• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

פסטיבל "או לה לה!" לקומדיות צרפתיות 2019: ״השרימפס הנוצצים״, ״ירח דבש פולני״ ומדריך מקוצר

14 בנובמבר 2019 מאת מערכת סריטה

הערב, יום חמישי ה-14 בנובמבר, ייפתח זו הפעם החמישית פסטיבל ״או לה לה!״ המוקדש כל כולו לז׳אנר הפופולרי של הקומדיה הצרפתית. האירועים יתקיימו עד סוף החודש ברחבי הארץ במוקדים רבים, סינמטקיים ואחרים, בתל אביב, ירושלים, חיפה, שדרות, סביון, חולון, הרצליה, טבעון ואשדוד. התוכניה השנה תכלול 16 סרטים, כולם עונים אמנם להגדרה של קומדיות צרפתיות, אבל תחת המטריה הזו התכנסו סוגים שונים למדי של סרטים. למעשה, בפוסט זה התמקדנו בשניים מן הסרטים הפחות שגרתיים בתוכניה. על אחד נוסף, ״עור צבי״ של אמן האבסורד והביזאר קוונטין דופייה, אפשר לקרוא בדיווח של אורון מפסטיבל חיפה. בקצרה, מדובר בסרט בו ז׳אן דוז׳רדן מפתח אובססיה למעיל עור הצבי שלו, ויחד עם אדל האנל יוצא למסע קולנועי על פי הנחיות של פריט הלבוש. לא בדיוק הדימוי שעולה במחשבה למשמע הביטוי ״קומדיה צרפתית״, וכך גם לא סיפורה של נבחרת פולו-מים גאה, או מסע בעקבות יהדות פולין – שני הנושאים של הסרטים שבחרנו. ותודה ליח״צ על הסיוע.

שווה לכל הפחות להזכיר את יתר הסרטים המשתתפים, בתקווה שאולי נספיק לכתוב עליהם במהלך הפסטיבל עצמו. סרט הפתיחה הוא ״תנו לפרוש בשקט״ (תמונה לעיל, באדיבות רד קייפ) ובו תיירי לרמיט ומישל לרוק מגלמים זוג המתכנן פנסיה בפורטוגל, אבל למשפחה יש תוכניות אחרות עבורם מהרגע שמתברר כי מתפנה להם כל הזמן שבעולם. סרט הנעילה יהיה ״עוף גוזל״ ובו סנדרין קיברלן מתקשה לשחרר את בתה העתידה לעבור ללמוד בחו״ל, בסרטה של ליסה אזואלוס. אורח הפסטיבל הוא מישל לקלר, שיגיע להציג את ״מלחמת המעמדות״ שביים. בסרט, אדוארד בר ולילה בקטי מגלמים זוג של הפכים משלימים, המבקשים להגן על בנם מחוסר השיוויון של מערכת החינוך בצרפת, כפי שכל אחד מהם תופס זאת. עוד ענייני זהות אתנית אפשר למצוא בסרט ״מייד אין צ׳יינה״, אותו כתב ובו מככב פרדריק צ'או, העוסק באב לעתיד שנדרש להתחבר מחדש עם עברו ומוצאו הסיני לקראת הולדת הבן.

שני סרטים השנה מכילים תמה דומה – הורים שמאוהבים בחתן של בתם. ב״החתן האידיאלי״ מגלם קד מראד אב לשלוש בנות שתמיד רצה בן, ולכן הוא ממש לא מוכן לוותר בקלות כשאחת הבנות שלו מבקשת להיפרד על החבר המועדף עליו שלה. ב״חותנים ומחותנים״ הפרידה בין בני זוג הופכת למביכה עבור ההורים של הגברת, שכן האדון חביב עליהם לא פחות ממנה והם ממשיכים לפגוש אותו בסתר ומאחורי גבה. עוד צמד סרטים אפשרי, למי שאוהבים את השחקן בנואה פולוורד בתפקיד אבהי, יש השנה דאבל פיצ׳ר. ב״שני בנים״, פולוורד הוא רופא מצליח שהופך לסופר כושל, מה שמשפיע קשות על שני בניו הקרובים אליו וגורם להם להתמוטט כל אחד בלימודיו. ב״ונציה לא נמצאת באיטליה״, סרט שלא הקשיב בשיעור גיאוגרפיה, פולוורד חובר אל ואלרי בונטון והשניים מגלמים הורים שגעוניים המצטרפים לטיול רומנטי של בנם אל האי האיטלקי מהכותרת.

מכאן דרגת המוזרות או השונות עולה במקצת, עם ״רוקסאן״ שבמרכזו לולן המדקלם לתרנגולות שלו את ״סיראנו דה ברז׳ראק״ לטובת הטלת ביצים איכותיות יותר, אחת מן השיטות שהוא מנסה כדי להתגבר על המתחרים. עוד באיזורים הכפריים, ״עושים שכונה״ של מוחמד חמידי (״הפרה ז׳קלין״) מציג משרד פרסום פריזאי מתנשא שבעקבות פשיטה של רשויות המס נאלץ לעקור לפרברים, ואם למדנו משהו מקומדיות צרפתיות בעבר הוא שפריזאים וכפריים מתקשים להבין אלה את אלו. בסרט ״רצון חופשי״, ברטראן בלייה הוותיק ממלא את המסך בנוכחותם של ז'ראר דפרדייה וכריסטיאן קלאבייה, שמתחילים כשתי דמויות מנוגדות ואז מגלים אינטרס משותף – לשנות את התסריט של חייהם. במשבצת הקלאסיקות אפשר יהיה למצוא את ״הדוכסים הגדולים״, סרטו של פטריס לקונט מ-1996 על שלושה קומיקאים המככבים בפעם האחרונה בהפקת תיאטרון משובשת, וכן את ״הקמצן״ של מולייר בגרסת לואי דה פינס מ-1980. כי אין פסטיבל קומדיה צרפתי בלי לואי דה פינס, שגם ביים במשותף עם ז׳אן ז׳ירו.

השרימפס הנוצצים
The Shiny Shrimps / Les Crevettes Pailletées

למקרה שקומדיה על נבחרת כדור-מים להט״בית עלולה להישמע פוגענית מדי, בטח בהתחשב בהיסטוריה הקרובה של הקולנוע הצרפתי, ״השרימפס הנוצצים״ כבר קיבלו חותמת כשרות מצד הפסטיבל לקולנוע גאה ולאחר מכן היכללות ברפרטואר של חודש הגאווה ב-yes וכן הלאה. כך שגם אם אני אישית ממש לא סמכות בעניין, אצטרף למאשרים ואומר שלדעתי הסרט הזה מצליח לשעשע ולעורר דיון לא בזכות פרובוקציה או הומופוביה, בדרכו לדבר על האחר בחברה. למעשה, נקודת המוצא העלילתית היא השלכתו של בחור סטרייט אל לב ליבה של סיטואציה שהיא, ובכן, עליזה כמו שרק חבורת גייז של תחרות חובבים הכוללת בגדי ים יכולה להיות. דרכו אנחנו מתוודעים לא רק אל העולם הנישתי של ספורט מים להט״בי, אלא גם למצב הפרוגרסיביות, או היעדרה, בו נמצאת צרפת בכל הקשור לקהילה הגאה ולרגישויות שלה.

ניקולא גוב מגלם את מתיאס, שחיין אולימפי המתקרב אל סוף הקריירה הקצרה שלו, שעלול להגיע מוקדם מן הצפוי. בשל ספק אי הבנה וספק הומופוביה שאין הוא הקדיש לה תשומת לב, הוא מעליב מראיין גיי בשידור אחרי משחה ומוצא עצמו מושעה. העונש החינוכי שלו הוא להיות המאמן של קבוצת שחקני כדור-מים לא מקצועיים, המורכבת ממספר הומואים וטרנס אחד. אלה הם ״השרימפס הנוצצים״ (יש לשם הסבר שאני כנראה סטרייט מכדי להבין) והם חולמים לייצג את צרפת באליפות העולם של המשחקים הגאים, אולימפיאדת הגייז, או איך שתבחרו לתרגם זאת. מה שמתחיל בעוינות הדדית, למרות שמתיאס כנראה אינו הומופוב אלא פשוט בור בקשר לסגנון החיים הזה, יהפוך לקומדיית ספורט בה המאמן חסר התשוקה יקבל מוטיבציה להפוך את חבורת הלוזרים הססגונית שברשותו ללוחמים ימיים מנצחים, שעדיין נראים נהדר בספידו.

כל אחת מדמויות המשנה מקבלת כמובן סיפור רקע והתמודדויות משלה, אבל לרוב ההתמקדות היא במסע של מתיאס להשלמה עם כך שטעה ושיש לו הזדמנות אמיתית לתקן ולהתעניין. בעיניי זה הופך את הסרט למסקרן לצפייה גם או בעיקר לקהל הרחב באשר הוא, אם כי הקהל הלהט״בי עצמו לא אמור להרגיש מקופח – יש פה מספיק רגעי דראג בשביל להזכיר את ״הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר״ ומספיק חבילות בשביל להקים סניף דואר. קל ואפילו כיף לסלוח לצמד הבמאים-תסריטאים סדריק לה גאלו ומקסים גובר על דמויות אווריריות ומהלכים תסריטאיים עצלים, או על בימוי ראוותני בכל הזדמנות שמקהה את המימד הרגשי, משום שמדובר בסרט שכל כולו פיל-גוד וגלאם. ואם קהל שיבוא לראות קומדיה צרפתית בנאלית ימצא עצמו מול השרימפס הנוצצים במלוא הדרם, אולי הוא יפסיק להשתמש במילה ״הומו״ כקללה, או אפילו יחשוב מחדש על הלגיטימיות של אורח החיים הזה. אז נדמה לי שכולם מרוויחים, וכמעט כולם יהנו.
(אורון שמיר)

ירח דבש פולני
My Polish Honeymoon / Lune de Miel

פסטיבל המתמקד בקומדיות צרפתיות הוא לא מקום בו מצפים למצוא סרטים אודות השואה בפולין. אולם, סרטה של אליס אוצנברגר מבצע את השילוב הזה בטבעיות. זוהי קומדיה עם גוון רומנטי על זוג (ג'ודית שמלא מ״סוף האהבה״ וארתור איגואל) שמשאיר את התינוק אצל ההורים ונוסע לחופשה, יחד עם מסע שאינו קומי לגילוי ההיסטוריה המשפחתית הספציפית וההיסטוריה של יהודי פולין בכלל.

אנה ואדם הם זוג פריזאי שנוסע לפולין בעקבות הזמנה שקיבל אדם לטקס לציון 70 שנה לגירוש (והשמדה) של הקהילה הקטנה ממנה באה משפחתו. אדם עצמו שמע לא פעם את הסיפור המשפחתי ולא מתרגש במיוחד מן הנוכחות בארץ אבותיו או מכל עיסוק בזהות היהודית והוא מנסה להפוך את הטיול לדומה יותר לחופשה או לירח דבש, כפי שמתואר בכותרת הסרט. אולם, אנה לא דיברה מעולם עם סבתה על העבר (ולא מסוגלת לדבר עם או על הוריה מבלי לריב) והיא נחושה ללמוד על העבר היהודי ולהתייחס לכל הטיול בחרדת קודש, כמו מורה מלווה למשלחת של תלמידי תיכון.

ההפתעה מעצם קיומו של סרט שואה בפסטיבל היא בערך הפעם האחרונה בה סרטה של אוצנברגר מפתיע, והדבר לא בהכרח נאמר כגנאי. הקטעים העוסקים בעבר היהודי עדינים וטובים: אושוויץ נותרת כאופציה לסיור שהזוג לא מבצע, אבל יש הרבה מגע עם הקהילות של העבר. הפער ברצונות של בני הזוג מייצר קומדיה אפקטיבית, גם אם מעט מוכרת, של משבר ביחסים אוהבים.

לצד זאת, יש גם חלקים שלמים בסרט שממש לא עבדו עבורי, בעיקר משום שהם בנויים על יצירת מבוכה כבסיס לקומדיה: חלקים אלו קשורים גם למפגש עם הפולניים אשר כולם נחשדים באנטישמיות (אם קיים בסרט אזכור לאנטישמיות בצרפת פספסתי אותו) וגם למתיחות בין אנה להוריה שאמורים לשמור על התינוק ומתגלים כייצוג סטאריוטיפי של זוג יהודי, בעיקר האם הדואגת אך הלא-באמת קשובה. ייתכן שללא קו עלילה זה  הסרט היה עבורי אפקטיבי בהרבה. ״ירח דבש פולני״ מוכיח שאפשר לייצר קומדיה צרפתית מוצלחת שנוגעת בהשמדת יהודי פולין, אבל לא ממש מבצע את זה בעצמו.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.