• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2020 ב-yes VOD: המלצות ומדריך מקוצר

4 באפריל 2020 מאת מערכת סריטה

כמו בעולם, גם בישראל פסטיבלי קולנוע עוברים למתכונת מקוונת, בהיעדר אופציה לצאת מהבית ולהתקהל יחד באולם קולנוע. הראשון לאמץ את המצב הוא פסטיבל הקולנוע הצרפתי, שהיה אמור להיערך בחצי השני של חודש מרץ במהדורה שתכלול 20 סרטים. במקום זאת, הוא התמקם בסוף השבוע האחרון אצל yesVOD ושם ניתן להנות מן המהדורה ה-17 של אירוע הסרטים הפרנקופוני, שיתוף פעולה של עדן סינמה, המכון הצרפתי בישראל ובתי קולנוע לב. את הקטגוריה ״פסטיבל הקולנוע הצרפתי״ אפשר למצוא ב-VOD Store של חברת yes ומשם תתאפשר גישה לרכישת ההיצע השנתי המעודכן של הפסטיבל: עשרה סרטים חדשים וקלאסיקה אחת. פוסט זה ירחיב אודותיה וגם על שניים מבין הסרטים, שעבור רובם זוהי בעצם בכורתם בישראל, אבל קודם מדריך מקוצר לכל התוכן הזמין.

שני סרטים מהפסטיבל המקוון כבר הספיקו להיות מוקרנים בבתי הקולנוע בארץ מוקדם יותר השנה. אלו הם ״עושים שכונה״ של מוחמד חמידי ו״השנה הראשונה שלי״ מאת תומא לילטי. עליהם אפשר לקרוא בלינקים המצורפים. הבמאי שהכי חביב על סריטה מבין אלה שיש להם סרט בפסטיבל השנה הוא כריסטוף הונורה, שמיוצג עם ״לילה קסום אחד״, בו קיארה מסטרויאני עוזבת את בעלה אחרי 20 שנות נישואין ועוברת לגור במלון המשקיף על דירתם (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט). שתי במאיות ישתתפו השנה בפסטיבל. האחת היא שרה סוקו ש״המסונוורים״ הוא סרט הביכורים שלה, אודות נערה שנאבקת בהוריה הנכנסים לכת רוחנית. האחרת היא ג׳רלדין נקש שגם מככבת לצד לילה בקטי ב״אלך לאן שתלכי״, דרמה קומית על שתי אחיות שלא מסתדרות.

קומדיה פרועה יותר היא ״האידיוט״ בכיכובו של דני בון, עיבוד למחזה של ג'ורג' פיידו על נישואין ובגידות, ובבימויו של ג'ליל לספר. מי שיעדיפו מותחן יוכלו לנסות את ״שלושה ימים וחיים״, או אם תרצו ״שלושה ימים וילד נעלם״, שכן זהו תקציר סרטו של ניקולא בוקרייף בכיכובה של סנדרין בונר. יש גם דרמה היסטורית ורומנטית, מאת לורן ביינמן, שנקראת ״חולמת רק עליו״ ובה אלזה זילברשטיין והיפוליט ג'ירדו מגלמים את ראש ממשלת צרפת לשעבר ואת אהובתו שהגיעה אחריו עד מחנה הריכוז בוכנוואלד. כעת, קצת יותר בהרחבה על סרט אנימציה, דרמת בית ספר וכאמור, גם קלאסיקה אחת ששרדה את המעבר מן המהדורה המקורית לזו הדיגיטלית.

דילילי בפריס
Dilili à Paris

סרטו של האנימטור מישל אוסלו מתרחש בפריז בתקופת ״בל אפוק״ (Belle Époque) המיתולוגית והוא מלא בנוסטלגיה לעבר של העיר, אך לא פחות מכך גם בערכי התקינות הפוליטית של המאה ה-21. ניתן לומר כי הסרט משלב בין הזוהר של העבר הרחוק, בו אנשים שהיום הם אגדות התהלכו ברחובות, לבין ההבנה כי גם בתקופה הזו היה קיפוח חברתי ובעיקר פחד משינוי ומשיווין אמיתי. הסרט מענג במראית העין של "פעם היה טוב יותר וקסום" אבל יש בו מסר כי אז כמו היום קיים צורך בשינוי חברתי.

העלילה מתרחשת לאורך כמה ימים בסביבות שנת 1900, אם כי יש לי חשש כי כל ציון של תאריך מדויק יגרום לאיתור טעויות לגבי חלק מן הדמויות ההיסטוריות המוצגות בסרט. דילילי מהכותרת היא ילדה אפריקאית בת 10 שמופיעה בפריז כחלק ממופע המציג תרבויות אקזוטיות. אך בניגוד לחלק מן המוצגים אחרים, מסתבר כי היא יודעת צרפתית היטב ואף יש לה שורשים אירופאים, שהופכים אותה לזרה בכל התרבויות. יום אחד, אחרי המופע היא מסכימה לפגוש צעיר העובד בעיקר כשליח על אופניים. בשיחה עמו היא לומדת כי העיר סובלת ממתקפה של ארגון פשע בשם "המאסטרים"  שעוסק מדי פעם במעשי שוד מתוחכמים, אבל בעיקר חוטף ילדות קטנות, בערך בגיל של דילילי. הגיבורה מחליטה לרתום את עצמה למאבק ויחד עם השליח יוצאת למשימה בלשית שתסכן את חייה ותחשוף את הקנוניה רבת המשתתפים. מבלי לגלות יותר מדי, היא נובעת מכך שהאנשים חוששים כי בעולם החדש יהיה להם פחות כוח ממה שהיה עד לתקופה המודרנית.

המסע הבלשי מפגיש את דילילי עם רשימה ארוכה של מפורסמים מן התקופה, בחגיגת ניימדרופינג המספקת מעט אינפורמציה על כל אדם. יהיה מיותר לציין את כולם, אז אומר שמבין האנשים שזכו לסרט אודותיהם בתקופה האחרונה, דילילי פוגשת את מסייה שוקולד, קולט, קאמי קלודל, ולצידם גם את מארי קירי שגם סרט אודותיה עתיד לצאת. אולם, באמת שקשה לי להאמין שתוכלו לחשוב על מפורסם אחר שעבר בפריז באותה תקופה והסרט לא מפגיש אותו למספר מילים עם דילילי. הגודש הזה מן הסתם מאפשר רק מבוא ללמידה על התקופה, אבל המחוות בהחלט מותירות טעם של עוד ורובן גם משתלבות היטב במסר הפוליטי, המעניק כבוד גם לתרבויות שאינן אירופאיות ומדבר בעד שיווין זכויות לנשים. על מנת לשלב את המסר הזה בדמויות הנערצות, אוסלו בוחר להדגיש כמה נשים שההיסטוריה קצת שכחה ונזכרה בהם בעיקר בשנים האחרונות.

אולם, הסגולה העיקרית של הסרט אינה הסיפור או המסר, אלא טכניקת האנימציה. אוסלו ערך מחקר ארוך והשתמש בכמות גדולה של צילומים על מנת לעבוד על הרקע לציורים, שנראה חי ויפהפה בפני עצמו. הוא משחזר לא רק את המראה של העיר, אלא גם מעט מזרמי האמנות של התקופה (אך לא את כל זרמי האמנות המוצגים בסרט). גם אם ניכר כי הסרט נעשה בתקציב נמוך בהרבה מתוצרי אנימציה הוליוודיים, סגנון הציור מרגיש ייחודי מספיק על מנת להתלבט בנוף האנימציה. יש להדגיש כי למרות השבחים, לא מדובר באנימציה פורצת דרך אך לא נראה לי כי זו הייתה הכוונה. כמו הסיפור והאזכורים התרבותיים, הסרט מצדיע לאנשים פורצי דרך תוך שהוא מודע לכך כי הוא עצמו אינו כזה. אולם, אוסלו רוחש כבוד לא רק לאנשים אותם הוא מאזכר, אלא גם לקהל שלו, ילדים בגיל בית ספר שיזכו למעט למידה על העבר, וגם מבוגרים.
(עופר ליברגל)

חיי בית ספר
La vie scolaire

על הסרט הזה חתומים מהדי אידיר ופביאן מרסוד, הידוע יותר בשם הבמה שלו כפואטרי-סלאמר ומוזיקאי – Grand Corps Malade. מדובר באחד מאותם סרטים שמצליחים יפה בצרפת והיו מתקבלים היטב גם בישראל, אלצל קהל שהתיאור הבא מדבר אליו: סרט שהוא יותר על מקום מסויים והדמויות השזורות בו. אל תצפו בהכרח לקווי עלילה מהודקים או סגורים אלא להרבה אווירה ושגרה ולשניים-שלושה טיפוסים שמתבלטים ומקבלים יותר זמן מסך. המקום הוא בית ספר תיכון בסן דניס, פרבר של פריז, מה שאומר שכונה קשה. רוב הנערים והנערות לא מסוגלים לדמיין עתיד מזהיר וסובלים מקשיי למידה, המורים והמורות עושים כמיטב יכולתם אבל מתקשים בעיקר בענייני משמעת. במשך כשעתיים מציע הסרט להתוודע אל אלה וגם אל אלו, לרגעים דרמטיים קטנים כגדולים, וגם לקטעים המובלים בידי הרבה הומור.

המכשיר העלילתי שנבחר למשימה זו הוא הדמות של ״החדשה״. במקרה זה, זוהי סמיה (זיטה הנרו), המצטרפת הטרייה לסגל ההוראה, על תקן משהו שבין סגנית מנהלת ליועצת (בקשו מצרפתים שיסבירו לכם, אני לא מכיר מקבילה לזה בארץ). סמיה חדשה לא רק בבית הספר אלא גם בשכונה, ולומדת להכיר הן את התלמידים, קודם כל הבעייתיים כמובן, והן את המורים שרובם לא מוברגים עד הסוף, כנראה כדרך התמודדות עם המצבים היומיומיים. בהיותה החדשה ובטרם שתישחק, סמיה מבקשת לא לוותר על אף נער או נערה מלהגיע למלוא הפוטנציאל שלהם וגם לחלום. מי שמתקרב אל ליבה במיוחד הוא יאניס (ליאם פיירו), בן 15 ממוצא אלג׳יראי שאביו יושב בכלא ואמו מגדלת אותו ואת אחותה. סמיה מזהה שמדובר בילד חכם אך חסר מוטיבציה, שהשפעות סביבתיות רעות עלולות לגרור אותו מטה ולא לאפשר לו להתעניין במה שהוא באמת רוצה – קולנוע.

זו דוגמה אחת מיני רבות לקשרי מורה-תלמיד המוצגים בסרט, אך הדגש הוא דווקא על מערכות היחסים שבתוך הקבוצות. כשהמורים עומדים מול התלמידים הם כמובן תופסים פיקוד ואת התפקיד הסמכותי, בעוד הצעירים מנסים לבחון גבולות או סתם להתחצף. אבל בדינמיקות הפנימיות, מתגלה שאין הרבה שוני. גם המורים עורכים ביניהם מיני תחרויות מטופשות ומשחקי כוח, ממטירים אינסוף דאחקות אחד על השני, ובאופן כללי מתנהגים באופן לא בוגר כשאין מישהו צעיר שעלול לקחת דוגמה. איכשהו, גם הם סוג של קבוצה הזקוקה לחינוך מיוחד. אם הייתי צריך לסכם את המסר של הסרט הוא היה זה – אין הרבה הבדל בין המורים והתלמידים בבית הספר הזה ואולי בכלל (וחכו עד שיגיעו חלק מההורים לשיחות משמעת). למי שלא הבין זאת במהלך הצפייה, ישנה סצנה ארוכה של שתי מסיבות של מורים לחוד ותלמידים לחוד, שחותכת בין הלוקיישנים ליצירת הקבלה. באופן הכי מילולי שקולנוע יכול להיות בלי להשתמש בסאבטקסט כדיאלוג.

הדיאלוגים עצמם, שוב כדרכם של סרטים צרפתיים, גם נשפכים בכמויות וגם נוטים אל הטבעי או המאולתר. ההומור, וכאמור יש לו מעט ממנו, גם הוא צרפתי בעיניי – או גזענות או ירידות נמוכות, למי שזה הקטע שלו או שלה. עם קצת רפרנסים לתרבות הפופ, מה שלא ברור לי מחוץ לקומדיות אמריקאיות. תהיתי גם אם היה אפשר להתאפק מלשלב בפסקול את ״Pastime Paradise״ של סטיבי וונדר, עליו כמובן התבסס הקאבר של קוליו שהתלווה לסרט מפורסם על מורה – ״סיכון מחושב״.

מה שמייחד את ״חיי בית ספר״ הוא אותו סגנון של ״פיסות חיים״ שאנחנו נחשפים אליהן, וכאן זה עניין של להתחבר להופעות. הרבה מהשחקנים השתתפו גם בסרט הקודם של צמד הבמאים, ״Patients״ שגם הוא עסק במקום התרחשות – מוסד שיקומי. אישית, פחות התחברתי לדמויות המוקצנות של המורים, מה שהשאיר אותי עם הנערים, שרובם העניק הופעות סבירות, אבל בעיקר עם השחקנית הראשית. זיטה הנרו, או אנרו אם לתעתק כמו שמבטאים את שמה, היא מסוג השחקניות שכתוב להן על המצח באותיות של זהב ״כוכבת״. היא מהממת בכל דבר שהיא נדרשת לעשות, ובכל סצנה בלעדיה התגעגעתי לנוכחות המסך שלה. אם תבחרו בסרט, צפו בשבילה. תוספת מאוחרת: אבנר שביט מוואלה! העיר את תשומת ליבי לכך שהסרט יהיה זמין בסופש הבא בנטפליקס, כולל בישראל תחת השם ״היועצת״, וזו הזדמנות לגמול לו על ידי הפניה לראיון שלו עם זיטה הנרו.
(אורון שמיר)

מי ירה בפסנתרן
Tirez sur le pianiste

Credit: Janus Films

על סרטו של פרנסואה טריפו כבר יצא לנו להמליץ בבלוג כאשר הוקרן בארץ בעבר, אולם אף פעם לא בפירוט גדול מדי. הקרנת הסרט הקלאסי הזה במסגרת הפסטיבל הצרפתי הביתי היא הזדמנות לומר מעט יותר.

זהו סרטו הארוך השני של טריפו, מעט אחרי שב"400 המלקות" פרץ דרך יצירה קולנועית שהתבססה על זיכרונות מנעוריו. אחרי שביסס את מעמדו דרך הסיפור האישי, דומה כי טריפו הרגיש משוחרר בסרטו השני להצדיע לסוג היצירות שהוא אוהב, בקולנוע וגם בספרות. רוב מה שתקראו על הסרט במקומות אחרים יציין כי הוא מחווה לסרטי פשע אמריקאים, כמו רבים מסרטי הגל החדש שסרט זה מהווה חלק מתקופת הגאות שלו. זה מן הסתם נכון, אולם רחוק מלהיות התמונה המלאה. "מי ירה בפסנתרן" (או "תירו בפסנתרן" בתרגום מילולי ונאמן יותר למקור) הוא אכן סרט פשע, אבל יותר מאשר בעולם של גנגסטרים הוא עוסק בטראומה של הגיבור שלו ובחוסר היכולת לברוח מן השדים של עברו. שדים שקשורים למאבקים נפשיים לא פחות ממאבקים באנשים מהם הוא מנסה לחמוק.

הסרט כולל שבירות של השפה הקולנועית ומחוות לספרים ולסרטים אחרים. אולם, בניגוד לקולנוע של ידידו של טריפו באותה תקופה, ז'אן לוק גודאר, אצל טריפו חגיגת המדיום הקולנועי ושבירת הכללים שלו אף פעם לא מאפילה על בניית הסיפור של יוצר שאהב את בלזק כפי שאהב את היצ'קוק. שניהם נוכחים בסרט הזה. הסיפור עוסק בפסנתרן בבר זול שמהסס ביצירת קשר עם נשים חדשות בחייו, כאשר את הסיבה לקשיים החברתיים שלו ולעצם הנוכחות שלו בסוג של זה עבודה מגלים רק באמצע הסרט.

הזמר שארל אזנבור, שהלך לעולמו לפני כשנה וחצי, מככב בתפקיד הראשי במה שהוא כנראה רגע השיא שלו כשחקן. ייתכן והוא חלק מן הסיבה שהסרט הזה צץ בתקופה האחרונה יותר מסרטים אחרים של טריפו שבעבר נחשבו איכותיים יותר, אולי כי לא עסקו בצורה ישירה בעלילת פשע. אך כאמור, הפשע הוא רק חלק מן התפאורה לצלילה לנפש של הגיבור, שמתבצעת בשורה של אמצעים המחברים יחדיו את הקולנועי והספרותי. הם גם מדגימים את היכולת של טריפו להיות יצירתי עם כלים שחוקים כמו מונולוג פנימי או פלאשבק, ליצור מראה זול וריאליסטי – ועדיין להרגיש כמו קולנוע קלאסי מפואר.
(עופר ליברגל)

/// התמונות בפוסט זה הן באדיבות הפסטיבל, עדן סינמה, קולנוע לב

תגובות

  1. ‪Asher Levy‬‏ הגיב:

    "ירו בפסנתרן" הוא סרט אקזיסטנציאליסטי בו הגיבור (אזנבור) הנשמר לעצמו ואינו נותן עצמו לאיש יישאר בחיים בסוף עלילת קרבות הפשע, ולעומת זאת בשני המקרים בסרט בהם נשים התאהבו באזנבור והיו מוכנות לוותר על המהות האותנטית של חייהן למען אדם אחר, אהובן, הן הופכות חשובות כמתות.

להגיב על ‪Asher Levy‬‏לבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.