגשית, אלא נכונה דרמטית ועובדת היטב. היא כן מרגישה נצלנית רק בגלל מה שהתגלה לי בהמשך הסרט – הדבר אשר עניין את ובר ומונדרוצו הוא לא רק אובדן הילדה וההשלכות הפסיכולוגיות לכך, אלא מערכת מורכבת יותר של יחסים הן בזוגיות ובעיקר בתוך המשפחה. זה לא שהסרט לא מטפל במצב הפוסט-טראומתי של מרתה ושל שון, אלא שלתחושתי זהו בסופו של דבר רק רקע לסרט הדן ביחסים בין אמהות ובנות דרך ארבעה דורות במשפחה יהודית. אלה הן אליזבת' ומרתה החיות, ושתי הנשים אשר אינן נוכחות – התינוקת שמתה בלידה, ואמא של אליזבת' שכבר אינה בין החיים, אולם העניקה את שמה לתינוקת המתה. המפתח לדגש של הסרט על הקשר הבין-דורי בין הנשים קשור לסצנה שעל פניו נראית כמיותרת או כתוספת של נושא לא קשור לסרט. או במילים אחרות: מה פתאום את מתחילה לדבר על השואה.

בחינה של הסרט לפני ואחרי הסצנה בה אליזבת' משתמשת בסיפור הלידה שלה במהלך השואה כדוגמא לדרך בה היא סבורה שמרתה צריכה להתנהג, מראה כי הפער בין הדורות נובע לא מעט מן היחס לאירועים. אליזבת' חוותה את השואה כילדה והיא חיה בתחושה כי דבר אינו מובן מאליו ובעיקר כי עליה להיאבק על מה שמגיע לה, וגם לנצל את כל היתרונות של חיי רווחה. לכן היא לא מרוצה הן מן הבחירה של בתה בבן הזוג והן מעצם הרעיון של הלידה בבית. אולם, החיבור לבין מעמד נמוך ולידה טבעית יותר הוא חלק מהותי מן ההתנהגות של מרתה, התנהגות שאינה נובעת מזעם גם בהיותה זועמת. מרתה מייצגת דור חדש של יהודים, אשר חוו דרך ההורים והסבים את הטראומות השואה, אולם רואים בקשר לעבר סיבה להיות פותחים כלפי הסביבה. גם אם אותה פתיחות הובילה את מרתה למצב של תגובה אגרסיבית לכל המתרחש סביבה לאורך רוב הסרט. הפער בין הנשים בא לידי ביטוי גם בכך כי בעוד אליזבת' דוחפת מהלך משפטי מן ההתחלה, האבל של מרתה מובע דרך התחפרות פנימה, וחוסר יכולת לדבר או אפילו לחשוף את המחשבות שלה באוזני בין זוגה. זה ששואל אותה מספר פעמים במהלך הסרט על מה היא חושבת ולא מקבל תשובה חד משמעית. כאשר מתייחסים למערכת היחסים בין הנשים כמנוע העיקרי של הסרט, גם התיאור של המשבר בזוגיות עקב הטראומה נראה אמין יותר, או פחות נוקשה ממה שהוא נראה תחילה.

כמכלול, יש משהו לא אחיד ב"קרעים של אישה". אולם יש בו כמה סצנות טובות ושלוש סצנות טובות מאוד לדעתי – שתיים מהם בשוטים ארוכים סמוך לפתיחה וסמוך לנקודת האמצע. השלישית מגיעה קרוב יותר לסיום וכוללת סוג של איחוי של הקרעים ופתיחת קרעים חדשים בו זמנית. הסיום עצמו מובן אך מיותר ובוטה מדי לטעמי. חוסר האחידות הזה אפייין עבורי גם את הסרטים הקודמים של מונדרוצו בהם צפיתי, החל מסרטו "דלתא" ודרך "בן עדין – פרויקט פרנקנשטיין", שהוא לכאורה סרט שונה מאוד אבל למעשה הדיון שלו בהורות והשפעה די קרוב לסרט הזה. בכל אחד מסרטיו יש רגע או שניים של קולנוע מקורי והרבה רגעים של עשייה לא בדיוק מקורית, אולם בהחלט יעילה ומרשימה.