״המורה לאנגלית״, סקירה

בשנת 2013, ״בית לחם״ של יובל אדלר היה הזוכה הגדול של פרסי אופיר, זכה להערכה ביקורתית יחסית גורפת (עם כמה הסתייגויות). בסקירה שלי אודותיו התייחסתי אליו בתור כנראה הסרט הישראלי המדובר של השנה, גם אם בראייה לאחור ייתכן והתואר הזה הגיע אז ל"מי מפחד מהזאב הרע" או ל"שש פעמים". לעומת זאת, דומה כי סרטו השני של אדלר, "המורה לאנגלית" (The Operative), מתקבל בארץ בהרבה פחות תשומת לב, למרות שהוא שומר על הנטייה של יוצרים ללכת בסרט השני על משהו גדול יותר. בעוד ש"בית לחם" עסק בפעילות של השב"כ בשטחים עם התמקדות ביחסי מפעיל ומשתף פעולה, "המורה לאנגלית" עובר למוסד, וכתוצאה מכך הבמאי שלו עובר מהפקה ישראלית דוברת ערבית ועברית להפקה בינלאומית גם במימון (שהגיע מישראל וגם מאירופה) וגם בשפה. הסרט דובר אנגלית בעיקר (עם חלקים בפרסית ומעט חלקים בעברית וגרמנית) וכולל שני כוכבים בילנאומיים מן הסוג שנדיר לראות בהפקה ישראלית – דיאן קרוגר ומרטין פרימן.

הסרט הציג בבכורה בפסטיבל ברלין ועלה בארץ בשבוע האחרון של שנת 2019, כאשר לפחות לפי הרושם שלי הוא זוכה לפחות התייחסות והנטייה הכללית של הביקורת כלפיו היא שלילית. ייתכן וההבדל ביחס נובע מכך שבזמן שעבר בין שני הסרטים, יצירות אחרות דוגמת "פאודה" עשו דברים מעט דומים למה שעושה אדלר ובצורה שסחפה קהל גדול יותר. הישגי ״בית לחם״ קצת נמחקו מהתודעה, ואדלר לא הפך מאז לאחד מן הבמאים הישראלים המוכרים ביותר, או המעוטרים ביותר. אני כותב את כל זאת כי מצאתי את "המורה לאנגלית" די קרוב לסרטו הקודם של הבמאי ברמת העשייה. הדרמה בו היא מעט יותר מינורית אך הדבר נובע מטבע הסיפור. יש לסרט לא מעט חסרונות, אך אלו היו גם ב"בית לחם", ויש בהם משהו מעניין. בשני המקרים, אדלר הישראלי יצר סיפור יותר מעניין דווקא בצד השני של המתרס הפוליטי – הגדה המערבית בסרט הקודם, איראן בסרט הנוכחי.

"המורה לאנגלית" מבוסס על רומן מאת יפתח רייכר-עתיר והוא עוסק בסיפורה של רייצ'ל (קרוגר) אישה ממוצא גרמני-בריטי שנדדה כל חייה בבין מדינות שונות ולא ממש חשה שייכות לאף מקום בו שהתה או חיבור חזק לאביה, קרוב המשפחה היחיד עמו היא (לא ממש) שומרת על קשר. בגלל חיבה לישראל היא מתחילה לעבוד עבור המוסד באירופה, שם המפעיל שלה, תומאס (פרימן), מאתר בה פוטנציאל להיות סוכנת יעילה באיראן, או רוצה בקרבתה מסיבות אחרות. הוא משכנע את הבכירים במוסד לא רק לשלוח אותה לאיראן, אלא גם לאתגר אותה במשימות אשר לרוב ניתנות לסוכנים מנוסים יותר. עם זאת, המשימה העיקרית שלה לא כוללת ריגול אחר בכיר במערך האטום, אלא יצירת קשר עם פרחד (קאס אנוואר), מנהל של חברת היי-טק בטהרן שיודע גם איך להפר את חוקי האיסלם האדוקים בצורה בה הממשל שמח להעלים עין. בשלב מסוים, רייצ'ל מתקרבת לפרחד בצורה מעט יותר צמודה ממה שראשי המוסד מעוניינים, ומערך הנאמנויות שלה וגם של תומאס מתחיל לעמוד למבחנים. הקו הדק שבין רגשות אנושיים לבין טובת המדינה מתערער במספר דרכים, עבור מספר דמויות.

הסרט חי בפער שבין מה שהקהל מצפה מסרטי ריגול לבין מה שעולם הריגול הוא בפועל. בעוד שיש ציפייה לחיסולים רבים והרבה קטעי מעקב ומרדף, בפועל הריגול כרוך בעיקר בהמתנה ארוכה, טשטוש זהות אמתית, ומהלכים קטנים שמובילים לעיבוד נתונים שאולי יוביל לפעולה. עיקר הסרט נוטה לעיסוק שהוא לכאורה ריאליסטי יותר: תיאור ההשתלבות האיטית של רייצ'ל בחברה האיראנית בזהות מומצאת שהופכת בהגדרה לזהות אליה היא מרגישה יותר חיבור מאשר כל זהות אחרת שהייתה לה בעבר, כולל הזהות של תומכת ישראל. אף כי הדבר לא מוביל, לפחות לא בשלב הראשון, לבגידה במשימה אליה נשלחה, הוא מייצר עניין דרמטי.

קרוגר מצליחה לבנות היטב דמות של אישה שחיה עד גיל יחסית מבוגר מבלי לדעת מה היא רוצה מעצמה, וכתוצאה מכך היא רואה אופציה להנאה הן בריגול והן באיראן כסוג אחר של חיים, בעיקר בגלל שזהותה המערבית מסמנת אותה לא רק כסיכון, אלא גם כסוג של אטרקציה עבור הציבור האיראני הרוצה שזרים יראו את הפנים המורכבות של הארץ. לכן, הקטעים של הסרט העוסקים לא בפעולה אלא בהמתנה וגילוי עצמי הם הטובים ביותר, בעיקר הרגעים בהם הסוכנת מתפתה לצאת לבילוי שאולי יוביל גם לקשר אינטימי, שטבעו חיבור מיני ורגשי ולא חיבור של אינטרסים. גם חיבור שהיא יוצרת עם מאבטח מקומי, ספק מתוך סקרנות וספק מתוך נטרול של אתגר עתידי, מצליח לעורר סקרנות ורגש. דמות זו מגולמת בידי ולדימיר פרידמן, ונאמר כי הוא שהה מספר שנים באזרבייג'ן, ארץ ששוכנת בין רוסיה לאיראן.

הסרט כולל צילומי חוץ שצולמו באיראן עצמה בידי צוות מקומי שלא ידע עבור איזה פרויקט הוא נשכר, שיטת עבודה שבפני עצמה יכולה להוות בסיס לסרט על המתיחות בין המדינות. עובדה זו מדגישה את ההישג של הסרט בחלקים המתרחשים באיראן – איני יכול לדעת את כמה הם קרובים למציאות, אבל הם בונים עולם שלם, עם מספר דמויות שהייתי רוצה לראות יותר מהן, עם חשש הן מן האויב הישראלי והן מן המשטר הדתי וגם דילמות מעניינות עבור התשובים המקומיים, לא רק עבור הגיבורה. יש לציין כי במידה גדולה אף יותר מ"בית לחם", לא חשתי כי הסרט מעדיף את הצד הישראלי בסכסוך. בסופו של דבר הן החברה בישראל והן החברה באיראן מוצגות כחמות ומורכבות אך המוסד עצמו מוצג כגוף אשר מעדיף אלימות על פני כל פתרון אחר, כולל אלימות כלפי חפים מפשע ופגיעה בחיים האישיים של הסוכנים.

החלק הפחות חזק של הסרט הוא הדמות של תומאס, המפעיל אשר מסכן את כל הקריירה שלו עם ההימור על רייצ'ל. כבר בראשית הסרט אנו מבינים כי הדבר הוביל לנתק בינו לבין המוסד. כמו רייצ'ל, גם תומאס הוא נטע זר בארגון (בריטי שמבין עברית אבל מתקשה בדיבור) והמניעים שלו בחיבור לזרה השנייה כוללים כנראה גם אלמנט של משיכה או אובססיה. הסרט נזהר מלתת לדברים ביטוי מובהק מדי והופך את תומאס למשהו שהוא בין אב חלופי למעריץ סודי שלא מעז להתוודות על המשיכה שלו. זו הבחירה הנכונה מבחינה תסריטאית ופרימן הוא שחקן מחונן שהפגיעות הפיזית עמה הוא מזוהה מייצרת מתח בינו לבין הגבריות הישראלית, המוצגת דרך הדמויות של יתר אנשי המוסד. חלקם מגולמים בידי שחקנים ישראלים מוכרים כמו אוהד קנולר, רותם קינן ודורון צברי. הפוטנציאל של החלק הזה בסרט נותר לא ממומש, שכן בסופו של דבר לתומאס אין מספיק זמן מסך או סיפור רקע – הוא הדמות שפותחת וסוגרת את הסרט ואנו עוקבים אחריו בשני צרי זמן, אך לא לומדים עליו מספיק.

עוד חסרון נובע ממשימות נוספות אשר רייצ'ל נדרשת לבצע כמבחן נאמנות. זה המקום בו הסרט הופך לסרט פעולה יותר טיפוסי, אבל חלק מן הזמן לא ממש ברור לי מה הגיבורה עושה שם. יותר מכך, הסצנות הללו מקנות את הרושם כי פרט לסיפור של הגיבורה הזרה, החיים של רוב סוכני המוסד כן נראים כמו משהו מסרטים נוסח ג'יימס בונד או משימה בלתי אפשרית, כאשר אדלר בכל זאת מנסה ללכת על הקונבנציות של הז'אנר. זו גם הנקודה בה הוא מפסיד לעצמו, שכן סצנות הפעולה ב״בית לחם״ היו אמינות ו/או אינטנסיביות יותר. בסרט זה, הרגעים שאמורים להיות מטרידים או מאיימים מרגישים תחילה כמו הפוגה מן הסיפור המרכזי ולבסוף כמו משהו אשר לקוח מתוך סרט שונה לגמרי. כאמור, הסרט חי בפער בין שני סוגים שונים של סרטי ריגול, אך דומה כי הוא לא ממש החליט מה הוא רוצה להיות.