״חיים נסתרים״, סקירה

העשור החולף היה הפורה ביותר בקריירה של טרנס מאליק, במאי אשר בעבר היה נודע בפרקי זמן הארוכים החולפים בין סרטים שהוא יוצר, כולל הפסקה בת 20 שנה. באותה מידה, זה גם היה העשור בו הקולנוע שלו התרחק יותר ויותר מן הזרם המרכזי. בשנת 2011, "עץ החיים" אומנם העניק לו את דקל הזהב בפסטיבל קאן ומועמדות לאוסקר על בימוי, אבל גם תיסכל את הקהל בשל הנרטיב הפשוט אך המופשט שלו, בשילוב של בריאת העולם וסוף העולם, בסרט שהוא בעיקרו סיפור של משפחה מטקסס. זה היה גם הסרט הראשון של מאליק שהכיל רכיבים אוטוביוגרפיים ישירים, והוא פתח שורה של סרטים שעסקו ישירות בסיפור חייו. כל הסרטים העוקבים קיטבו את הקהל אפילו יותר וכל מגיני הבמאי נשרו בהדרגה. אני, למשל, עדיין מעריך את "אל הפלא" ואהבתי בזמנו גם את "אביר הגביעים" המשומץ, אבל ב"שיר אל שיר" כבר נואשתי.

התלונות על הסרטים הללו כללו אזכורים לבעיות שתמיד היו בקולנוע של מאליק, כולל בסרטים המדהימים שיצר בשנות השבעים "שביל הזעם" ו"ימים ברקיע". הוא תמיד היה במאי שמחפש את היופי השמימי ומעדיף אווירה על פני עלילה, תמיד שאף להעביר חוויה פנימית ועשה זאת גם דרך ווייס-אובר שלא תמיד היה כתוב ברמה ספרותית גבוהה. בסרטים המאוחרים שלו זה כלל רוחניות בנאלית שיכלוה להיראות כמו פרודיה עצמית. מאליק תמיד צילם חומרים רבים שחרגו מן התסריט ובנה את הסרט מחדש בחדר העריכה, לא פעם משמיט קווי עלילה שלמים. כיניתי בעבר את הקולנוע שלו אימפרסיוניסטי: הוא מצלם את ההתרשמות שלו מן העולם כמו הציירים ששינו את פני האמנות, מאמין כי הדרך בה הוא מניע את המצלמה על פני הטבע תגלה אמת רוחנית, כמו משיכת מכחול.

בסרטו החדש "חיים נסתרים" (A Hidden Life), מאליק מבצע סוג של חזרה לאחור – הסיפור כבר אינו מושפע מן הזיכרונות שלו, אלא מאירוע היסטורי. הדבר מאפשר לו לא רק להציג סיפור ברור יותר, אלא גם לייצר מה שנראה לי כיצירה אישית אף יותר מן הסרטים שהיו קשורים ישירות לחייו. הסרט מאתגר למדי אבל גם בהיר לחלוטין, ומספק את החוויה הרוחנית אליה מאליק תמיד שואף, חוויה מיסטית נדירה בקולנוע. זה סוג של נס שסרטים כאלו לא רק נעשים, אלא גם מוקרנים בארץ. לצערי, לא הצלחתי לפרסם ביקרות על הסרט עם צאתו וחששתי כי הוא כבר ירד מן המסכים כעבור שבוע, אבל הוא עדיין מציג במוזיאון תל אביב. לכל מי ששואף לקבל חוויה מסוג אחר בקולנוע, אני ממליץ לנסות לתפוס אותו בהקדם האפשרי.

אבל יש כמה דברים שצריך לקחת בחשבון. דברים שיכולים לייצר ניכור בקרב הקהל בכלל והקהל הישראלי בפרט. ראשית, הקולנוע של מאליק דתי מאוד וגם נוצרי מאוד, בעיקר בסרט זה, עד לדרגה שיכולה להיראות כמו הטפה. אם כי להשקפתי, הסרטים של מאליק הם תמיד סוג של התכתבות אישית של אדם עם האל שלו ועם האמונה שלו והצדעה לדבקות במטרה. שנית, אורך הסרט הוא כשלוש שעות (זה הסרט הכי ארוך של מאליק, שמאז שנות ה-90 נוטה גם כך לסרטים ארוכים) אבל את תיאור העלילה אפשר לתמצת בפסקה שתהיה קצרה מן הפסקה הזו. אם הסרט היה קצר אפילו בחצי, עדיין ניתן היה להבין אותו פחות או יותר באותה דרך, בטח לגבי העלילה ואפילו לגבי אופי הדמויות. אבל חזרה על סיטואציות היא חלק מן השפה המהפנטת של היצירה. זה לא סרט שיש לראות על מנת להתבדר ממנו ואפילו לא על מנת לדון בו בצורה המקובלת. זהו סרט שצריך לצלול לתוכו, לחוות אותו כמו תפילה, כמו הצדעה לקדוש.

האדם האמיתי עליו מבוסס הסרט, פרנץ יגרשטטר, אכן הוכרז כקדוש מעונה בידי האפיפיור הקודם, בשנת 2007. הוא חי בכפר קטן באלפים האוסטרים ועבד כחקלאי. בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא גויס לצבא הנאצי, אולם לאחר שעבר הכשרה הרגיש כי המלחמה אינה צודקת ואינה תואמת את אמונתו הנוצרית. הוא סירב לשוב לשירות וסירב להישבע אמונים להיטלר, כי הדבר סותר את שבועתו לאל. כל הסובבים אותו ניסו לשכנע אותו לחזור בו, כולל כמרים, אך הוא נותר איתן באמונתו גם מול איומים על הוצאה להורג וגם בידיעה כי למחאה האישית שלו אין שום השפעה פוליטית. הסרט עוקב לא רק אחרי פרנץ, אלא גם אחרי בנות משפחתו, בדגש על אשתו, פאני. לכאורה מוצג בו מאבק בסיסי – סרט מלחמה נטול קרבות בו האויב הוא ההליכה בתלם לא רק מול האידיאולגיה, אלא גם ובעיקר מול ציפיות החברה. אולם, המאבק הפנימי של הגיבורים הוא מאבק עם ולמען האמונה, אמונה בשלושה דברים המשלימים זה את זה: האל, האהבה לבן/בת הזוג, והחיבור לטבע.

כאמור, החיבור לטבע תמיד היה נושא מרכזי ביצירה של מאליק, כאמצעי של האדם להכיר יותר טוב את עולמו הפנימי ולהתקרב לאל. חלקו הראשון של "חיים נסתרים" מדגיש את העבודה החקלאית בחווה הפרטית של יגרשטטר בהרי האלפים, עבודה בקציר חיטה, טיפול בחיות, שאיבות מים וכו'. החווה המשפחתית שלהם ממוקמת מעט מעל לכפר, מעט מעל העננים. רק כנסייה נראית מדי פעם ברקע. מאליק מפורסם בשוטים המצולמים בשעה הזהובה, כלומר בשעת הדמדומים המקנה לפריימים גוון חם. אולם, בסרט זה רוב הצילומים (לא כולם) נערכים דווקא בצהריים, דבר המדגיש לובן בהיר וטהור יותר, ואולי מתחבר יותר גם לסביבה הטבעית בה מתרחש הסרט, השונה מפנים ארה"ב, מהזירה העיקרית של רוב סרטי הבמאי. ככל שהסרט מתקדם, המינון של השוטים על המקום יורד לטובת שוטים בעלי גוון אפרורי יותר, המראים את הערים בהם פרנץ נשפט ונכלא. גם זה לא נושא חדש עבור מאליק, העיר המודרנית כמבנה מרשים מחד אך גם כדבר מפוספס, כמקום בו האדם התרחק לא רק מן החיים בטבע אלא גם מן היכולת לאהוב.

דומה כי עבור הבמאי, העיר המודרנית מיושנת יותר מן הכפר החקלאי, במובן שהחיבור לטבע אומנם בא קודם אבל יש בו מימד נצחי, בעוד העולם העכשווי הוא זמני. ב"חיים נסתרים" היבט זה בא לידי ביטוי בשילוב בין הצילומים המרהיבים בצבע שצולמו עבור הסרט, וקטעי ארכיון בשחור-לבן מסרטים שצולמו מהתקופה. קטעים אלו לא נועדו, לדעתי, על מנת לתת קונטקסט היסטורי, שכן הוא ברור גם כך. הם באים על מנת להדגיש את הזרות של פרנץ לסביבה בה הוא חי ואת האושר של עולמו הפנימי מול המוגבלת של הגרסה הרשמית, או אפילו האמנותית, של המציאות. אני סבור כך משום שהסרטים אשר בוחר מאליק לשלב אינם סרטים אקראיים. ההגעה לברלין לקוחה מתוך "ברלין: סימפוניה של עיר גדולה" של הבמאי וולטר רוטמן, סרט שנוצר בשנת 1927 ונועד להלל את היופי של הכרך העכשווי. אבל מאליק בוחר בקטע המדגיש את הריקנות והמכניות של ההגעה למקום ברכבת.

דוגמא פרובוקטיבית יותר היא הפתיחה של הסרט, בה מכניס אותנו מאליק לתקופה הנאצית על ידי שימוש בקטעים מ"ניצחון הרצון" הידוע לשמצה של לני ריפנשטאל, המתאר נאום של היטלר בעצרת המפלגה הנאצית ב-1934. הקטעים הללו לכאורה מנוגדים אידיאולוגית לסרט של מאליק, אבל הדבר המרתק הוא שיש גם סוג של קשר סגנוני בין הבמאי האמריקאי לקטעים בהם הוא משתמש. הדבר החדשני העיקרי ביצירה של ריפנשטאל היה ההחלטה להשתמש בתנועה בכל שוט, לרבות תנועת מצלמה המעצימה את דמותו של המנהיג. גם מאליק מכניס תנועות מצלמה מודגשות כמעט לכל שוט בסרט, תנועות אשר אינן כבולות לתנועה של הדמויות.

כמו רוטמן וריפנשטל (שני יוצרים ששיתפו פעולה, דרך אגב), מאליק מתבסס בעיקר על שוטים קצרים ועריכה מופשטת הנותנת מושגים רעיוניים. ההבדל כמובן נטוע בסיבות לשימוש בטכניקה: ריפשנטל יצרה מצב בו אדם בודד הוא מורם מעם ומרשים כמו אל, בעוד מאליק מייצר תחושה שלא ניתן לגעת או להציג חזותית את הקדושה הפנימית. האדם, גם אם אמנותו איתנה, מצוי תמיד בחיפוש כושל מראש אחר השמימי. בעוד הנאצים מבקשים מן הנתינים להירתם למערכת ולהעריץ את העומד בראשה, גיבור הסרט של מאליק נאמן ומחוייב רק למה שאינו יכול להיראות. לא למה שנע מולו בתיאום, אלא למה שסוער בתוך נפשו. בנוסף, בעוד הקולנוע הנאצי שם את המנהיג לפני הכל ולפני בני אדם הצופים בו, שני הגיבורים של הסרט בסופו של דבר מצויים בפסיון פנימי בגלל אהבה לאחרים, בעיקר לאחר שאינם יכולים לראות או להכיר.

הסרט מלוהק בשחקנים דוברי גרמנית, עם אוגוסט דיהל הגרמני ו-ואלרי פכנר האוסטרית בתפקידים המרכזיים, אבל רובו באנגלית. כל קטעי הווייס-אובר (שאצל מאליק תופסים נפח גדול יותר מדיאלוגים לפרקי זמן ארוכים) הם באנגלית וגם רוב הדיאלוגים החשובים. אולם, מדי פעם יש גם קטעי שיחה לא קצרים בגרמנית. בדרך כלל, סוג כזה של עשייה מפריע לי ומוציא אותי מן הסרט, אך הפעם כל הסרט מרגיש לא רק כתיאור של העבר, אלא גם כתפילה אישית – ולכן זה עובד. הסרט גם מכיל קטעים בהם דמות לפתע מתבוננת ישירות במצלמה, עוד שבירה של האשליה הקולנועית. אלא שמאליק לא מנסה להשלות אותנו, אלא לצאת איתנו למסע פנימה. מסע שהוא הצדעה לנחישות של אדם אחד, אבל גם מסע לתוף היופי הנוכח גם באחד מן הרגעים הכי אכזריים בתולדות האנושות, יופי שהוא ראשוני ונצחי. "עץ החיים" אמנם נותר הסרט היחיד בו מאליק הראה את בריאת וסוף העולם, אבל בדרך כלשהי, עבורו כל מסע של כל אדם מכיל רגעים אלו.

ייחוד נוסף של הסרט נובע מכך כי המשפחה האמתית של פרנץ יגרשטטר הייתה מורכבת רק מנשים. כתוצאה מכך, בשלב מסוים הסרט בורא חברה בה הגברים עסוקים במלחמה או במאסרים, והנשים מקיימות משק חקלאי עצמאי המחדש את הטבע ומתמודד עם אתגרים. דרך העשייה הנשית, הסרט עוסק בהתחדשות מתמדת המועברת גם דרך זרימת מים ודגש על חילופי עונות, אף כי הסרט מתרחש מעט מאוד בחורף ולרוב באביב. זה גם קשור לכותרת של הסרט העוסקת בחיים הנסתרים, בעולם הסמוי מן העין שהוא למעשה מרכז העולם. המעשה של פרנץ לכאורה לא השפיע על ההיסטוריה, אך הוא בכל זאת הוכתר כקדוש מעונה והיה השראה לסרט של במאי אמריקאי. ההסבר לכותרת עצמה ניתן רק בכתוביות החותמת את הסרט, אשר מצטטת את סיום ספרה של ג'ורג' אליוט "מידלמארץ'":

For the growing good of the world is partly dependent on unhistoric acts; and that things are not so ill with you and me as they might have been, is half owing to the number who lived faithfully a hidden life, and rest in unvisited tombs.

"שכן הצמיחה הטובה של העולם תלויה בחלקה במעשים לא היסטוריים; אם אין אנו, אתם ואני, במצב ביש כל כך כפי שהיינו יכולים להיות, הרי זה לא מעט בזכות הללו שחיו באמונה חיים נסתרים מן העין, והם טמונים בקברים שאיש אינו פוקד"

אף מעשה נסתר אינו מעשה פעוט. לכאורה, ההתנגדות לא הכריעה את המלחמה, אך האדם לא יכול לדעת מה כוחה האמיתי. בסופו של דבר כוח האמונה הפנימית והמחויבות לאדם אחר ולאל חשוב מן המעשים ההיסטוריים. הסרט עוסק אמנם בקדוש מעונה, אך דומה כי הבמאי מעדיף לראות בו גיבור שאינו מורם מעם, כזה שעובר תהליך שכל אדם צריך לשאוף לעבור, גם אם הוא כלול בכאב רב עבורו ועבור האנשים שהוא אוהב. בהקבלה נוצרית, הסרט מראה כי ההקרבה של ישו למען האחר היא אקט שחוזר גם בתקופה מודרנית יותר. אבל הרוחניות של הסרט יכולה לדבר גם עבור מי שאינו נוצרי או אפילו אינו מאמין באל (כמוני) – זה סרט על מציאת הכוחות המוסריים והנפשיים פנימה, סרט על התרוממות נפש ביותר מדרך אחת. אלה גם שלוש שעות על מנת להעביר עלילה של שלוש שורות, סרט שכולל דיאלוגים רדודים וקלישאות, אך מתוך זה מתרומם משהו בעל יופי מרהיב וכוח נדיר שיוצרים התעלות וחשיבה מחדש על החיים, הגלויים והנסתרים, ולא רק באוסטריה במהלך מלחמת העולם השנייה.