הסרט האחרון שראיתי בקולנוע: ״פרה ראשונה״

עבר בדיוק חודש מאז שהייתי בפעם האחרונה בבית קולנוע. בתקווה שזו הייתה הפעם האחרונה רק לזמן הקרוב, לא הרחוק ובטח שלא אי פעם. ובידיעה שאלו צרות של עשירים, או פריבלגים, או איך שתרצו לקרוא לזה, בעולם שבו אנשים מתים, חולים, מפוטרים או סובלים הרבה יותר מהמצב הנוכחי. למזלי ולשמחתי, הדבר הכי קרוב לחסך נפשי שאני חווה עכשיו הוא היעדר בית קולנוע בחיי. לא אעמיד פנים שנולדתי בין כתלי הסינמטק הצרפתי ושינקתי את יצירות המופת האהובות עליי מן המסך הגדול בלבד. וכמובן שגם בבגרותי את רוב הסרטים אני צורך בבית, כך שאין שינוי קיצוני מדי מאז התפרצות הבלאגן הנוכחי. אבל יציאה מהבית אל הקולנוע השכונתי, או נסיעה מיוחדת אל בית קולנוע שמקרין סרט ייחודי לו היכנשהו ברחבי ברוקלין או מנהטן, הן החוויות שאני הכי מתגעגע אליהן. מה שהופך את הסרט האחרון שראיתי לעוד יותר מיוחד. זה היה ״First Cow״ של קלי רייכארדט, שלצורך הפוסט אתרגם את שמו ישירות לכדי ״פרה ראשונה״, למרות שאין לו שם עברי רשמי. מיד אתייחס לחוויה הסוריאליסטית שעטפה את ההקרנה, אבל אם הספיק לכם ולכן מבעיות העולם הראשון שלי ותרצו לעבור ישר לסרט עצמו, דלגו שתי פסקאות.

בבוקר אותו יום שישי של לפני אמצע חודש מרץ, שהעניק משמעות חדשה לביטוי ״אידו של מארס״, קמתי בתחושה מציפה שאני מוכרח לראות סרט בקולנוע. אפשר לטעון שאלה רוב הבקרים שלי, אבל באותו יום התווספה החרדה שעוד רגע בטח הולכים לסגור את בתי הקולנוע של ניו יורק, כפי שכבר עשו בשאר העולם. באותו אחר-צהריים ניגשתי לקולנוע השכונתי, שם יש לי מינוי, ובחרתי את ״פרה ראשונה״. כמוני בחרו רק עוד מספר חד-ספרתי של צופים, מראה מאוד נדיר אפילו בשעה הלא פופולרית ויחסית לסרט עם ניחוח אמנותי. שקעתי פנימה בכורסה ובמסך.

אחרי שסיימו להתגלגל במעלה המסך כל הקרדיטים, יצאתי מהאולם ספוג בחוויה הקולנועית עליה אפרט בהמשך. מצאתי את מבואת הכניסה לקולנוע עוד יותר ריקה מאשר כשרק הגעתי. אך מבט אל איזור הקופות הציג תור של אנשים וחשבתי שבאו להצגות של הערב. מסתבר שכולם עמדו שם לקבל החזר, כי כל ההקרנות בוטלו מאותו הרגע ועד להודעה חדשה. משיחה עם הקופאי, שהיה מבולבל אפילו יותר ממני, התברר שזכיתי לצפות בהקרנה האחרונה של בית הקולנוע. לעובדים לא היה לב להפסיק לנו את הסרט באמצע. זה היה הניצחון הכי חמוץ שאפשר לדמיין. כי מצד אחד נחמץ ליבי על האנשים שהגיעו לראות את ההצגה של הערב וקיבלו רק החזר, והערפול בתשובה של עובד המקום לא הרגיע את החשש שהתחיל לקנן בי לגבי הפעם הבאה שאזכה לראות שם סרט. מצד אחר, בכל זאת הרגשתי בר מזל – צפיתי בסרט מיוחד ומרהיב ביופיו ובאנושיותו, בבית הקולנוע החביב עליי, מה שאמור למלא מצברים לזמן רב. למרות שאני כבר מתגעגע.

״פרה ראשונה״ הוא חוויה סוחפת באופן מפתיע, גם בלי מה שעבר לי עליי לפני ואחרי הסרט. גורם ההפתעה מתחלק לשניים. קודם כל, להגיד על סרט כל-כך עדין ומבוסס ניואנסים שהוא ״סוחף״ נשמע מוזר גם לי, אבל עובדה היא שנשאבתי לחלוטין אל תוך העולם שנברא על המסך ולקח לי כמה רגעים טובים לנער אותו לטובת המציאות בתום הצפייה, מה גם ששבתי ושקעתי אליו חזרה במחשבות גם ימים רבים אחריה. אותה תחושת חמימות כמעט ביתית ממלאת אותי כשאני רק נזכר בסרט, למשל בבואי לכתוב עליו. סיבה נוספת להפתעה היא מערכת היחסים שלי כצופה עם הבמאית, שטרם הגיעה לגבהים הנוכחיים. רייכארדט אמנם די מוערכת ואף נערצת, בעולם הקולנוע העצמאי בכלל וגם אצלנו בסריטה, כפי שתוכיח רשימת סרטי העשור הקודם שלנו. אבל אני ממש לא המעריץ הכי גדול שלה בבלוג, או אפילו מעריץ נקודה. ״וונדי ולוסי״ היה כנראה הסרט החביב עליי שלה עד כה, כל השאר היו בהחלט ייחודיים אבל לא נגעו בי אישית. ״פרה ראשונה״ הוא הפעם בה הרגשתי חיבור רגשי לסרט של רייכארדט, ולכן הוא גם הטוב ביותר שלה לעניות דעתי.

היה כמעט חבל לי לכתוב את המשפט הקודם, שכן זה אולי הסרט הכי ״גברי״ של הבמאית. כלומר, הוא עוסק באופן הכי מעמיק מצידה בדמויות גבריות ובחוויה הגברית, עבורי יותר מאשר ״Old Joy״ המוקדם שלה. בכל מקרה, זה משהו שאני מאוד נהנה לראות כשקולנועניות חתומות עליו. אפשר ממש לומר שמדובר בסרט על גבריות רגישה מול רעילה, עם ייצוגים מורכבים מאוד לסוג הראשון ומורכבים-יחסית לסוג האחר. יש גם ייצוגים של נשיות בסרט, שלמעשה נפתח עם דמות נשית, אבל המעלה המרכזית שלי היכולת לרקום כל-כך יפה ידידות גברית בין שני טיפוסים שלא מרבים לאכלס את המסך. לשם ניגוד, מקיף הסרט את גיבוריו בהתנהגויות מאצ׳ואיסטיות מרתיעות. אבל הסרט לא עוסק רק בזה, אלא משתמש בנושא כעוגן רגשי לספינה שלמה של נושאים נוספים.

הסרט נפתח בציטוט: ״לַצִּפּוֹר קֵן, לָעַכָּבִישׁ רֶשֶׁת קוּרִים, לָאָדָם רֵעוּת״. המשפט לקוח מתוך ״נישואי העדן והשאול״ של ויליאם בלייק (התרגום שהבאתי הוא של גיורא לשם מ-2011), יוצר ויצירה שמכניסים מיד לאווירה הרצויה מבחינת הסרט: דימויים מן הטבע, תחושת בריאה וראשוניות, נושא הידידות הגברית, ואולי גם קצת כמו המחבר הרומנטיקן של השורה – שילוב בין שירה לציור. התמונה הפותחת לאחר הכיתוב נראית כלקוחה מזמננו אנו, שכן ספינה חוצה את הפריים באיטיות מכוונת, כמעט אומרת ״זהירות, סרט אמנותי לפניך״. אבל ספינה ותיקה יותר שתעשה את אותה התנועה בסצנה הבאה, משלימה את האמירה על הזמן שחולף כהרף עין, גם כשנדמה לנו שהוא רק מתארך. בין שתי הספינות, שותלת היוצרת פרולוג שמזכיר את ״וונדי ולוסי״ שלה – אישה (אליה שוקט) וכלבה מתהלכות בטבע, במה שנראה כמו שולי הציביליזציה. לא ברור בתחילה אחרי מה הן תרות, אבל מה שהן מוצאות מצריך חפירה. ושם מתגלה הסיפור, אליו ניכנס עם כל המטענים שתיארתי ועם מערך הציפיות שיוצרת התמונה של מה שהתגלה מתחת לאדמה.

הספינה השנייה שחוצה את הנהר לוקחת אותנו אל יבשת אמריקה של ראשית המאה ה-18, ספציפית אל טריטוריית אורגון והמתיישבים החדשים בה. אל המקום מגיעה קבוצה של ציידים וסוחרי פרוות, גברים גסי רוח ובעלי נטייה להתקוטט ללא סיבה. הבולט בהם הוא דווקא הטבח השקט והעדין. מכנים אותו קוקי (ג׳ון מאגרו) והעדינות בה הוא מתנהל, בין אם מעל מחבת הבישול או בליקוט פטריות, מעוררת בריונות כלפיו מצד הגברים להם הוא מתקין סעודה דלה. אני לא יודע מי חושב שזה רעיון טוב להיות בצד הלא נכון של האחראי על האוכל, אבל כנראה שהגברים הללו בטוחים שקוקי לא יפגע בהם לרעה או אפילו ישיב עקיצה. בשלב זה של העלילה, קוקי פוגש מהגר סיני בשם קינג לו (אוריון לי), בו ייתקל שנית כשיחליט לנטוש את הסוחרים ולהתיישב במקום הראוי הראשון שימצא. אל היישוב מגיעה גם הפרה החולבת הראשונה בכל אורגון, הישר מאירופה אל חצרו של בעל אדמות אמיד (טובי ג׳ונס). קוקי ולו חוברים יחד ליוזמה עסקית מפוקפקת – הכנת מאפים מטוגנים ומכירתם בשוק המקומי. בלי לגלות את המתכון ומהיכן הם משיגים חלב.

כמו רבים מסרטיה של רייכארדט, ודאי לא יפתיע את חובבי וחובבות הבמאית לגלות שגם ״פרה ראשונה״ הוא שיתוף פעולה עם הסופר והתסריטאי ג׳ון ריימונד. ממש כמו עם ״וונדי ולוסי״, ״Old Joy״, ״המשלחת של מיק״ ו״מהלכי לילה״. כולם גם מתרחשים באורגון, מדינת האם של הכותב, כולל סרט זה כאמור. גם המשיכה אל הדמויות המתבודדות משולי החברה, המחפשות לעצמן מקום אחר בעולם אך נראות כאילו הן עשויות להישבר לרסיסים, נכון לגבי סרט זה כמו לרוב קודמיו. עוד מאפיין קבוע של הקולנוע הרייכארדטי, מינימליזם, שולט גם כאן אבל לדעתי מתאים יותר מבדרך כלל. העובדה שהעלילה ממוקמת בתקופת התרחשות בה דלות והסתפקות במועט היו האופציה היחידה עבור רוב הדמויות, הופכת את הבחירה הסגנונית מאילוץ או גחמה לתיאור מצב נאמן.

בזכות הקולנוע המינימליסטי ואווירת הדלות בה חיים כל אנשי היישוב, פרט לגביר שבבעלותו הפרה, יש כאן לא רק סרט על ה-1% לעומת כמעט כל השאר, אלא בעיקר לקט של הנצחונות הקטנים ההופכים למרגשים יותר לצפייה. למשל כשדבר מתיקה, במקרה זה מעין סופגניות או גרסה כלשהי של בינייה (Beignet), יכול לרומם אנשים תשושים ושפלי רוח. רייכארדט מוצאת רגעים כאלה יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם ומה שנראה כמו בנייה איטית לשם עיסוק בתחושת הזמן החולף או העומד במקום, מתגלה כמחושב לקראת השיאים שיבואו. הדגש על הפעולות המונוטוניות מוצא בהן קסם ותכלית, והתחושה עברה גם אליי כצופה. יש בכך משהו שהזכיר לי קולנוע יפני, ולאו דווקא בגלל הנוכחות של דמות אסיאתית.

במערכה האחרונה, אפשר לומר שהסרט נעשה מותח ואפילו מסעיר. לא אחשוף מדוע, למרות שאפשר לנחש מהתקציר לעיל, אבל המערכה הנועלת מאששת את הסברה לפיה הסרט הוא בעצם סוג של מערבון ראשוני. או קדם-מערבון אם זה הגיוני לקרוא כך לסרט מ-2020. כי כמעט בכל פעם שמתחילה אלימות, או מה שהיה יכול להתפתח לסצנת אקשן, הבמאית ממצה את העניין ומתקדמת – וכך גם הסרט. זה מתחבר להיותו של ״פרה ראשונה״ סרט על מקום בהתהוות, כשם שהז׳אנר שהוא שייך-לא-שייך אליו לרוב לא ממש מתאר את תקופת ההתרחשות העלילתית אלא קצת אחריה. יש כאן גם מאפיינים נוספים של המערבון, למשל דמויות של ילידים ויחסן אל האדם הלבן ומעשיו, אבל בצורה הייחודית ליוצרת. כלומר, סרטה החדש אינו לא רק חזרה אל הנושאים של ״Old Joy״ אלא גם עוד פרשנות לז׳אנר המערבון, בו עסקה דרך ״המשלחת של מיק״. וכאמור, בעיניי היא מתעלה על עצמה בשתי החזיתות, שעל השנייה ארחיב מיד.

ליבה של היצירה היא כאמור מערכת היחסים בין קוקי וקינג לו, ובעצם גם הדמויות שלהם לחוד. קוקי עוסק במקצוע הבישול, מלאכה שנחשבת נשית בעיני רוב הגברים שהוא פוגש. בכלל יש בו משהו שעובר אינסטינקטיבית כלא-גברי, לפחות לא סטריאוטיפי, כפי שיעיד זה שמבקש דווקא ממנו לשמור רגע על התינוק שלו בזמן שהוא הולך מכות. אבל כל מה שקוקי עושה אחרת, כלומר באופן שונה מסביבתו, זה לא להתלהם, לדבר בשקט ולהימנע מעימותים, במיוחד פיזיים, שמקיפים אותו לכל אורך הסרט. מזמן לא הזדהיתי יותר עם דמות קולנועית עוד לפני שלמדתי להכיר אותה. וככל שמכירים יותר את קוקי ואת מה שמניע אותו, את התשוקה והשליחות שלו להכנת מזון כאמצעי לריפוי עצמי ושייכות קהילתית, הוא רק נהיה מקסים יותר ויותר. השחקן שמגלם אותו, מאגרו, הצליח להיטמע בדמות באופן שהשכיח ממני שכבר ראיתי אותו בתפקידים אחרים לא מעט פעמים (״Not Fade Away״, ״מכונת הכסף״).

הצד השני של המטבע הוא קינג לו, שהקסם שלו גם הוא משרה שלווה, אבל אפשר גם לתאר אותו כנוכל או במקרה הטוב יותר, איש עסקים ויזם. חלק מהדרמה והמתח של הסרט נובע מכך שאותו אנחנו לומדים להכיר בשלב מאוחר יותר ובהסתמך על פעולות, כי עד אז כוונותיו לא תמיד ברורות וקשה לסמוך עליו או אפילו להאמין לו בחלק מן המקרים. הוא פחות תמים מחברו החדש ויש לו שליחות מסוג אחר, הקשורה להון וגורל – שתי מילים שבאנגלית הן מילה אחת – Fortune. ביחד הם כמעט פורצ׳ן קוקי – עוגיית מזל. כלומר, מאפה עממי ופשוט שמכיל בחובו אמת אוניברסלית או אימרה קלישאתית, תלוי במתבונן ובסועד. שני השחקנים מביאים למסך עדינות, רגישות ופגיעות שבעיניי חסרות מאוד בנוף הדמויות הגבריות בקולנוע האמריקאי. הייתי אומר שזה אפילו מעשה פמיניסטי, אבל אולי זה לא המקום שלי להכריז כאלה דברים ולא מצאתי הצהרה כזו של הבמאית, גם לא על עצמה, אלא אם מחשיבים את גוף העבודה שלה.

משתף פעולה קבוע נוסף של רייכארדט הוא הצלם, כריסטופר בלאובלט, שחתום על ארבעת סרטיה האחרונים (ועל סרטים אחרים, למשל ״שנות ה-90״ של ג׳ונה היל או גרסת 2020 של ״אמה״ שאולי אכתוב עליו בקרוב אם אמצא תירוץ). הפריים הוא ריבוע, שוב כמו תמיד אצל השניים, ונדמה שטרם נגמרו להם הלוקיישנים במדינת אורגון. מה שמופלא במיוחד במלאכת הצילום של הסרט היא שכמות צילומי חוץ המרובה מפזזת בין אור שמש לאור ירח, מה שמחזק את הקשר לטבע בסרט על הקמת תרבות אנושית וכלכלית. השוטינג גם מאפשר לבמאית, שעורכת את סרטיה בעצמה, לקחת את הזמן הדרוש לא רק לכל פעולה אלא גם לאורך הנשימה הרצוי לה בכל סצנה וסצנה. כשהכל מתחבר, למשל בסיקוונס שמתחיל עם ילדה בשמלה אדומה הנושאת דלי חלב מול עיניו של קוקי הצמא לחומרי גלם איכותיים לבישוליו, מתקבל קולנוע בשיא תפארתו דווקא ברגעים צנועים.

כל זה רק על קצה המזלג, אם לסיים במטפורה מעולם הקולינריה. להמשיך בדיון על הסרט ידרוש ספוילרים ועד שהוא לא זמין בישראל בשום צורה, זה לא הזמן הנכון. חברת ההפקה שלו, A24, קיוותה להפצה מעט יותר ארוכה בארה״ב ואולי תשיב את הסרט אל הקולנועים בעתיד, שכן הוא כבר סיים את סבב הפסטיבלים שלו (טלורייד וניו יורק ב-2019 וברלין השנה). אני לא בטוח מה זה אומר לגבי הקרנות מסחריות בישראל, אבל בכל מקרה מדמיין אותו באחד מפסטיבלי הקולנוע, אם כי לא הייתי מתנבא בעניין תאריכים כלשהם בימינו נטולי הוודאות ומעורפלי העתיד. אז אפשר רק לקוות שזה יקרה בקרוב, בתקווה עוד השנה, כשנחזור כולנו אל החוויה שעבורי אין לשחזרה באמצעים ביתיים – צפייה בסרט באולם קולנוע. כולל המסע אל המקום וחזרה הביתה, עם ראש מלא מחשבות ולב מורחב מעוצמתה של חוויה קולנועית.