בחזרה אל סרטי נעוריי: ״קלרה הקדושה״ (וגם ״מייד אין איזראל״)

לפני כשבוע וחצי כתבתי כאן סקירה על "העולם שבפנים", תוך הבעת תקווה שהטקסט יוביל לסדרה של פוסטים בהם אחזור לסרטים שאהבתי בתור נער. פוסט זה הוא סוג של פוסט שממשיך את אותה סדרה וגם סוג של דרך לציין את יום העצמאות של מדינת ישראל, שכן הוא דן בסרט ישראלי שמאוד אהבתי בתקופת נעוריי ויש מספר קווי דמיון ביחס שלי כלפיו לבין היחס שלי כלפי "העולם שבפנים".

קו הדמיון הראשון הוא שבשני המקרים אהבתי את הסרטים לפני שצפיתי בהם. זו תופעה שנראה מאפיינת גם את הנעורים וגם את התקופה הקדומה בה גדלתי, בה סרטים היו עניין פחות נגיש. המקרה של ״קלרה הקדושה״ מורכב יותר שכן אני זוכר את התקופה בה הוא עלה לאקרנים וזוכר היטב גם שלא צפיתי בו אז. קראתי כמה כתבות על סרטם העלילתי הראשון של ארי פולמן ואורי סיון והוא בהחלט עורר את סקרונתי. זה קרה הן בשל המחמאות לאיכות הסרט, שסחף את פרסי אופיר של אותה ושנה, הן בשל הדיון בגיבורים שהיו אז בני גילי, והן בגלל הטענה כי מדובר בסרט ישראלי בעל סגנון קולנועי שונה מכל מה שקדם לו. את הטענה האחרונה שמעתי מאז על עוד לא מעט סרטים, אף אחד מהם לא היה קרוב להצדיק אותה כמו "קלרה הקדושה", בדיעבד.

אולם, בגיל 13 לא הרבתי ללכת לקולנוע כמו בשנים העוקבות. ייתכן ולא הלכתי עדיין כלל לצפות בקולנוע הישראלי על המסך הגדול, לא כהחלטה עקרונית (בטלוויזיה סרטים ישראלים דווקא עניינו אותי) פשוט בגלל שזה לא משהו שעשו סביבי. האהבה שלי לסרט החלה שנתיים-שלוש מאוחר יותר, כשהתחלתי להיחשף לדיונים על הפסקול שכתב ברי סחרוף. זה היה בשנים בהם הייתי בחטיבת הביניים/בתיכון, במעמד פחות מן המעמד לו המוזיקאי זוכה היום. הידיעה כי סחרוף כתב את הפסקול לסרט השתלבה במה שזכרתי מן הכתבות והוסיפה להילה של היצירה, אם כי לא זכור לי שדיברתי עם אדם שבאמת צפה בו. זאת על אף שהסרט מכר כ-60,000 כרטיסים ב-1996, כמות די גדולה יחסית לסרט ישראלי בשנות התשעים, בהם מעט מאוד סרטים זכו להצלחה. זמן מה לאחר מכן כבר צפיתי בסרט בעצמי – בשידור בטלוויזיה. אך פספסתי את דקות הפתיח. בשנים שחלפו,  כולל במקרים בהם שוחחתי עם אנשים אחרים שתפו בסרט, הסתרתי את העובדה כי למעשה לא צפיתי בו במלואו. לבסוף השלמתי זאת בשלב מאוחר הרבה יותר וגם אז זה היה בצפייה ביתית, כמו גם הצפייה הנוכחית שלי בסרט לרגל הסקירה הזו.

העובדה שלא צפיתי ב״קלרה הקדושה״ בגיל 13 היא מצד אחד פספוס, ומאידך ייתכן והגיל בו צפיתי בסופו של דבר בסרט (סביבות 16-17) תרם להבנה מלאה יותר של העולם שהוא מתאר. למרות שכמעט ואין בסרט תכנים בוגרים שילדים לא מבינים, ובני 13 וקצת מובילים את הסיפור המובא מנקודת מבטם. אולם, ההתמודדות הראשונה שלי עם הסרט הייתה אחרי שכבר נחשפתי לכמה סרטים אמנותיים ויכולתי להבין כי סוריאליסטי ומוזר הן לא מילים נרדפות (כיום הסרט נראה לי גם פחות מוזר וגם פחות סוראליסטי). ידעתי גם לזהות חלק מן ההרמזים התרבותיים, חוש ההומור של הסרט הזכיר לי מעט סרטים שקראתי עליהם, ובעיקר הבנתי כי הסרט לא מנסה להיות ייצוג נאמן של המציאות מבחינת התפאורה או סגנון המשחק. חוסר הניסיון להיות ריאליסטי בתחומים אלו מבדיל את היצירה מרוב, אם לא כל, הסרטים שראיתי עד אז בנעוריי. אם כי בדיעבד, זה לא היה דבר יוצא דופן בקולנוע של שנות התשעים בישראל, ואת הסרטים האחרים שעונים להגדרות ראיתי לרוב בתקופה מאוחרת אף יותר.

היו בסרט הקשרים תרבותיים שלא ממש הבנתי גם בתיכון. לא בדיוק ידעתי מי אלו אדית פיאף ובובי פישר, אם כי היה די קל להבין כיצד הם משתלבים בעולם של הסרט. מה שלחלוטין לא יכולתי לדעת הוא הקשר לסרט "סטאלקר" של אנדריי טרקובסקי, במאי שכיום אני מחשיב כאולי הגדול בכל הזמנים, אך את שמו לא הכרתי כלל עד הלימודים באוניברסיטה. "סטאלקר" הוא סרט שונה מאוד מ"קלרה הקדושה" אך יש ביניהם סוג של קשר עלילתי וגם חזותי בו אגע בהמשך. הסרט תפס אותי בזמנו גם בגלל היותו ניסיון שנראה לי אז ראשוני ליצור בארץ סרט מדע בדיוני, או יותר נכון סרט עם אלמנטים של מדע בדיוני ופנטזיה. כיום אני יודע כי היו כמה נסיונות קודמים, אבל בניגוד לסרט זה הם לא היו אחידים ברמה, בלשון המעטה. כאשר צופים בסרט, נראה כי כל האלמנטים העל-טבעיים והרעיונות הפילוסופיים בהחלט נמצאים בו, אולם הכוח שלו הוא בדיון בגיל ההתבגרות ובאהבה הראשונה. סוגיית האהבה כנושא הכי חשוב בסרט שיש בו מדע בדיוני קשור גם לטרקובסקי, בעצם. עד כאן הדיון על ההבדל ביחס שלי לסרט לאורך השנים ומכאן לניתוח.

קלרה הקדושה

התסריט נכתב בידי פולמן וסיון על בסיס רומן של מאת הסופר הצ'כי פאבל קוהוט שנקרא "רעיונותיה של קלרה הקדושה". אם הבנתי נכון, הרומן עצמו נכתב בכלל כעיבוד לתסריט שכתבה אשתו של הסופר, ילנה קוהוט. פולמן וסיון העבירו את ההתרחשות לישראל של שנת 1999, כלומר כמה שנים אחרי יציאת הסרט שלהם לאקרנים. זה מיתרגם לכך שהסרט לא נראה כמתרחש בסביבה עתידנית, אבל שהוא כן מתרחש בעולם מעט שונה מן הסביבה המוכרת. אם רוצים למקם את העלילה בסביבה קונקרטית זו תהיה עיירת פיתוח, אבל הסרט מטשטש כל ניסיון לשיוך המקום לסביבה כלשהי – מצד אחד יש מדבר ברקע, מצד שני עם חורשה עם משהו שבין ביצה, נחל וים. אולם, מובן כי מדובר במקום מרוחק מן המרכז ומקום שכל מי שחי בו, מעדיף היה לחיות במקום אחר.

הסרט לא מבזבז זמן ונפתח מיד בסצנת חקירה. כיתה שלמה בבית הספר על שם גולדה מאיר קיבלה ציון מושלם במתמטיקה ומשמעות הדבר היא בלי ספק שמישהו גנב את המבחן. את החקירה מוביל מנהל בית הספר, טיסונה (יגאל נאור), שילוב של קשיחות אכזרית ופרנקופוניה במצב חמור של אהדה לכל דבר צרפתי, כולל לרעיון של מהפכה, כי זה גם דבר צרפתי. למרות שהילדים/נערים מנסים לעמוד מולו כחזית אחידה, מהר מאוד מתגלה הסוד הבלתי אפשרי. מסתבר כי קלרה (לוסי דובינצ'יק), העולה החדשה מרוסיה, פשוט ניחשה איזה תרגילים יופיעו במבחן. יש לה יכולות ניחוש כאלו. המנהל והמורה למתמטיקה (יוסף אל-דרור, לא ממש שחקן אבל מתאים לתפקיד) מגיעים לבית של קלרה על מנת לחקור עוד ומוצאים את הבית מלא בפוחלצים. אמה של קלרה (יבגניה דודינה, בסרט ישראלי ראשון אחרי תפקידים בטלוויזיה) מספרת כים גם היא הייתה נביאה וכי זה יעבור לקלרה ברגע שהיא תתאהב. אבא של קלרה (רונלד חיילובסקי) די מצליח להוכיח כי הוא יותר חכם ושולט במצב מנציגי מערכת החינוך. מי שמתעמת עם המבקרים הוא הדוד של קלרה, אלביס (ישראל דמידוב), שגם לו יש קצת כוחות נבואיים, אבל הוא בעיקר לא ממש שפוי ונותר חולה אהבה לאישה שאיבד בעבר.

במקביל, הסרט עוקב אחר חבורה של שלושה ילדים פרועים יותר. הם מונהגים בידי אדי טיקל (חליל אלוהב ז"ל), כאשר לצידו נמצא רוזי הקירח (ג'וני פיטרסון) והטומבוי ליבי (מאיה מרון בכובע טייסים). הבילוי המועדף על החבורה הוא הצצה למכון הסיסמוגרפי על שם מרלין מונרו, הבניין היחיד שמעניק לעיירה איזה סוג של ייחוד. בלילות, במקום למדוד שם תנודות של האדמה הם עוסקים באורגיות. אבא של טיקל (מנשה נוי) הוא סוג של סוהר קשוח שחושב שהוא איש עסקים, ודומה כי הוא מרגיש טוב מדי גם עבור העיירה וגם עבור אשתו (טל בן-בניה). כל זה משתנה כאשר הידיעה על הכוחות של קלרה מתחילה להתפשט ורגע של לחץ בכיתה רומז על כך שהיא גם יכולה לגרום לדברים להתרחש ולא רק לנבא אותם. אבל כפי שכבר אמרתי, כשמצד אחד הדברים מתחילים להיות יותר מוזרים ולא טבעיים, מן הצד השני סיפור האהבה המוקדמת, ובעיקר רגשות המבוכה מול האהבה המוקדמת, נראה אמין ומדויק יותר ויותר.

קו דמיון נוסף המחבר בין "העולם שפנים" ל"קלרה הקדושה" הוא העיסוק באאוטסיידרים. אולם, בעוד ב"העולם בפנים" מדובר באאוטסיידרית בתוך חברה בה יש גם זרם מרכזי ונערים פופולרים, "קלרה הקדושה" מורכב כולו אך ורק מאאוטסיידרים. לקלרה אין חברים בכיתה בתחילת הסרט והיא ומשפחתה חריגים בעיירה בהיותם רוסים. גם טיקל, שנתפס כמנהיג חברתי, מבלה בעצם עם שניים-שלושה חברים נוספים והם רואים בעצמם מורדים יותר מאשר שייכים לחברה. כל המבוגרים חולמים להיות בעולם אחר וחלקם גם טוענים כי נגעו פעם בעולם אחר: המנהל מספר על לילה בחברת אדית פיאף, המורה למתמטיקה על השתתפות בנבחרת ארה"ב בשחמט לצד בובי פישר, אלביס נותר בברית המועצות ובתוך האובדן שלו (המשפחה מגיעה לכאורה מקרים ואני לא אכנס לדיון האם זה רוסיה או אוקראינה).

אף אחד בסרט לא מרגיש בנוח, לא במקום הגיאוגרפי בו הוא נמצא ולא בדרך בה הוא חווה את העולם. הדבר בא לביטוי גם על ידי המשחק המוקצן של דמויות המבוגרים שוויתרו על חלומות ותקוות, אך הנוכחות של נס מאפשרת להם לצלול פנימה לתוך גרסה מעוותת של עולם פנטזיה. אופן המשחק נראה כמו לקוח ממערכון בלי פואנטה (הסרט אף מכיל שחקן מהחמישיה הקאמרית ושניים מן הכותבים שלה), והם צוללים יותר ויותר אל תוך העולם שלהם בלי יכולת להבין את האובססיה. בכך, הם גם מזיקים לדור הילדים בגלל חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות. הסרט גם דן בהטרדות מיניות שחוות נערות עם תחילת ההתפחות המינית. המשחק של השחקנים הצעירים, לעומת זאת, יותר טבעי ועשיר בניואנסים לכל אורך הסרט.

אלמנט נוסף של גיל ההתבגרות הנוכח בסרט הוא הנטייה למרוד. אכן, הילדים בסרט מדברים על מרד, אולם מי שהכי נחוש להתחיל במרד הוא דווקא מנהל בית הספר, שרוצה להשתמש בקלרה כאמצעי לחולל מהפכה צרפתית חדשה. באף שלב לא ברור מה המנהל מקווה להשיג במרד שלו ואותו דבר נכון גם לגבי הילדים – הם מורדים בלי מטרה מלבד המרד עצמו. באותה מידה, הם לא חולמים על מעבר לתל אביב או ארץ אחרת, אלא על יציאה מן העולם בו הם חיים, לא משנה לאן. בסופו של דבר, כאשר ניכר כי יש איום ממשי על הסביבה בה הם חיים, הם מדברים על העיירה העלובה בצורה רומנטית ונוסטלגית, אף על פי כי האובדן טרם התממש.

ניתן גם לדבר על הסרט עצמו כעל אקט של מרד בציפיות מן הקולנוע הישראלי. השייכות למדינה ניכרת בסרט דרך גורמים מחוץ לעיירה, כולל משרד החינוך שהחליט שבית הספר יהיה על שם גולדה מאיר. הפסל של גולדה גם פותח את היצירה, אולם עושה רושם כי הזעם והמרד מופנה גם נגדו. לא אישית נגד הערכים של גולדה מאיר, אלא עצם השיוך למורשת שלה ולמורשת של המדינה. בערך חצי שעה אל תוך הסרט, הפסל נשרף כמרד של התלמידים, אבל האקט הזה דווקא מעודד את המנהל לקראת המהפכה שלו עם קלרה. כמו לא מעט סרטים משנות התשעים, הסרט מתעלם מן הציפייה לאמירה קונקרטית על המצב הפוליטי בישראל. הוא לא מאדיר את הערכים הציוניים ולא מוחה נגד הכיבוש או כל אלמנט אחר במדינה, מעבר לזעקה לשייכות לעולם אחר ולסביבה אחרת. זה גם סרט ישראלי שהוא עיבוד לספר מזרח אירופאי, ומלחמת וייטנאם מוזכרת בסרט יותר מכל אירוע היסטורי ישראלי.

כתחליף, הסרט מציע את האלמנט האישי, תיאור של אהבה ראשונה כדבר הכרוך בהרבה התגברות על מבוכה. אדי טיקל הוא גיבור של הסרט לא פחות ואולי אף יותר מקלרה עצמה, והסרט הוא גם על ההיקסמות שלו ממנה. זה מתחיל מהיקסמות מן הכוחות שלה אבל צובר יותר עוצמה כאשר הוא מבין כי הוא מוקסם ממנה עצמה. גם עבור קלרה מדובר בחוויה שונה, שכן היחס לטיקל מבטל את יכולת החיזוי שלה – היא הולכת לבקר אותו דווקא שהוא מבקר אותה. היא נמשכת אליו גם מפני שאיתו הכוחות שלה לא עובדים, וגם מתוך ידיעה כי איבוד הכוחות למען האהבה זו משימה ראויה. מטאפורה נוספת לאהבה היא המכון הסיסמוגרפי ורעידת האדמה אשר מסיימת את הסרט – אהבה היא סוג של רעידת אדמה שמשנה את היחס לעולם, היא יכולה להחריב אותו אבל זה שווה. סיפור האהבה מוביל לרגעים היפים ביותר בסרט: ההגעה של קלרה לבית של טיקל רגע אחרי שהוא אמר שאין לה עניין בו ולכן הוא מסדר את עצמו במראה, בעוד היא הולכת מכיוון שאיש לא ענה לדלת; סצנת הסיום שמציגה גם סיוט של הרס, גם אהבת קולנוע וגם נשיקה ראשונה, סוג של גרסה ישראלית לסיום של ״סינמה פרדיסו״. גם הליהוק תורם לייחודית של האהבה עבור שני הגיבורים, לשניהם שיער בהיר וארוך שנראה כמו נטע זר בכיתה שלהם והופך אותם למיוחדים.

מימד אחר בסרט הוא זה שבאמת מרומם אותו, וזו התחושה הלא מוגדרת אותה ניתן לתאר כאווירה. חלק מזה נובע מן הנגיעות של הסוריאליזם הנוכחות לאורך הסרט, בכמה סצנות שתחילה נראות כחלום אבל הן חלק ממה שכל הדמויות חוות. הדמות של אלביס מוסיפה לסרט נביא שהוא מטורף תמידי, אדם השובר את חוקי החברה ומתנהג כאידיוט, אבל הוא בעצם חכם שמבין יותר מכולם עד כמה הכל מגוחך לעומת אובדן האהבה. למשל כשהוא מהלך עם יעל וטוען שזה כלב ששמו יעל.

תחת ההגדרה של אווירה אפשר לכלול גם כמה תנועות מצלמה, חלק מן היפות ביותר שבהן לאורך מסילת פסי רכבת. מה שמחזיר לדיון את "סטאלקר" של טרקובסקי. בשני הסרטים, אנשים ששוהים באזור מיוחד הופכים לחריגים בחברה ולבעלי כוחות. ב"סטאלקר" הדבר מוצג כקללה הגוררת סבל למי שמקריב את עצמו ומדריך אנשים באזור, גם בגלל האפקטים הלא טבעיים של אותו אזור וגם בגלל שהחברה הפסיקה להאמין בנס הזה. ב"קלרה הקדושה" הצרה היא לא היעדר אמונה, שמגיע בשלב מאוחר של החיים, אלא עודף האמונה שבנעורים. תנועות המצלמה הארוכות, מאפיין שמזכיר את הקולנוע של טרקובסקי, מלוות את הילדים. השוט שהכי קרוב למאסטר הרוסי הוא זה במהלכו קלרה ואדי טיקל סוף כל סוף מדברים בכנות, שיחה ארוכה, כאשר העמדת המצלמה לקראת הסוף גורמת לכך שהם נראים כאילו הם נכנסים למחסן או חלל סגור מבעד לשער. אך למעשה, מדובר בשער לעוד חלל פתוח על המסילה, עד ששער נוסף נסגר בידי רוזי וליבי, הזוג הרומנטי המשני אך האפקטיבי אף הוא מבחינה רגשית, שנוכח בסרט.

עד כאן הדיון בקסם הקולנועי שהוא ״קלרה הקדושה״, סרט שקשור לנעוריי הפרטיים וגם לנעורים שנמשכים אחרי גיל הנעורים. עם השנים, דומה כי הסרט זכה לסוג של מעמד פולחני, אבל הוא לא מסוג של הסרטים המשודרים ביום העצמאות בטלוויזיה וכולם מכירים, אלא מן הסוג שאלו שמכירים אותו הם סוג של מועדון מיוחד, היודעים סוד הטמון ביכולת להתחבר אליו. המעמד הזה נובע מן השפה הייחודית בה הדמויות מדברות (השחקנים-ילדים תרמו לשכתוב הדיאלוגים) ומן השפה הקולנועית המייצרת מציאות הנבדלת מן העולם המוכר לנו, בעודה אומרת עליו לא מעט. אבל הפוסט לא תם שכן די בסמוך לצפייה הראשונה שלי ברוב "קלרה הקדושה" צפיתי גם בסרט אחר שאהבתי לא פחות בנעוריי. זהו סרט שחשבתי שיצליח לא פחות אבל בזמן אמת אף אחד לא ראה אותו ולקח לי לא מעט שנים למצוא אדם שאיננו אני או אמא שלי שאוהב אותו וחושב כי מדובר בשיא של קולנוע ישראלי. ואת הסרט זה ביים אחד משני הבמאים של "קלרה הקדושה".

Made in Israel

"מייד אין איזראל" בתעתיק עברי הוא הסרט השני באורך מלא של ארי פולמן, או סרט הסולו הראשון שלו. אותו ראיתי בבכורה בפסטיבל ירושלים 2001, פסטיבל בו החלטתי לצפות בכמה שיותר מסרטי התחרות הישראלית. היא כללה עוד שני סרטים שאהבתי: "ג'ירפות" של צחי גראד (שמשתתף כשחקן בסרט זה) ו"חתונה מאוחרת" עתיר השבחים של דובר קוסאשווילי. הדירוג האישי שלי לסרטי הפסטיבל דירג את הסרט הפרוע של פולמן בערך ביחד עם הסרט האיכותי והמעמיק של קוסאשווילי כשני קצוות המדגימים מה הקולנוע הישראלי מסוגל לעשות.

"מייד אין איזראל" פרוע בערך כמו ״קלרה״ בעיצוב העולם שלו. גם הוא מתרחש שנים ספורות בעתיד, אלא שכאן אין בריחה מן הפוליטי. בעלילת הסרט, בעקבות הסכם שלום בין ישראל וסוריה פושע המלחמה הנאצי האחרון בעולם מוסגר לישראל דרך מעבר גבול ברמת הגולן, שתימסר לסוריה זמן קצר מאוחר יותר. כבר ב-2001 זה נשמע כמו תרחיש לא סביר, אבל גם לא משהו שמנותק לגמרי מן החדשות. בגלל תקדים דמיאניוק, אדם עשיר בשם הופמן, שהוא דור שני לשואה, שוכר שני צוותים של מתנקשים על מנת לחטוף את הנאצי ולהביא אותו לפסגת הר המאדים על מנת שהוא עצמו יהיה זה שייתן לו כדור בראש. כל זה קורה ברמת הגולן משולגת שכוללת גם שידור רדיו שמבשר על פרות שנכנסות שוב בטעות לשדה מוקשים ודיינר אמריקאי שמופעל מקראוון בידי אדם שמתנהג כמו אמריקאי, אך זה כנראה לא המוצא שלו.

צוות אחד מורכב משני יוצאי עדות המזרח, פרח (ששון גבאי) ותיקתק (דרור קרן). אף כי אין להם נגיעה אישית לשואה, אין הדבר אומר כי הם לא פיתחו אובססיה לדבר, בעיקר לא פרח המוכן לשנן לנאצי האחרון את פשעיו כמו איניגו מונטויה ב"הנסיכה הקסומה". הצוות הזה לא נראה מוצלח במיוחד, אבל מולו יש צמד רוסי, דודו ו-ויטלי (יבגניה דודינה ואיגור מיקרובנוב), שנראה מקצועי יותר ובעיקר קר יותר. בין שני הצמדים והמשטרה, מי שמדריך את כולם ברמת הגולן האבודה הוא נגן חצוצרה בשם זנזורי (מנשה נוי) שכל העניין הזה של השלום קצת פוגע לו בפרנסה של נגינה בטקסי זיכרון לקורבנות מלחמת יום הכיפורים. בגלל שהחצוצרה שלו מוחזקת בנרתיק, לא כולם מאמינים לכך כי הוא רק נגן.

כל הסיפור הזה נראה כמו פארסה קומית והוא אכן כזה, כולל שחיטת פרות קדושות. ולא רק אלה שעולות בטעות על מוקש שנשאר בקרקע. אבל זה גם סרט על התכלית שבנקמה, שמבעד להומור השחור דן באובססיה הישראלית לכוח ונקמה, מבלי לבטל את הכאב הרב שהותירו השואה והמלחמות הרבות. הנאצי בסרט הוא גם סמל הרוע וגם קשיש אשר מתקשה לזוז בכוחות עצמו, ולא ברור מה ירי בו יכול להועיל. מאידך, המסכן הזה אוכל בתיאבון בשר. רוב הביקורות הממסדיות בזמנו שחטו את הסרט, או לפחות טענו כי למרות שיש בו אמירות מעניינות, הן הולכות לאיבוד באווירה המוזרה. אני אהבתי את האווירה הזו בזמן אמת והיו תקופות בהם חשבתי כי ההערכה שלי לסרט זה אכן מוגזמת ונובעת מכוח הצפייה בגיל הנעורים. אולם, בצפיות חוזרות במהלך השנים הוא התגלה לי יותר מפעם אחת כשנון יותר אפילו ממה שזכרתי.

את הסרט הזה ראיתי באחרונה לא לרגל כתיבת הפוסט הנ״ל, אלא בהקרנה בסינמטק תל אביב לרגל פרסום ספרו של אריאל שוייצר "קולנוע ישראלי חדש", הקרנה שהתקיימה לפני שנתיים או קצת יותר. בה גם למדתי כי יש עוד כמה מעריצים לסרט הזה, אם כי רוב הנוכחים באולם לא צפו בסרט בעבר ונכחו בה בעיקר אנשי קולנועי ישראלים. לפי האתר "ספר הקולנוע הישראלי" 2,333 אנשים בלבד צפו בסרט בקולנוע. סביר כי המספר גדל מאז (אני צפיתי בו בטלוויזיה יותר מפעם) אך הוא עדיין לא נוכח מספיק בשיח. כמה שנים מאוחר יותר פולמן זכה לתהילה ופרסים בזכות "ואלס עם באשיר" – סרט שונה מאוד בהיותו אנימציה תיעודית, וגם סרט שזכה לחיבוק הממסד. אולם, אני מוצא כי יש קשר תמטי לא קטן ובינו ובין ״ Made in Israel״, סרט שכמעט נשכח ונתפס רק כקומדיה-שחורה במקום גם כיצירה בעלת אמירה.