״מחילה״, סקירה

כשנתיים אחרי ש"מכתוב", אותו כתבו ובו כיכבו, הפך לאחד מן הסרטים הישראלי הכי מצליחים בשנים האחרונות, צמד היוצרים חנן סביון וגיא עמיר חוזרים בסרט החדש "מחילה". הפעם הם חתומים במשותף גם על הבימוי. בתפריט, הרבה אלמנטים אשר הופיעו גם בלהיט הקודם: קומדיה הנובעת מהצבת הגיבורים מחוץ לסביבה הטבעית שלהם, אלמנט קטן של פשע בעלילה אך מבלי שהגיבורים יהיו לא מוסריים, הווי הנובע מן הדת היהודית ומודעות חלקית לפעמים של מסורתיים וחילונים לדת.

אולם, מה שניצב בלב היצירה היה ונשאר החברות הגברית. היצירה של סביון ועמיר עוסקת בגברים שאולי מנסים להשיג נשים או לשמור על הנשים בחייהם, אך החברות היא בסופו של דבר מה שמגדיר אותם, והיא גם אולי האהבה (הלא מינית) הגדולה בחייהם. היסוד הזה הוא שמעניק לסרטים שלהם את המימד הרגשי שלדעתי הפך את הסרט הקודם ללהיט וגם יהפוך את הסרט הזה להצלחה קופתית (אם להמר, אז פחות גדולה, אבל אשמח לאכול את הכובע). הוא גם מה שמאפשר לקהל לסלוח על החסרונות של הסרטים בכיכובם, כל זאת במידה שמינון ההומור יהיה גבוה מספיק על מנת לחפות על הכשלים שהיו גם בסרט הקודם ובמידה פחותה גם בסדרות הטלוויזיה שיצרו סביון ועמיר.

העלילה של "מחילה" לא מתרחשת בירושלים כמו הסרט הקודם, אלא בעיירה בדרום הארץ שהסרט מתאמץ לא לנקוב בשמה. אשמור על הבחירה הזו, רק אציין שהעיירה נמצאת במדבר, סמוך לרצועת עזה, ושבמהלך הסרט היא סובלת מדי יום ובעיקר מדי לילה מהפגזות של טילי קאסם. בראשית הסרט, שאול (עמיר) וניסן (סביון) שודדים ביחד בנק. בגלל רשלנות של ניסן, שאול נתפס ונכלא לשלוש שנים. ביום השחרור של שאול, ניסן מגיע לאסוף אותו ומתגלה כי בינתיים חזר בתשובה והוא רוצה ששאול ימחל לו על הטעות בטרם ימשיך בחייו, שזה אומר חתונה עם ריבקי (שירי מימון, בתפקיד שלא ממש מאפשר לשפוט את כישורי המשחק שלה).

שאול לא סולח, גם בגלל שניסן לא בדיוק זוכר איפה החביא את החצי שלו מן הכסף שנשדד וגם בגלל שיש לו צרות בבית. אשתו, אורנה (נועה קולר), שוקלת גירושין ובתו צריכה כסף על מנת שתוכל ללמוד בלט במוסד יוקרתי באנגליה. ניסן מתעקש לעזור ומוצא דרך בה שאול יכול להרוויח בקלות כסף – שיתוף פעולה עם הגנגסטר המקומי, המגולם בידי אלון אבוטבול, המסתייע תמידית בעוזר נאמן ולא מבריק במויחד, בגילומו של צחי הלוי. כמובן שהעניינים מסתבכים ובין היתר השניים צריכים להתחזות לבדואים, בעוד סביון שוב מגלם דמות אשר צריכה להתחבר לצד הנשי שלה בדרכים שונות.

גם המצב הביטחוני חודר לסרט במספר דרכים ולא רק נשאר ברקע. זהו כלי שמפריע ומקדם את העלילה ומהווה את אחד מן היתרונות הגדולים של הסרט, שהוא אחד מסרטי העלילה הבודדים שנעשו בישראל אשר העניקו לירי על תושבי עוטף עזה מקום מרכזי בנרטיב. יתרון נוסף הוא בניית העלילה סביב תקופת החגים, עם לא מעט אמונה ונסים אבל בלי הטפה של ממש ובלי לנכר קהל שאינו דתי. הקהל המאמין ישם לב לפחות לטעות קשה אחת (שמבצעת דמות לא דתית). מיקום הסרט בין ראש השנה ליום כיפור גם נותן לחלק העיקרי של הסרט פרק זמן קצוב של כשבוע, ואם מניחים שהסרט מתרחש בשנה בה כיפור נופל בדיוק על שבת, זה אפילו פרק זמן הגיוני לאירועים המתוארים. מדובר בשיפור מהותי עבור יוצרים שבסרט הקודם שלהם הכריזו בפתיחה על משחק כדורגל שצפוי להתקיים בעוד שבוע, אבל עד שהתרחש בסיום התממשו מספר קווי עלילה שהיו עורכים במציאות שבועות וחודשים.

סביון ועמיר לא בונים את התסריט שלהם סביב הגיון או שלד איתן. יש דמויות שנעלמות לפרקי זמן ארוכים למרות שניסו להתערב במתרחש באופן הגיוני, ישנם צירופי מקרים לא סבירים ויש לא מעט הסתמכות על טמטום של דמויות משנה. במקום זאת, כל סצנה מחושבת היטב בשינוי המועבר בה – בין אם זה שינוי ביחסי כוחות ובין שינוי רגשי אשר חוות הדמויות הראשיות, ובצורה מעט פחות יעילה גם הנשים בחייהם. הדבר עבד עבורי ברמה לא אחידה לאורך הסרט: חלקו הראשון היה שבלוני ושמתי לב יותר לחוסר הגיון, חלקו השני היה מהנה ומשעשע.

הבימוי של סביון ועמיר נותן את הבמה לדיאלוגים שכתבו וליכולת שלהם כשחקנים, שהיא מוגבלת אך יעילה. הם מגלמים סוג של דמויות אשר יש בהן איזון מוזר בין קריקטורה או קלישאה לבין אנשים אמינים משולי חברה. לעומתם, ליתר השחקנים בסרט אין יותר מדי מה לעשות, כאשר כמעט כל דמויות המשנה הן בעלות אפיון אחד ומנעד רגשי לא גדול. זה שאבוטבול עדיין מצליח לייצר תפקיד טוב מהווה עוד עדות לכישרון שלו, וגם דוגמה לכך שהליהוק בסרט הזה אומנם לא מקורי במיוחד, אבל גם הוא יעיל ביחס למגבלות של התסריט.

בסופו של דבר, רוב הסרט מרגיש דומה מדי ל"מכתוב" ועלול לסבול מתסמונת הסרט השני אשר לא מחדש יותר מדי דברים. "מחילה" קצת יותר הגיוני בסיפור שלו, קצת פחות פרוע בהומור שלו, ובעיקר הגיע אחרי סרט קודם שאני מניח שבקבותיו רוב הקהל הישראלי כבר גיבש דעה לגבי היחס שלו לצמד היוצרים. אני חושב שאהבתי את "מחילה" מעט יותר, אך דומני כי מול אלו אשר מתחברים יותר ממני להומור של השחקנים, כותבים וכעת גם במאים – כנראה אהיה בעמדת מיעוט.