״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס

על צפיית שנאה אנחנו לא מרבים לכתוב בסריטה. באופן אישי, לצפות-לשנוא זה לא משהו שאני נוהג לעשות עד כדי כך שהייתי צריך לחפש בגוגל איך נהוג לתרגם Hate Watching (את הפועל בצורתו העברית הכפולה ראיתי לראשונה אצל חן חדד מ״הארץ״, למשל כאן, אז כל הקרדיט לה). בעוד אני הראשון להודות שסרטים גרועים מסוגלים להסב לי הנאה כנה ואמיתית, תכנים שמורטים את עצביי גורמים לי להימנע מראש או לנטוש באמצע, ובטח שלא להתבטא על כך בכתב. אבל מדי פעם הגורל מתערב, ומה שהיה אמור להיות סרט גרוע באופן בלתי מזיק, ואולי אפילו מצחיק, התגלה כמרתיח דם. זה בערך מה שקרה לי עם הקומדיה הרומטית החדשה של נטפליקס. לא ״זוג יונים״ שאור כבר כתב עליו, בחיים לא הייתי ניגש לשם אפילו. אני מדבר על סרט אחר שעונה להגדרה והגיע אל שירות הסטרימינג שבוע לפני כן – ״מיסי מסתבכת״ (The Wrong Missy).

כשהגיע הטריילר, לא ממש הצלחתי לסיים לצפות בו מרוב טריגרים: דייויד ספייד, דייויד ספייד כמושא תשוקה עבור נשים, שחקנית קומית שמשפילה את עצמה, דייויד ספייד מדבר וכן הלאה. לא הייתה לי כוונה לצפות בסרט שלם עם כל הדייויד ספייד הזה, שכפי שאפשר להבין מהעדינות בה רמזתי על כך, אינו בא לי בטוב. אבל הסרט הזה מתנחל זמן מה בטופ 10 של נטפליקס (לפחות בארה״ב) ואחר-הצהריים מצער אחד מצאתי את עצמי זקוק לבידור קליל. היות והסדרה הנשכחת ״תהרוג אותי וזהו״ הייתה אחת מצפיות השנאה היחידות שלי, בנעוריי המאוחרים, חשבתי לתת לדייויד ספייד עוד צ׳אנס להרגיז אותי מספיק כדי לצלוח את היצירה החדשה בכיכובו. כמובן שקיבלתי את מה שמגיע לי והסרט חירפן אותי בדרכים אחרות.

דייויד ספייד משתתף (הוא 30 שנה על המסכים ומעולם לא ראיתי אותו משחק) בתפקיד טים מוריס, שבתחילת הסרט מגיע לבליינד דייט שסידרה לו סבתו. אחרי תקרית לא נעימה עם גברתן על הבר (רומן ריינס) הוא מגלה שמי שהפילה אותו בפח היא בעצם הדייט שלו, מיסי (לורן לפקוס). השניים חווים את הדייט הגרוע ביותר אי פעם, כך על פי הדמויות בשלבים מאוחרים יותר. אני לא השתכנעתי, אבל מסכים שכימיה לא הייתה שם. הימים חולפים וגיבורנו מנסה לשכוח מן המאורע, שמסתבר כי היה הדייט הראשון שלו מאז שארוסתו זרקה אותו לטובת קולגה. המזל מאיר לו פנים ובשדה תעופה הוא נתקל באשת חלומותיו, גם לה קוראים מליסה אבל בעצם מיסי (מולי סימס). השניים מבלים, כך הבנתי אך שוב לא חוויתי זאת, דייט מושלם – ונפרדים בחופזה. הם מחליפים טלפונים וממשיכים להתכתב עד שטים שוקל להזמינה לנופש של מקום העבודה בהוואי. אך אבוי, אל המטוס מגיעה המיסי הלא נכונה! זו שהביכה אותו בדייט ועכשיו עומדת להרוס לו את הנופש, את יחסי העבודה ואת הסיכוי שלו לקבל קידום אצל הבוס החדש (ג׳ף פירסון).

השאלה הראשונה היא כמובן במה לעזאזל מיסי מסתבכת, כפי שטוענת הכותרת העברית. מילא ״מיסי מסבכת״ שזה אכן מה שקורה, או כל פועל אחר, למקרה ש״מיסי הלא נכונה״ או ״טעות במיסי״ לא מתגלגל על הלשון (ובידיעה שכפל המשמעות ההו-כה מתוחכם של המקור יילך לאיבוד בכל תרגום). בעצם אפשר לעצור אחרי המילה השנייה, כי הסרט הזה הוא טעות. מהתחלה ועד הסוף. בואו נגיד שהדבר היחיד שחילץ ממני צחוק היה רוב שניידר בתפקיד דמוי ג׳ו אקזוטיק, שחסרות לו אצבעות בגלל מפגש עם כריש והוא אובססיבי לשיער הערווה שלו. של עצמו, לא של הכריש שנגס לו ביד. וכפי שאפשר לנחש מעצם נוכחותו, אנחנו בסרט של ״האפי מדיסון״, חברת ההפקות של אדם סנדלר שעובדת באדיקות עם נטפליקס (הסנדמן עצמו לא מופיע אבל שליח נציגות ועליה בהמשך). השנייה שהייתה קרובה להצחיק אותי היא לפקוס בתור מיסי, קיצור של מיסטר בין לפי הופעתה, שפשוט נתנה את כל מה שיש לה בהומור מבוכה קיצוני. זה הסתכם אצלי בהערכה יותר מאשר בהנאה. לגבי כל אלמנט אחר בסרט – אין לי מושג מה קרה פה.

אני לא ממש בטוח מה התסריטאים כריס פאפאס וקווין בארנט חשבו שהם עושים, אבל בכל זאת יצא להם הפוך לגמרי. שזה אירוני כי הסרט הקודם שלהם עבור נטפליקס נקרא ״המהפך״. גם אין לי מושג מדוע טיילר ספינדל, ששיתף פעולה עם ספייד גם ב״אב השנה״ הנטפליקסי, חתום על הסרט הנוכחי כבמאי – כשברור לחלוטין שלא היה במאי על הסט בהרבה מאוד רגעים, אם לשפוט על פי מראה עיניים. כבר באחת הסצנות הראשונות, בה טים נדחף לצאת לדייטים על ידי חברו הרועש (ניק סוורדסון), הבימוי היה כל-כך עצל והשחקנים נראו כאילו הצטלמו בימים אחרים גם כשהם חולקים את אותו הפריים. אבל סרטים נטולי כשרון או מאמץ יש בלי סוף, זו ממש לא הסיבה בגללה דווקא הסרט הזה היה עבורי המיסי הלא נכונה. בשביל זה אצטרך לספיילר את פרי הביאושים הזה, בכמה קטגוריות שונות. ראו זאת או כאזהרה או כשירות שחוסך צפייה. כל כותרת ביניים תוביל לספוילרים של חלקים יותר ויותר מאוחרים בסרט, ממש עד לסיום.

טעות במיסיפר

אחד הדברים שמגדירים סרטים עצלים או כושלים ככאלה, הוא חוסר הרצון או היכולת לבסס רגעים מרכזיים. במקרה של ״מיסי״, זה קורה די בהתחלה, עם המאורע המחולל. זה שהיה אמור לייחד את הסרט – שליחת הודעה לבחורה הלא נכונה. ניסיתי להבין איך זה קרה בעצם, ואני לא בטוח שהצלחתי, כי הסרט עושה זאת באופן מגושם ולהבנתי גם שגוי. את הטלפון של מיסי הראשונה יש לטים כיוון שהם יצאו לבליינד דייט. אפילו לא צריך להניח שהם התכתבו לפני כן – הסרט מראה זאת בסצנה הראשונה. כך שבטלפון של טים אמורה עדיין להיות ההתכתבות הזו, מה שהיה מונע ממנו לסמס למיסי הלא נכונה. זה גם אומר שלמיסי יש את הטלפון וההתכתבות איתו, מה שאמור למנוע את הסצנה האחרונה, אבל אני מקדים את המאוחר.

את הטלפון של מיסי הנכונה, משיג טים באופן שהיה הנוח ביותר לתסריטאים. אחרי הפגישה המקרית הוא מבקש את הטלפון שלה, ובמקום להשיב היא מבקשת את שלו. הנחתי, או לפחות קיוויתי, שזה כי היא לא מתכוונת ליצור קשר. אבל עוד באותה סצנה, כשהוא עדיין מולה, היא שולחת לו הודעת שלום. כך שיש לו את הטלפון שלה, שהוא כנראה החליט לשמור באותו שם בדיוק כמו מיסי/מליסה הקודמת. שוב, בימינו הודעות טקסט רשומות כשיחה אחת אחרי השנייה, אבל נניח שגיבורנו פספס את זה כשהוא אזר אומץ והחליט לשלוח היי בחזרה. ההודעה שהוא מקבל בתגובה אמורה הייתה להדליק אצלו נורה אדומה, בשל הניסוח שלה. במקום זה, הוא ממשיך להתכתב עם המיסי הלא נכונה מאותו רגע ועד הנופש.

איך שלא מסתכלים על זה, יש פה כשל. אם טים אפילו לא שם לב עם מי הוא מתכתב מבחינת אישיות או רפרנסים (וכמובן בהנחה שהם לא התקשרו זה לזו בזמן שעבר) אז באמת שהוא אגוצנטרי ברמות שאמורות לגרום לצופה לשנוא אותו. ואם הוא דווקא יצר קשר נפשי שמאפשרות התכתבויות עמוקות עם המיסי ממנה נחרד בדייט הלא מוצלח שלהם, כשזה נגלה לו – הוא לא אמור לעצור לשנייה ולשאול את עצמו איך זה קרה והאם טעה ברושם הראשוני? במקום זאת, הוא עסוק בלהיות מופתע שהיא זו שהגיעה לטיסה, לא שהיא זו שהתכתב איתה תקופה. למה? כי זה מה שהסרט צריך כדי להתקדם. זו הצורה הכי פחות חביבה עליי של כתיבה תסריטאית. אבל כאמור, זה לא מה שהרתיח לי את הקומקום.

מבוא למיזוגניה

הדמויות הנשיות בסרט הזה, כל אחת בפני עצמה ובעיקר כמכלול, מצביעות על מקרה עגום במיוחד של שנאת נשים ופחד מהן. אני חלילה לא טוען שיוצרי הסרט שוביניסטים או מיזוגנים בעצמם. אבל מה שיצא להם, בכוונה או שלא, הוא המדריך לצופה שמעוניין להירתע מנשים ובמקביל לחשוק בהן.

נתחיל כמובן עם מיסי, שאמורה להיות דייט מהגיהנום והבחורה הכי נוראית שנולדה. כך היא מקוטלגת על ידי הסרט, לפחות בהתחלה, וזו נקודת המוצא התסריטאית. אבל כיצד זה מיוצג על המסך? מה היא עושה שהופך אותה לכל-כך איומה? כאן מתחילה המבוכה שלי. האפיון הראשון והכי בולט של מיסי הוא שהיא כיפית וקולנית: היא מתלבשת באופן צבעוני, מחווה הגוף והבעות הפנים שלה מוגזמות, הקול שלה עולה באוקטבות ובדציבלים וכן הלאה. בקיצור, היא לא שקטה וכנועה, אלא אומרת את מה שהיא חושבת בלי פילטרים ונוטה אל הצד הקליל של החיים. אחרי כמה רגעים בודדים במחיצת גיבורנו היא כבר מדברת על רגשות ואפילו על מין, בחופשיות יתרה. ומה יכול להיות יותר גרוע מאישה צעירה ודעתנית שאוהבת מין? כלום, אם תשאלו את יוצרי הסרט. יתרה מזאת, היא זו שאומרת שהפרש הגילים לא מטריד אותה ושהגבר מוצא חן בעיניה. בתגובה, הוא בורח מהחלון.

מנקודה זו מייחס הסרט למיסי עוד ועוד תכונות שנחשבות גבריות, או ״לא נשיות״. היא אומרת ״לחרבן״, שותה כמו מלח בחופשה, נוחרת בשנתה כמו כלב פאג, מביעה את רצונותיה בקול רם (מדי) ועוד. במקביל, עולמה הפנימי מתגלה כמכיל את תחומי העניין ה״נשיים״ ביותר שהצליחו הכותבים לדמיין, דוגמת עניין במיסטיקה או ריבוי חוגים. כמובן שגם היוצרים יודעים שזה לא מספיק כדי לברוא מפלצת, ולכן משתדלים להשליך את מיסי לכל מקור מים שנמצא בקרבתה ולמרוח את האיפור שלה (בין אם היה שם קודם או לא). נדמה שהוראת הבימוי לשחקנית הייתה משהו כמו: ״את ג׳ים קארי, על קוק, בתור גודזילה״. הדיסוננס הזה ספק דוחה את הגיבור וספק מאיים עליו, אבל לעניות דעתי הוא עדיין אמור להיות לכל הפחות מודע לעובדה שאישה צעירה, גם אם מוזרה בעיניו, מעוניינת בו. אלא שמהר מאוד מתגלה שנשים נופלות שדודות לרגליי הגיבור, כך שהוא אפילו לא מעריך את זה.

מליסה, אם לקרוא כך למיסי השנייה כדי להבדיל ביניהן, נכנסת אל חייו של טים בסיקוונס שהיה מביך אפילו סרט תיכון. כאמור, הם נתקלים באופן הכי מילולי שיש, מפילים את הספרים שלהם, סליחה, את תיקי הנסיעה שלהם – ומתחלפים. נשים רגע בצד את העובדה המאוד לא סבירה שיש להם את אותו התיק ונתרכז בפגישה הגורלית. הבמאי משום מה מחליט להושיב אותם בבר, למרות ששניהם לא שותים ואף שמחים לגלות זאת, וזוויות הצילום מדגישות דווקא את המרחק ביניהם. ספייד/טים מנסה לפצות על כך עם שליחת ידיים ואני לא חושב שזה היה חמוד, אולי קצת מקריפ. בכל מקרה, החיבור ביניהם מוצג לנו לא כפיזי אלא כאינטלקטואלי – הם אוהבים את אותם הספרים, המוזיקאים וכד׳. לא מפתיע בהתחשב בטעם שהוא ההגדרה של סחיאדה, אבל אותם זה מאוד משעשע. לא מספיק סרט תיכון עדיין? אז הנה באה ההתמזמזות בארון השרת. והפרידה החפוזה בגלל הצלצול, כלומר, הקריאה לטיסה שממריאה. מרגע זה, מליסה הופכת להיות פנטזיה בלבד, והחזרה שלה לסרט היא אחד הדברים הכי מגמדים ומבטלים שאפשר לדמיין (עוד על כך בהמשך).

האישה השלישית בחייו של טים היא הארוסה שלו לשעבר, ג׳וליה (בגילומה של שרה צ'וק). כמובן שלא נלמד להכיר אותה, מלבד הידיעה שהיא זו שבגדה בטים ואז נטשה אותו לטובת עובד בחברה שלהם, אדם שמסוגל להגיד רק ״סוויש״ (ונראה צעיר מטים וג׳וליה). בקיצור, טים הוא הקורבן. אולם, אפילו את הכלום-דמות הזו הסרט מצליח להקטין, כשהיא מחליטה להצטרף לשלישייה עם טים ומיסי, מתוודה בגילופין שיש לה עדיין רגשות כלפיו. כי איך אפשר לעמוד בקסמו של דייויד ספייד.

בעצם, יש אחת שיכולה. קוראים לה ג׳ס ומגלמת אותה ג׳קי סנדלר, שחקנית קבועה בסרטים בהפקת אדם סנדלר, וגם זוגתו ואם ילדיו (הבנות של השניים מופיעות לרגע קצר בסצנת ההגעה למלון בהוואי). ג׳ס ידועה במשרד בתור ״הברקודה״, כי היא אשת קריירה שאין לפרגן לה על האמביציה שלה, שמוציאה אותה ביצ׳ית. היא גם היריבה של טים המתחרה עימו על אותו קידום נחשק שעבורו השניים מקרקרים אחרי הבוס החדש לאורך כל הנופש. איך הבוס בעצמו מנסח את זה: ג׳ס עובדת טובה יותר מטים, הצוות שלה נעלה על שלו והמספרים שלה מוכיחים את עצמם. אז אני אמור להיות בעד גיבורנו כי…הוא חוסם אישה ראויה מלהתקדם? סליחה, שכחתי שהיא לא נחמדה. נו, העיקר שגם היא עוברת לביקיני בשלב מסויים.

איזהו גיבור

כל הנשים שהוזכרו עד כה, מבטלות את עצמן אל מול הגבר הראשי בשלבים שונים ובדרכים מגוונות לאורך הסרט. גם מיסי שקוראת עליו תיגר בעצם מתמסרת (עוד רעיון לשם אחר לסרט). אני רק רוצה להזכיר בשלב הזה שאל תפקיד הגבר שאין לעמוד בפניו, לוהק דייויד ספייד. זו כמובן לא אשמתו שהוא נראה כמו גרסת בשר ודם של טוויטי, ואני לגמרי לא מעוניין שרק יפים ויפות יקשטו את המסכים, אבל איך אפשר לקנות את זה? הטריק של הצבת אישה גבוהה ומרשימה מול השחקן נמוך הקומה והשדוני למראה, נוסה כבר בעבר ב״תהרוג אותי וזהו״ שכבר הזכרתי. זה מצחיק אולי לרגע, אי אפשר לבנות על זה סרט שלם. שתי המיסי בחייו של טים מסתכלות עליו מלמעלה, אך מנמיכות את עצמן למענו בכל דרך אחרת. וכאן אנחנו מגיעים לאישיות שלכאורה אין לעמוד בקסמה, וזה כבר לא משנה איזה שחקן, או לא-שחקן, תלהקו לתפקיד.

אם הבנתי נכון, טים אמור להיות גיבור מעורר הזדהות שפגש את אשת חלומותיו ברגע שפל בחייו ואז נכנסת לחייו אישה אחרת כרוח סערה. הוא אמור לעורר הזדהות כי קורים לו דברים נוראים, לא כי הוא חלילה פועל באופן אקטיבי מדי במהלך הסרט. הרי את הדייט עם מיסי סבתא שלו סידרה, במליסה הוא נתקל ורק מגשש, חברו לעבודה הוא שמזמין אותה לנופש בשמו וכן הלאה. אבל מה הן תכונות האופי של טים? הוא עדיין אובססיבי לאקסית שלו בתחילת הסרט, כלומר מעורר רחמים. הוא רוצה אבל חושש לחזר אחר מליסה, כלומר חסר ביטחון. הוא מפחד ונבוך מהאישיות המתפרצת של מיסי, כלומר פוץ. זה האדם שהצופה אמור לרצות בטובתו בזמן שנשים משליכות את עצמן לרגליו, ואז לרחם עליו כשהחיים מתאכזרים אליו.

במקרה שלי, את מירב ההנאה מהסרט שאבתי דווקא מפסטיבל הירידות שחווה הדמות הראשית. חייכתי בכל פעם שדמות כלשהי ירדה עליו וזה קורה לא מעט. למשל כשמיסי אומרת שלא מפריע לה הפרש הגילים או הפאה, או כשנאמר שטים נמצא בשורטליסט לקידום כי הוא נמוך (באנגלית זה עובד יותר טוב). אלה לא בדיחות חכמות או אפילו מוצלחות במיוחד, אבל לפחות הן מעט נחמה בסרט שמתעקש להציג את את דייויד ספייד כאופציה רומנטית. או להפשיט אותו עד המותניים לטובת תלבושת של בתול-ים, כי זה אימג׳ שכנראה הייתי חייב בחיים שלי. אבל זה אפילו לא הדבר הכי מזעזע באופי של טים, שמגיב באופן לא-אנושי לגילוי מרעיש שמיסי חושפת בפניו. על כך בסעיף הנפרד והבא, כי זה הדבר הכי מרגיז בסרט ובענק.

לקפוץ מהגשר

לקומדיות אפשר לסלוח חלקית כשהן מצחיקות, שזה ממש לא המקרה כאן, אבל גם בז׳אנר זה יש קווים אדומים שלדעתי אין לחצות. לא בכוונה תחילה ולא מעודף טיפשות. ״מיסי״ לא רק חצה קו אדום במערכה הראשונה שלו, אלא גם חזר וצבע אותו בכחול בשנייה, מה שהקפיץ לי את הפיוז האחרון שטרם נשרף בשלב זה של הצפייה.

כאשר מיסי מפציעה במטוס וטים מבין שהחופשה שלו נהרסה, הוא מתייחס ומתנהג כלפי מיסי בתיעוב שלכאורה אמור להיות מובן לקהל. זאת על אף שכל מה שהיא עשתה זה להיענות להזמנה שנשלחה אליה. אבל אז הסרט מבצע את המהלך הבא – מיסי מתוודה בפני טים שההודעה ששלח לה התקבלה אצלה כשעמדה לקפוץ מגשר. הסרט אף מראה לנו את מיסי האומללה עומדת על גדר הביטחון, שמיים אפורים מאחוריה ודמעות בעיניה. ״אפשר לומר שהצלת את חיי״ היא אומרת לטים, שמצוי בהלם מוחלט. זו הייתה הפעם היחידה בסרט שהייתה הלימה ביני ובין הפרוטגוניסט. כי אם מיסי ניסתה להתאבד והאהבה החדשה בחייה סימסה לה ומנעה זאת, מדובר כנראה במישהי עם בעיות נפשיות חמורות שמסבירות את האקסצנטריות שלה עד כה ומעבר לכך.

מאותו רגע, איזור הדקה ה-20 להערכתי, התמלאתי חמלה כלפי מיסי. את כל מה שהיא עשתה עד אותה נקודה או בהמשך, שפטתי בעדינות. הרי מדובר רשמית במישהי מעורערת בנפשה. האם זו הייתה כוונת הסרט? אני לא בטוח. טים מחליף את השוק בגועל ומתנהג בחוסר חמלה מופגן כלפי הדייט הכפוי והאובדני שלו. כמובן שזה ממש לא סייע לי להעריך או להזדהות איתו. יתרה מזאת, כל מי ששמע ממנו על הסיפור, למשל אותו קולגה קולני שנמצא שם כדי שיהיה לגיבור עם מי לדבר, פשוט קורא לה ״פסיכית״. בשילוב עם כל מה שנאמר עליה בסרט, אין לי אלא להסיק שגם הצופה אמור לחשוב ״וואי וואי איזה דפוקה זאתי״ ולא חלילה לעצור ולהגיד שאולי יש פה מישהי שצריכה עזרה. כמובן שגם על התהייה הזו הסרט בחר לענות באופן נחרץ.

בערך אחרי שעה, בה ריחמתי עליה ואף ניסיתי לחבבה, מיסי מספרת שוב על הרגע שבו קיבלה את הסמס הגורלי. הפעם היא לא מחסירה פרטים, אלא טוענת שעמדה לקפוץ באנג׳י. הסרט לא מותיר מקום לספק ומראה שוב את אותה תמונה מקודם, רק שהפעם השמיים בהירים ומיסי קשורה ברתמת ביטחון וחבל לפני הקפיצה. טים שוב מופתע, מוודא איתה שאינה אובדנית ולא הייתה. אני נאלצתי ללחוץ פאוז ולהביע בקול רם את הבוז שלי. קודם כל מזה שהסרט רימה אותי וחשב שזה מגניב או משעשע לעשות טוויסט עלילתי מבעיות נפשיות ברמה של ניסיון התאבדות. שנית, מזה שעד לפני שנייה עוד תהיתי למה בעצם כולם בסרט שונאים את האישה הזאת. שלישית, מהתגובה של טים שמרגע זה ואילך דווקא מתחיל לחבב את מיסי. באמת שכבר התחלתי לפקפק בעצמי ובהבנתי את האנושות, כי איך יכול להיות שהכל הפוך מכל מה שאני מחשיב תקין ונורמלי. מזל שאת העלבון האחרון שמר הסרט לקינוח.

להשתין על הקבר

אחרי שהסרט מנסה לסגור כל מיני קווי עלילה לא מעניינים הקשורים למקום העבודה של טים, הוא עושה סיבוב שלם ומגיע חזרה לכותרת כדי להוסיף לה סימן שאלה. כי כשמליסה מופיעה בבית המלון בהוואי (אחרי שג׳ס הזמינה אותה, כנראה בטלפתיה), טים כבר מבין שהיא זו המיסי הלא נכונה. כאמור, התגובה שלה לנפנוף היא להגיד ״אה, לא נורא״. אחרי שהיא טסה אלוהים יודעת כמה שעות והרגע נחתה, רק כדי לפגוש בחור שהיא פעם התמזמזה איתו בארון שירות, חשוב להזכיר. זאת בזמן שהמיסי הנכונה חמקה ברגע שנודע לה על המיסי השנייה, ומאז טים לא מצליח ליצור איתה קשר, כי היא סוף סוף מנפנפת אותו. כמובן ששמחתי, כי הנה עוד משהו רע קרה לדייויד ספייד, אבל בעיקר התחלתי לקוות שהסרט חותר לקראת סיום הולם. כזה שבו טים נשאר בלי כלום ואשכרה ילמד משהו.

בסצנה האחרונה, שהיא רפרנס לראשונה כי אנחנו בבית ספר לתסריטאות כפי שניתן להתרשם עד כה, זה אפילו היה יכול לקרות. הפעם טים הוא הבליינד דייט של מיסי, כי זו הדרך היחידה שלו להיפגש איתה (כלומר במרמה), והוא עובד עליה שהוא יושב על הבר. אך מי מחכה לה שם? ונילה אייס, בתפקיד עצמו. מיסי מתחרפנת (הצעתי האחרונה לשם חלופי) וכמובן רומזת שיש כאן אפשרות למין, ונילה נותר קר כקרח-קרח. אבל אז טים צץ כמו הפטריה שהוא ומתוודה שהוא הדייט. מיסי מתנגדת אך לבסוף מתרצה. הבטן שלי התהפכה כשטים לקח אותה הצידה ונשא נאום על איך הוא רוצה להיות בנאדם יותר כיפי ומשוחרר, כמוה. לא ״סליחה טעיתי״, אפילו לא הכרה בקיומה עם איזה ״את גורמת לי להיות בנאדם יותר טוב״. וכך מסתיים הסרט לא רק בכניעה של מיסי אלא גם בהפכיתה באופן רשמי למאניק-פיקסי-נייטמר-גירל. כזו שלא עוברת שום מהלך אישיותי או מסע דמות בעצמה, וכל מטרתה הייתה להראות לגיבור הגברי את האור.

סרטים מסוג זה מזמן כבר היו צריכים להיות מחוץ לחוק ב-2020, שנים אחרי תיאוריית הפח״מ, אבל לחשוף את הזהות האמיתית של הסרט ככזה ממש בדקה האחרונה זה כבר מהלך מטונף. אני מבין שהיוצרים כיוונו לגאולה מרגשת של הגיבור, שלאורך הסרט מסרב לאלכוהול ולבסוף חושף שזה משום שפעם אחת הוא שתה יותר מדי והיה לו כיף, ולכן הכל עניין של ללמוד לשחרר ולהנות. אבל זה שוב בא על חשבון הדמויות הנשיות, שנותרו בלי כלום. מיסי לא מתוודה בחזרה שהיא לא יכולה לחיות בלי טים, אלא מוותרת על דייט לוהט ומפתיע. כי הרצונות שלה לא חשובים, או קיימים, רק של הגיבור. למקרה שהייתה חסרה לכם ולכן עוד קצת מיזוגניה או תסריטאות גרועה בסרט הזה. זה שבאתי להתעצבן ממנו קצת ומצאתי את עצמי אדום מכעס מכל הסיבות הלא נכונות. כאמור, מגיע לי.

/// כל התמונות באדיבות נטפליקס