פסטיבל דוקאביב 2020: "הלובי", "המקצוע: נביא", "ארבע אמהות", "יידיש"', "רצח בקולנוע צפון"

פסטיבל דוקאביב ממשיך ואת הדיווח השני ממנו (זה הראשון) אני מקדיש לתוכנית הישראלית העמוסה, עם שלושה סרטים מן התחרות ושני סרטים שמוצגים במסגרות אחרות של הפסטיבל. רוב הסרטים הם של יוצרים שעל עבודתם כבר כתבתי בעבר, רובם גם מתייחסים בדרך זו או אחרת לתקופה הקודמת לתקופת הצילומים העיקרית (עם או בלי שימוש בחומרי ארכיון). חלק מהסרטים נוגעים דרך עיסוק בעבר גם בפוליטיקה של ההווה וכמה מהם מגשרים בין הזמנים. אבל בעצם כל אחד מהם עומד בפני עצמו ולכן גם לכל אחד יוקדשו כמה פסקאות משלו.

הלובי

הכותרת האנגלית של סרטה של מור לושי הינה "Kings of Capitol Hill" ואני רואה סוג של הצהרה בעצם השוני מן הכותרת העברית. זהו סרט מרתק ובעל חשיבות בכמה אופנים, שהם אולי זהים ואולי שונים עבור ישראל וארה"ב. לושי בונה את ההיסטוריה של הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק בדרך שחושפת את השינוי שחל ביהדות ארה"ב וגם בישראל, משנות הששים ועד היום. דרך כך היא גם בוחנת את טיבו של קשר הידידות (הנצחי?) בין שתי המדינות והקשר שלו למערכת הסודית אך המוכרת ליודעי דבר של לובים פוליטיים שונים, שבפועל קובעים מדיניות לפעמים לא פחות מנציגי ציבור נבחרים. כסף מסובב את העולם ומסתבר שגם את יחסי ארה"ב ישראל, דרך ארגון שבדקות הפתיחה של הסרט שם לעצמו מטרה לתמוך במנהיגי ישראל לא משנה מה עמדתם. אך כפי שהסרט מראה: א. לא תמיד יהיה לארגון פשוט לעמוד בזה. ב. השיוך בתוך הפוליטיקה האמריקאית של ראשי הארגון עבר באופן הדרגתי להיות יותר יותר ימני גם בלי קשר לישראל (אשר עוברת תהליך דומה). ג. מה שפעם היה ארגון מלכד וסוג של מייצג את יהודי ארה"ב, הפך לשינוי במחלוקת גם בקהילה עצמה ולמעשה גם בקרב מי שהיו בעבר הרחוק ראשי הארגון ובעבר הקרוב פעילים בכירים או ייצוגיים בו.

כמו רוב הלובים, ארגון איפא"ק פועל תחת מעטה סודיות עליו מוכרז בראשית הסרט, לצד האמירה כי לראשונה ראשי הארגון בעבר הסכימו להתראיין לסרט זה. המילה "בעבר" חשובה בקשר לכל המרואיינים, שכן ניכר כי הסודיות וחוסר שיתוף פעולה עם התקשורת בשאלות היא עדיין מדיניות. כך שלמעשה הסיפור של ארגון איפא"ק מתואר דרך דוברים שכבר עזבו את הארגון, חלקם ברצון וחלקם בכפייה, אולם המשותף לכולם היא סלידה מפעילות הארגון כיום. הדבר מקנה לסרט מימד של יצירה שמבטאת עמדה פוליטית ברורה: מבט על הארגון ויחסי ישראל-ארה"ב מתוך עמדה של שמאל ציוני. לקראת סוף הסרט נאמר כי הנשיא אובמה אמר כי המורשת של נתניהו היא מחיקת השמאל בישראל, בעוד הסרט מראה כי השמאל הציוני היהודי-אמריקאי חי ובועט – פעם איפא"ק היה עבורו בית וכלי, כיום אויב. הדוברים שהיו ראשי הארגון בעבר לעתים מבקרים את השינוי בארגון ולעתיים מכים על חטא. הפנים החד-מימדיות והמשחק על התחום האפור בכל הקשור לתמיכה כספית בפוליטיקאים כנראה תמיד היו שם, אפילו בימים שהיה מדובר בארגון קטן ולא במלך של גבעת הממשל, כפי שמבטאת הכותרת הלועזית.

הדגש בסרט הוא על היחס לישראל, אבל בחטף מוזכרים גם לובים אחרים בארה"ב וגם במדינות אחרות, לרבות ישראל. החלטות מושפעות בידי הלובים הללו שפועלים מאחורי הקלעים ולעתיים מתיימרים לייצג קהל שהם לא בדיוק מייצגים. השבר בין איפא"ק לבין יהדות ארה"ב מובע בין היתר בחבירה של הארגון לנוצרים אוונגליסטים, אשר תומכים בישראל תוך עמדות שהן לעתים אנטישמיות ומתוך אמונה כי שהות היהודים בישראל תקרב את מותם. אולם, את ההאשמות כלפי הארגון כיום, כמייצג לא נבחר ולא מהימן של יהדות ארה"ב, ניתן להפנות גם אל ראשיו בעבר, המתרייאנים בסרט. בשנות ה-80 הם צברו כוח עבור הארגון תוך אמונה שתמיכה שלהם בישראל משולבת בערכים ליברליים או אפילו שמאלניים (כולל השוואה בין ישראל ללוחמים בצפון וייטנאם או מלקולם X). אף אחד לא באמת יכול לדבר בשם כל הציבור, בטח לא בעודו מקבל בלי סייגים מנהיג של מדינה רחוקה בלי לשאול לגבי זהותו.

מבחינה אסתטית, הסרט דומה לסרטיה הקודמים של לושי, "יומני אוסלו" ו"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" – סרטים שגם בהם רוב הדוברים השתייכו לשמאל. אלא שבסרט זה השיח של אנשי שמאל מופנה לארגון שכיום אין ספק כי הוא ימני וראשיו בהווה בוחרים שלא להגיב. זה לא עושה את הסרט לפחות מרתק, מפני שהדוברים וגם הבמאית מפנים את הביקורת גם פנימה. הסרט מזכיר כמה סרטים תיעודיים אמריקאים שנעשו אודות אנשים כגון סטיב בנון או דונלד טראמפ: בחינה של ״איך אפשרנו?״ ואף תרמנו לכוח הבלתי מתקבל על הדעת (של היוצרים והמרואיינים, לא של כלל הציבור) לעלות.

בסופו של דבר, חלק מן הדוברים הכי מרתקים בסרט הם לא ראשי הארגון שחושפים דרכי התנהלות וסודות, אלא אנשים צעירים שפעם היו הפנים של התמיכה הישראלית בכנסי איפא"ק וכיום מובילים את ההתנגדות לארגון בתוך הקהילה היהודית עצמה. המסע שלהם מצייר את איפא"ק כבעלת כוח לא רק על פוליטקאים, אלא גם בעיצוב השקפת העולם של צעירים דרך מפגני כוח. הפער בין דבריהם כיום לבין הצילומים שלהם מתוך הכנסים בעבר הלא הרחוק מראה את היכולת של ארגון לספק חיזיון אחדות גם כאשר לפחות בכוונה המקורית שלו, או בהצהרה הגלויה, הוא אמור לפתח דיון או קולות ייחודים. השימוש של לושי בטכניקה של ראשים מדברים בתוך נרטיב היסטורי בסרטיה מציג סוג של פתרון חלקי לבעיה מסוג זה: היא מספרת את הסיפור כפי שהיא רואה אותו, אבל מדגישה הרבה סיפורים אישיים ולעתים סותרים בתוך הנרטיב הכללי שלה.

המקצוע: נביא

"המקצוע: נביא" מציג בתוכו חומר תיעודי מרתק ויוצא דופן על מנהיג של דת חדשה. כמות המאמינים שלה ברחבי העולם הופכת אותה לקצת גדולה יותר מכת, אף כי מאפיינים של כתות קיימים בה, כולל בחירה של נשים בעלות מראה גופני מסוים לשרת את המנהיג. המנהיג הוא ראל, בעבורו זמר צרפתי בעל הצלחה חלקית ועיתונאי, בטרם פגש בחייזרים המכונים "האלוהים", שייסדו את כל הדתות הקודמות וכעת מודיעים לו כי האנושות מוכנה לדעת את האמת על ה-DNA החייזרי השוכן בתוכה ולקבל את המסר של דת שמטיפה לרתיעה מכל אלימות, בניגוד לדתות הממסדיות שהרגו בשמם. ראל גם מטיף לאהבה וצדקה ובמהלך הסרט ניכר כי ה"ראליזם" שהקים גם יוצר טוב בעולם מעבר לאושר המוצהר של המרואיינים, גברים ונשים שחלקם הם כהני דת וגם מצליחים בעולם האקדמי. היכולת של ראל להביא לשינוי חיובי במציאות ניכר בעיקר בקהילה במדינה הענייה בורקינה פאסו, שם הוא מוביל קמפיין נגד מילת נשים וגם מנסה לפתוח בית חולים לשחזור דגדגן לנשים שעברו את ההליך. מה שרומז שגם מין מהווה חלק חשוב בתורה שלו. מי שמצפה לסרט תחקיר שיתקוף את מושא התיעוד עולל להתאכזב מעט, אף כי יש בסרט מספר ראיונות שמפריכים את התורה שבנה ראל ולא מעט מקרים בהם ההטפה הלא אלימה שלו חוצה כמה וכמה גבולות של ניצול. אולם, הבמאי יואב שמיר, שהוזמן על ידי ראל עצמו לתעד אותו, לא מעוניין שמרכז סרטו יהיה רק הסרת המסיכה מן הנביא או רק דיוקן של דמותו וקהילתו.

קצת בדומה למייקל מור, סרטיו האחרונים של שמיר עוסקים קודם כל בבמאי עצמו. אולם בניגוד למור, הוא לא ניגש לסרטים אלה במטרה להעביר את השקפת העולם שלו, אלא על מנת לחקור דברים שהוא לא יודע. תחת חזות תמימה, שמיר משתמש במקרה של ראל על מנת לשאול את עצמו שאלות על מהות של דת באשר היא דת, וגם על הסיבה שהוא עצמו לא מאמין בדת כלשהי. הקריינות של שמיר בכוונה מקטינה את הבמאי ומסווה את התחכום של המלכודת שהוא כן טומן לאנשים עימם הוא משוחח, בעודו נותן להם להוביל את הסיפור. בעוד התמונה על ראל כוללת לעתים דברים מטרידים, הוא מוצא גם את דרכה של הדת לגלות אור מסוים וגם חושף את הצביעות והבעיות שקיימת גם בדתות אחרות שמציעות תשובות אך גם אופציה לעימות.

כתוצאה מכך, ניתן לסלוח על חוסר במסר אחיד כנגד הגורו, שכן המוקד כאן הוא אחר. זהו מסע פנימי אירוני ובעל ביקורת עצמית במסווה של תחקיר אודות דת שלא מרבה להיחשף בצורה כה אינטימית, אף כי יש לה מאות אלפי מאמינים ובעבר היא עלתה לכותרות. פה ושם ניכר כי ההתנגשות בין שני הרבדים השונים של הסרט לא תמיד עובדת, או שהאיזון הפנימי ביצירה הולך מעט לאיבוד. אולם בסופו של דבר, שני הגיבורים הראשיים של היצירה הם שמיר וראל עצמו ושניהם מספיק מעניינים על מנת שהסרט יעבוד גם כמסע פנימי וגם כתיעוד של נביא שבקיא בתרבות פופולרית וחלק מדבריו הגיוניים, בעוד חלק אחר מהם מרתיח ונצלני.

ארבע אמהות

סרטם של דנה קידר לוין ורפאל לוין עוסק בתנועה העממית שהובילה את השינוי בדעת הקהל לגבי שהות צה"ל בלבנון ובמנהיגות התנועה. אף כי הוא עוסק באופן ישיר אך ורק בתקופה בה פעלה התנועה (1997-2000), דומה כי האפקט הרגשי שלו על רבים מן הצופים כיום נובע מהשוואה בינו לבין דברים במציאות של שנת 2020: תנועת מחאה שהחלה בהפגנות קטנות שעוררו הזדהות רבה, והצליחה בסופו של דבר לא רק לסחוף תמיכה רחבה יותר אלא להביא לשינוי דרסטי בדעת הקהל; קול נשי צלול שיוצא נגד ההגמוניה הגברית בקביעת המדיניות בישראל ובסופו של דבר מצליח כנגד עמדת המומחים; בנוסף, חלק מהשתלשלות האירועים כוללת הפסד של נתניהו בבחירות. אספקט מורכב אחר ביחס בין העבר המוצג בסרט להווה הוא תחילתה של תנועת המחאה בעיקר סביב נשים חברות קיבוץ רובן אשכנזיות.

אף אחד מן הנושאים הללו לא נידון בגלוי בסרט, שמהווה בבסיסו תיאור ישיר וכרונולוגי של האירועים. הוא מורכב מחדשות וקטעי ארכיון אודות הלחימה בלבנון בתקופה הרלוונטית וראיונות עם ארבע האמהות שהחלו את התנועה בעקבות מאמר בעיתון של התנועה הקיבוצית, מחבר המאמר, ונשים נוספות אשר הצטרפו למאבק. הוא החל בהפגנות שבועיות ולאו דווקא מרובות מששתפים בכבישי הצפון (זה שהשהות בלבנון הייתה מיועדת לשמירה על שלומם) והתפתחה עם הזמן למחאות גדולות יותר ליד בית ראש הממשלה ובתל אביב. חומרי הארכיון בסרט תופסים נתח מרכזי והם משלבים בין דיווחי חדשות, צילומים בזמן אמת של פעילות התנועה, וגם צילומים של חיילים בזמן השהות בלבנון (מקרי מוות מועברים רק דרך שידור חדשות). התוצאה בהחלט מחזירה לימים ההם, אשר בחלקים מעטים נראים רחוקים ותמימים ורוב הזמן נחווים כסוג של פצע שעדיין מדמם. אף כי יש לי כמה הסגות לגבי ההשוואה בין התנועה בעבר לבין מה שמתרחש כיום, אין ספק שיש משהו רלוונטי בכך שהסרט מראה מחאה עממית שבסופו של דבר הובילה לשינוי. למי שהיה צעיר מדי על מנת לזכור, בתקופה בה החלה המחאה הייתי בחטיבת ביניים וידיעות על עימותים בלבנון והרוגים היו נראים ככוח טבע. היה גם כמעט קונזצנוס בחברה (כולל בחלק ממפלגות השמאל) כי השהייה בדרום לבנון היא הכרחית במצב הקיים.

הסרט דן גם בביקורת שהושמעה בזמנו כנגד הנשים. חלק ממנה נובע באופן ישיר משוביניזם, וחלק בעל מידה של רלוונטיות לפחות בעיני חלק מן הקהל גם כיום. ההיצמדות לתקופה המדוברת בלבד ולמבט של ישראל בלבד גם מצדיק היעדר של ביקורת כלפי תוצאות השהות בלבנון והיציאה מלבנון בטווח ארוך (למשל אנשי צד"ל) ועימות של הדוברות בסרט לגבי המצב בתקופה בה צולמו. הן מזכירות בגאווה דווקא את היעילות בה התנועה התפרקה ברגע שהמטרה שלה הושגה, דבר שיש בו משהו נכון, אבל מכיוון שהסרט תמיד עוסק בהווה, בין אם ייבחר בכך או לא, היה יכול להיות מעניין לשמוע מעט יותר על מה שהתחולל עם הנשים מאז. פרט לכך, הסרט בהחלט עושה את העבודה שלו בהזכרת הסיפור המרתק והחשוב מן העבר הלא מאוד רחוק של ישראל.

יידיש

סרטה של נורית אביב מוקרן מחוץ לתחרות ותחת המסגרת "מאסטרים", הבית הקבוע לסרטים של אביב בפסטיבלים בארץ בשנים האחרונות. כיאה לסרט של מאסטרים, הסרט ממשיך את הקו של רוב העבודות הקודמות של אביב כבמאית בשני העשורים האחרונים, דרך סדרה לא קטנה של סרטים בהם עסקה בהיבטים שונים של מושג השפה ובשפות שונות. דרך המחקר העיקרית שלה היא שיחות עם אנשים אשר אלמנט כלשהו של השפה היה מהותי בחייהם. את הסרט החדש היא מקדישה לשפה אותה שמעה בתור ילדה בתל אביב, אך לפי דברי הפרולוג של הסרט, המוקרא על רקע הים, בבית הספר היא למדה להירתע ממנה כשפה שמייצגת את הגלות ואת המוות. גם אני זוכר דברים על היידיש בתור שפה מתה, אף על פי שהיא עדיין מדוברת בקהילות החרדיות וגם מחוץ להם.

סרטה של אביב לא נוגע כלל בעולם הדתי ומהווה הצדעה לידייש החילונית, דרך שיחות עם שבעה אנשים אשר חיים את השפה כחוקרים אקדמאים, מורים, מתרגמים ובעיקר כאוהבים. מדובר באנשים שלא גדלו בבית דובר יידיש וחלקם אפילו לא גדלו כיהודים, אבל כולם גילו תשוקה לשפה בשלב כלשהו בחייהם. אחת מהן (לא יהודיה) אף מספרת כי בתחילת מערכת היחסים שלה עם בעלה, ייידיש הייתה השפה המשותפת. הדוברים בסרט מדברים קודם כל על היחס שלהם לשפה ואחר כך על האהבה הספציפית שלהם לשירת יידיש מודרניסטית, כלומר כזו שנכתבה בעיקר בין שתי מלחמות העולם. סדר המרואיינים נקבע על פי המשורר עליו הם מדברים בהרחבה וממנו הם קוראים, מה שיוצר סוג של רצף כרונולגי של זמן כתיבת השירים המוקראים ומבט על התפתחות השירה היידית לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 דרך עיני המאה ה-21. זהו מסע מרתק לחובבי השירה שמתחיל מתרגום מודרני לתנ"ך ועובר דרך שלושה משוררים ושלוש משוררות, בהם שמות שחובבי השירה בישראל למדו להכיר יותר בשנים האחרונות.

כבמאית העוסקת בטבעה של השפה (ובעלת גוף עבודה מרשים ועשיר גם בתור צלמת קולנוע), אביב מקפידה על שפה קולנועית פשוטה ומדויקת לכל פרגמט בסרט. זה אומר שאותם שוטים חוזרים בסביבות גאוגרפיות שונות, הראיון מצולם מקרוב ובגובה העיניים, ומגיע לשיא עם הצגת השיר. קודם נראה על המסך הטקסט בידייש ולאחריו השיר מוקרא בשפת המקור ונראה על המסך שוב, בתרגום עברי. מדובר בסוג של ממתק משובח עבור חובבי שירה ואוהבי הקולנוע של נורית אביב, גם אם לא ביצירה שיש לה פוטנציאל לקהל גדול.

רצח בקולנוע צפון

גם סרטו החדש של אבידע ליבני מוצג מחוץ תחרות. מדובר בסרט שנראה תחילה כסוג של דוקו-פשע היסטורי: חזרה לפרשת רצח מוזרה שקיבלה כותרות בישראל של שנות החמישים. אך למעשה, סרטו של ליבני נראה כמכיל חמישה-שישה סרטים שונים בסרט אחד, ואין ספק כי החומר בו הוא עוסק מספיק לכמות כזו של סרטים, או אפילו לכמות סרטים גדולה יותר. חווית הצפייה בסרט נדמית לפרקים כמו זינוק בקריאה בן כמה סרטים שונים, לטוב ולרע. כל סיפור שמסופר בו מתגלה כשער לסיפור אחר, כולם מרתקים אך גם מרגישים לפעמים מעט דחוסים בתוך סרט בודד.

הרצח שבכותרת אירע בשנת 1957 בבית קולנוע שהקרין באופן מסחרי את סרטו של רובר ברסון, "הנידון למוות ברח" (עצם הקרנת הסרט נראית כאירוע מדהים בפני עצמו). אדם שעמד בתור לסרט נרצח בשוד שהשתבש, כאשר הוא ללא ספק לא היה המטרה וגם שדידת קופת הקולנוע אינה בדיוק המניע. למשטרה לקח כשנה לאתר את הרוצח אך הוא נתפס לבסוף. זו בהחלט רק ההתחלה בסרט חוצה יבשות ופרשיות שמכיל כמה וכמה הדהודים שונים של חיי הרוצח והנרצח. כולל סיפורים על אהבה והקרבה בין יהודים לגויים, התבגרות בתנאים קשים מאוד או טובים מאוד, כמה סיפורי שואה מסמרי שיער, סרט על החיים בכלא ויצירה אמנותית בכלא, פשעים נוספים, בריחה שלא הייתה מביישת את סרטו של ברסון, וספק פרשת ריגול. זוהי רשימת חלקים בסרט בו אחת לכמה דקות יופיע מרואיין שנראה כי אינו קשור לסיפור בתחילה, אך מה שהוא יספר יישמע מדהים. עבורי הגודש הזה שמר על עניין רוב הזמן, אך גם התיש בחלקים אחרים. מתוכו עולה התחושה כי כל קו העלילה ניתן היה לפענח יותר לעומק, אלמלא הסיפור האמיתי היה כרוך בכל כך הרבה תפניות.

רק לקראת הסוף מגיע ליבו המרגש של הסרט, לב שנרמז לו בפתיחה אולם לוקח לו זמן להגיע ולהציג את הגיבורה הגדולה והאמתית של הסיפור. בסרט על פשעים רבים (חלקם התרחשו אחרי סיום חלקה של אותה גיבורה בסיפור) מגיח כוח נגד של חמלה, הוראה, וקבלת האחר – כולל קבלת הפוגע. חלקו הטוב ביותר של הסרט מציג דיוקן של אלמנה עצובה שמצאה כוחות בפילוסופיה ובאמונה הבודהיסטית, אחרי סיפור חיים שומט לסתות שכולל ויתור על חיי נוחות וקשירת גורלה בעם שהוא לא העם לתוכו נולדה, ומחילה לאדם שהרס את חייה, מילולית. המפגש הקולנועי עם דמות כזו שווה את הטלטלה שמעביר הסרט את הצופה לפעמים, ומאפשר גם לסלוח על אלמנטים שלא מפותחים מספיק ביצירה. חלקם נוגעים לדמות זו, חלקם לסוגיות שלא מטופלות עד תום, וחלקם לדמויות האחרות שמרואיינות בסרט או זוכות לדיוקן לאחר מותן. יש בסיפור הזה יותר מדי דמויות שגם סרט מלא שיוקדש רק להן, ייתכן ולא היה מספיק על מנת לפענחן.