״סיד וג'ודי״ ו״ג'ודי – מעבר לקשת״, סקירה גרלנדית כפולה

תופעה נפוצה בעולם הקולנוע היא יציאה מקבילה של שני סרטים שנדמה שהם עוסקים באותו נושא, בדיוק או בערך. גם בחודש הזה אנו יכולים לחזות בכך, עם שני סרטי ג'ודי גרלנד שיוצאים פחות או יותר יחד להקרנות בארץ, אחד תיעודי ואחד עלילתי. התיעודי הוא "סיד וג'ודי" (Sid & Judy) שהוא סרט החודש של קולנוע דוקאביב, מה שאומר שהוא מוקרן פעם-פעמיים בשבוע בסינמטק תל אביב ובהקרנות בודדות בסינמטקים אחרים. העלילתי הוא "ג'ודי – מעבר לקשת" (Judy), המוקרן גם הוא באותו סינמטק אך גם בבתי הקולנוע. זאת אחרי שערך בכורה בפסטיבל חיפה, שם צפה בו אור וכתב עליו סקירה שאני מסכים כמעט עם כל מה שנכתב בה. בכל זאת, אוסיף מעט מילים משלי, כולל לגבי סוגיית המשחק של רנה זלווגר, שהיא נכון לרגע כתיבת שורות אלו פייבורטית חזקה לזכות בפרס האוסקר על משחקה בסרט זה, וכבר זכתה בכמות פרסים שגדולה מכמות המילים בפוסט זה. אבל אשמור את הדיון הספציפי בסרט זה לסיום.

אין זה מקרי כי שני הסרטים הסתפקו, בכותרת המקורית שלהם, רק בשם הפרטי של הדמות הראשית. יש הרבה נשים שנקראו ג'ודי, אבל יש רק "ג'ודי" אחת. כוכבת שהתהילה שלה לא דעכה בחמישים השנים שחלפו מאז מותה בטרם עת, אלא להפך. ג'ודי גרלנד הייתה שחקנית ילדה-נערה מצליחה בשנות השלושים, שהפכה לכוכבת מחזות זמר בוגרת ונוצצת בשנות הארבעים. אבל הקסם שלה כאגדה חד פעמית נוצר דווקא בשנים המאוחרת לחייה, בהן מיעטה להופיע בסרטים ואף יותר מכך בשנים שאחרי מותה, שהיה עבור רבים טרגדיה. חלק מכך נובע מחשיבותה כאייקון עבור הקהילה הגאה, וכמי שהמוות שלה אף הוביל למהומות סטונוול שהציתו את מאבק לשיווין זכויות להומוסקסואלים.

חלק מכך נובע מכך שגרלנד מתה בגיל צעיר ולכך שהייתה קורבן של המערכת ההוליוודית. אבל זה בעיקר נובע מהיותה פרפורמית חד פעמית, עד לרמה בה נאלצתי להשתמש במילה הלועזית משום שהחלופות בעברית לא מרגישות גדולות מספיק עבורי. גרלנד הייתה טבעית כאשר שיחקה, בעלת מגע קומי כשהייתה מופיעה בין השירים, ובעיקר זמרת בלתי ניתנת לחיקוי. בשיאה היא שרה בקול צלול ובמנעד רחב, ועדיין הצליחה להעביר טון רגשי ייחודי וגם סיפור כמעט בכל הבהרה. השילוב בין כל הגורמים הללו הופכים אותה לגדולה מן החיים במותה הרבה יותר מאשר הייתה בחייה.

לכן, אולי גם אין זה מקרי כי שני הסרטים החדשים בחרו שלא להתמקד וכמעט שלא להראות אותה בשיא גדולתה, אלא לעסוק בעיקר בתקופות מאוחרת יותר בחייה. תקופות בהן שאפה לקאמבק או פשוט להתקיים, תחת הצל של מעמד הכוכבת ושנות הנעורים, וגם תחת הצל הנפשי של ההתבגרות באולפן הקולנוע MGM, שכללה עבודה בלי הפסקה במשך רוב שעות היממה, משטר משקל והתנהגות קפדני, ובמקרה של גרלנד גם סימום שיטתי שהפך להתמכרות ממנה מעולם לא נרפאה לחלוטין.

למי שרוצה לשמוע בפירוט על התקופה ההיא תוך בחינה של מספר מקורות, אני שוב וממליץ על הפודקאסט של קורינה לונגוות' you must remember this ולפרק על שחקני הילדים באולפן מיקי רוני וג'ודי גרלנד, שגם דן בפער המגדרי כמה שהגביר את הלחץ על גרלנד. העבר הזה גם נראה על המסך בשני הסרטים שאסקור מיד, אבל הם למעשה עוסקים בתקופות אחרות, כמעט עוקבת בחייה. "סיד וג'ודי" עוסק במערכת היחסים בין גרלנד לבעלה השלישי (מתוך חמישה), צ'ארלס לופט, ומערכת היחסים הזו התקיימה בין השנים 1950 ל-1965, כולל השנים שלפני החתונה. "ג'ודי – מעבר לקשת" מתרחש בשנה האחרונה לחיי הכוכבת והוא מתמקד במסע ההופעות האחרון שלה, סדרה של ערבים בתיאטרון יוקרתי בלונדון בסוף 1968 ותחילת 1969. נתחיל את הדיון בסרט התיעודי.

סיד וג'ודי
Sid and Judy

במהלך הצפייה ב"ג'ודי – מעבר לקשת", סיד לופט מצטייר כאיש עסקים קר המהווה יריב לג'ודי במאבק על הילדים, אך גם כגבר שסבל בעבר את מצבי הרוח וחוסר היכולת לעבוד/להתקיים של אשתו. הסרט התיעודי הזה הופך אותו למספר וגם מראה צד מורכב בדמותו של לופט, שלפני שפגש בגרלנד היה ידוע בהוליווד כסוג של ילד רע של עולם הבידור. הוא היה מפיק ואמרגן עם רקע כמתאגרף וחיבה לאגרופים או עימותים פיזיים גם אחרי שתלה את הכפפות. רוב הסרט התיעודי שביים סטיבן קאייק מבוסס על כתביו של לופט ולכן מובא מנקודת מבטו, ויש לציין כי גם מנקודת מבט זו לופט עצמו מבקר לא מעט מן המעשים שלו.

סיד לופט מוצג בסרט התיעודי כמי שאומנם תמך ואהב את ג'ודי, אבל גם לא מנע ממנה ליפול שוב להרגלים ישנים ואף סימם אותה בעצמו, כמו בימים הראשונים במהלך ההפקה הארוכה והמסוייטת של גרסת שנות החמישים של ״כוכב נולד״. גרלנד רצתה לככב בגרסה זו והיא נתפרה סביב דמותה, אבל בגלל שילוב של גורמים שרק אחד מהם הוא המצב הרפואי של הכוכבת, ההפקה הפכה לאחת מן היקרות והארוכות בהיסטוריה של הוליווד הקלסית ולכישלון כלכלי בזמן אמת (זו הגרסה החביבה עליי של הסיפור הזה). לופט היה גם בעל וגם מנהל/סוכן/אמרגן (בשלבים שונים) עבור גרלנד וזה שילוב מועד לפורענות.

אף כי סיד הוא השם הראשון בכותרת הסרט והוא זה אשר מהווה את המקור העיקרי לטקסט, הבמאי יודע כי הקהל יצפה בסרט בשביל ג'ודי גרלנד ורוב זמן המסך מוקדש בעיקר לסיפור שלה. קל להתלונן על מה אין מספיק בסרט: סיפור ילדותה למשפחה שנעה בין במות בידור קטנות והפיכתה לנערה כוכבת מובא בזריזות, והסרטים משנות הזוהר שלה מיוצגים על ידי שניות בודדות כל אחד. גם בתקופה בה חיה עם לופט, לא כל הקריירה הקולנועית שלה מיוצגת, ואף כי בתקופה זו אכן בילתה שנים ארוכות בלי להופיע על המסך, בראשית שנות הששים שבה להופיע במספר סרטים ואף הייתה מועמדת לאוסקר על תפקיד יוצא דופן ב"משפטי נירנברג". הדבר לא מוזכר בסרט, שמקדיש זמן רב לא רק ל"כוכב נולד" אלא גם למועמדות שלה לאוסקר ולהפסד (שכיום נחשב כטעות היסטורית).

מאידך, אפשר לשפוט את הסרט על פי מה שיש בו, ויש בו די הרבה. לצד החיים הפרטיים, הסרט מציע מבט על שלוש היצירות האמנותיות החשובות ביותר של גרלנד בתקופת המחצית השנייה של חייה ובכלל: הסרט אותו כבר הזכרתי, הופעות כזמרת על הבמה (חפשו ביוטיוב), ותכנית הטלוויזיה "המופע של ג'ודי גרלנד". התוכנית היוותה ניסיון לקאמבק בשנים 1963-1964 ובדומה ל"כוכב נולד" הייתה כשלון אבל כפי שהסרט מוכיח גם כשלון שהוליד שיאים אמונתיים כמבצעת, עם שורה של אורחים כגון לינה הורן וברברה סטרייסנד הצעירה מאוד (לא נראה בסרט: הפרק עם לייזה מינלי, בתה של גרלנד). מעבר לכך, הדגש הוא על החיים האישיים שכוללים סיפור כואב אך צפוי של מאבק בהתמכרות, מוניטין של כוכבת בעייתית, צרות באגף הבריאות ולא פחות מכך צל התהילה שמשפיעה גם על התפקוד כרעיה ואם לשלושה ילדים, שניים עם לופט שהיה הגבר שחי עם גרלנד הכי הרבה זמן מכל בעליה. דמותה של גרלנד נותרת לא מפוענחת וגם גדולה מן החיים, בעוד לופט מספק לעיתים הצצה אינטימית לחלקים מחייה כגון מערכת היחסים הטעונה של גרלנד עם אביה המת ואמה החיה (באותה תקופה). אולם, דומה כי גם הוא עצמו לא פתר את חידת דמותה.

המהלך האמנותי העיקרי בו נוקט במאי הסרט הוא השימוש בקול של הגיבורים שלו. הסרט מכיל הרבה חומרי ארכיון וכולל גם את הקולות האמתיים של לופט וגרלנד, אבל רוב הטקסטים מן הזיכרונות של לופט וגם מקטעי יומן וכתבים אחרים של גרלנד מוקראים בידי שחקנים מוכרים: ג'ון האם וג'ניפר ג'ייסון לי. השניים ניגשים לקריאת הטקסטים כמי שבאים לגלם דמות והם לא בהכרח מנסים לחקות את האנשים האמתיים. הדבר בולט במיוחד לגבי האם, אשר קולו ללא ספק שונה מאוד מקולו של האדם אותו הוא לכאורה מגלם. הסתירה הזו לא מוסתרת בסרט ולמעשה חושפת אותו כיצירה המנסה לגעת, אבל גם יודעת כי מגע והבנה אמתית אינה דבר אפשרי. גם בסיום, ניתן לקרוא את מערכת היחסים המרכזית של היצירה בכמה דרכים: כסיפור אהבה רומנטי שהוחמץ בשל ערבוב בעייתי של עסקים ונישואים, כקשר בין בני אדם שנמשכו זה לזו אך לא באמת הבינו את טיב הקשר, או כמערכת יחסים מתעללת. הסרט נותן לנו רק קמצוץ מידע לגבי כל כיוון, כאשר כמובן שכל הכיוונים אינם סותרים.

לבסוף, ליבו של הסרט מגיע ממש בדקות האחרונות שלו, על רקע הקרדיטים. כי אין לנו יכולת להבין את גרלנד, אבל לה עדיין יש יכולת לגעת ברבים דרך האמנות שלה. החיים האמתיים הפכו לסוג של מיתוס, אבל העבודה המלאכותית שלה כשחקנית וכזמרת לא רק שרדה את הזמן, אלא ממשיכה להוות השראה. דרך תמונות של מעריצים מכל מגדר אפשרי המגיעים להקרנה של "הקוסם מארץ עוץ" ומספרים על החשיבות של ג'ודי עבורם, הסרט מראה את החשיבות של האמנות ואת הכוח המרפא שלה. חבל רק שזה לא עזר לרפואה של האישה שמאחורי המיתוס.

ג'ודי – מעבר לקשת
Judy

לפני שאתחיל, אני שב ומפנה אתכם לסקירה שלו אור מחיפה. רוב הדברים שיש לומר על הסרט נכתבו שם, אני רק אוסיף כמה הערות.

הסרט העלילתי הזה מתקמד בהופעות של גרלנד בלונדון, ולדעתי מוטב היה לו היה מתרחש כולו רק סביבן. דומני כי זה המצב במחזה של פיטר קווילטר, שעובד לתסריט בידי טום אדג' עבור הבמאי רופרט גולד. אני אומר זאת בלי לראות את המחזה אלא על סמך הצפייה בסרט והשוני בין חלקיו. קטעי הפלאשבק לעבר של גרלנד בתקופה של צילומי "הקוסם מארץ עוץ" לא רק חוטאים בחוסר אמינות היסטורית, הם גם כתובים בצורה מאולצת יותר ורוב הזמן הדברים נאמרים בצורה חסרת עידון וטבעיות. אותו הדבר, באופן פחות חמור, נכון גם לגבי פתיחת הסרט המציגה את ג'ודי מנסה להחיות את הקריירה שלה ולבלות עם משפחתה או לבדה בלוס אנג'לס.

לא זאת בלבד שהלב של הסרט נמצא בחלקים המתרחשים בלונדון, יתר פרטי הסיפור יכולים לעבור דרכם והם היו חזקים יותר לו היו נוכחים רק כרמיזות. כך היה הדבר בסרט "כוכבים חיים לנצח", שסיפר לא מכבר סיפור דומה על כוכבת אחרת שניסתה לחדש את ימי התהילה שלה בבריטניה. אף כי גרלנד הרבה יותר גדולה בכל שלב של הקריירה שלה מגלוריה גרהאם של הסרט ההוא, בלב הסרטים המאבק המרכזי דומה: הגיבורה רבה לא רק עם הקולגות והאנשים אשר היא עובדת עימם, אלא גם עם השדים של עברה הן ככוכבת והן כאייטם רכילותי. המאבק הזה נוגע ללב גם בלי קשר להזדהות עם המיתוס של גרלנד, אף כי הוא מן הסתם מעצים את החוויה והופך את קטעי השיא של הסרט לאפקטיבים במיוחד. בסופו של דבר ולמרות חוסר האחידות ברמה, החלקים הטובים בסרט הזה מומלצים לא רק בגלל גרלנד ולא רק בגלל רנה זלווגר המגלמת אותה.

ההופעה של זלווגר, שחקנית שאני לא תמיד מחבב את הנוכחות שלה על המסך, אכן נהדרת ולא רק כחיקוי. היא צריכה לא רק לשחק אישה נערצת, אלא גם לשיר כמו זמרת בלתי ניתנת לחיקוי. ובגלל שמדובר בגרלנד בנקודה נמוכה בחייה, יש הצדקה לכך כי השירה נשמעת פחות טוב מן המקור. זלווגר מצליחה להעביר את הגדולה שהייתה שם פעם וגם את היכולת של גרלנד בכל הרזים האחרים של הופעה על הבמה.

אבל זלווגר מוצלחת אף יותר בסצנות בהן אינה צריכה לשיר או אפילו להיות כוכבת. זה כולל סצנות של מאבק על הזכות לראות את הילדים, ריבים אחרים, או בקטעי משיכה למחזר שאולי יהפוך לבעל נוסף. ההופעה שלה מצליחה להיות קטנה ומדויקת וגם לרומם את השחקנים המופיעים לצדה, למשל הכוכבת העולה ג'סי באקלי בתפקיד פחות מדובר אך לא פחות טוב מדברים אחרים שעשתה בשנה האחרונה. היכולת של זלווגר להגיע לדקויות קטנות בסצנות בהן היא לוחשת מקנה לסרט סוג של צניעות ודיון אוניברסלי יותר. לא רק בכוכבוּת, אלא גם בבדידות והורות, יחסים עם העבר וטעויות במערכות יחסים חדשות. חבל רק שהסרט, כאמור, לא מעז להסתפק בדרמה הקטנה והאינטימית ומנסה לתת מבט רוחבי ששואף להפוך לסיפור גדול מהחיים. "ג'ודי – מעבר לקשת" רחוק משלמות, אבל הוא בכל זאת סרט חובה עבור מעריצי ג'ודי גרלנד וסרט מומלץ עבור כל קהל שלא נרתע מדמותה.