לקראת דאבל פיצ׳ר בסינמטק הרצליה: ״The Dead Don't Die״ ו-״One Cut of the Dead״

בשבוע החולף היה אמור להגיע ארצה סרטו החדש של ג׳ים ג׳רמוש, שפתח את פסטיבל קאן לפני חודש בדיוק וכעת מרצד על מסכי הקולנוע של כמה וכמה מדינות בעולם. במקום זה הוא נדחה אצלנו לאמצע ספטמבר, מועד לא סופי כמובן. שקלתי האם להתאפק עם דעתי עליו שכן בארה״ב הוא זמין ומזמין, וכי בכל זאת מדובר בסרט המצופה ביותר שלי לקיץ זה שבישראל נדחה לסתיו. למזלי הרב, סינמטק הרצליה ואתר עין הדג פתרו את הדילמה ויקרינו באופן חד-פעמי את ״The Dead Don't Die״ בערב חגיגי של סרטי זומבים מודעים לעצמם (הסרטים, לא המתים-החיים). זה יקרה ביום חמישי ה-20.6 החל מהשעה 20:00 וכדי להמתיק עוד יותר את הסיטואציה מדובר בדאבל פיצ׳ר.

בסיום הסרט של ג׳רמוש ייערך חידון טריוויה זומבי בהנחיית יהונתן צוריה מ״עין הדג״, ובשעה 22:30 יגיע תורו של ״One Cut of the Dead״ להיגאל – ולהגעיל. מדובר בפנינת קאלט יפנית מהשנה שעברה, גם היא נחסכה מן המסכים בישראל וחבל שכך. הצימוד של הסרטים נראה על פניו כתלוש, שכן אמנם שניהם פארודיות על הז׳אנר שגם משחקות את המשחק שלו, אבל מה הקשר בין ג׳רמוש המחושב לבין טרלול יפני דל-תקציב? מסתבר שיש כמה וכמה הקשרים, על חלקם ודאי יעמדו בערב עצמו, בעוד מהצד שלי אוכל לזרוק למדורה מראש את הרובד המטא-קולנועי העשיר בשני הסרטים. הם ממש שני צדדים של אותו מטבע כשמדברים על קומדיה מבדרת שהיא גם חוויה אינטלקטואלית שלא חדלה מלהפתיע את הצופה והציפיות. זאת יופי של יוזמה, שהכרטיסים אליה אוזלים ובצדק, ומבחינתי זו גם הזדמנות לכתוב על הסרטים האלה.

The Dead Don't Die

קומדיית זומבים של ג׳ים ג׳רמוש? הדימוי הראשון שעלה לי בתודעה למשמע הידיעה הזו היא גדודים של היפסטרים פושטים ידיים לפנים ומהלכים באיטיות אל בתי הקולנוע, מריירים וממלמלים ״אררררט-האאאאוס״. אחרי הצפייה, נדמה לי שמעריצי ומעריצות הקולנוע של הבמאי, היפסטרים או לא, יקבלו בדיוק את מבוקשם. שוחרי ושוחרות סרטי זומבים, לעומתם, צריכים לדעת לתוך מה הם מתהלכים. כי זו ממש לא קומדיית זומבים קלילה ואוהבת נוסח ״זומבילנד״, או בעלת אלמנטים פארודיים מובהקים כמו ״שון של המתים״ ודומיו. בעיניי זו הייתה פארודיה ברמת האצבע בעין של הז׳אנר, בשילוב עם קומדיית ארטהאוס מאוד ספציפית. גם אם לא היו מגלים לי מי הבמאי הניחוש הראשון והיחיד שלי היה ג׳רמוש, עם הטון האדיש-אבסורדי המובהק שלו. לא אסגיר יותר ממה שכבר נודע בטריילר, אבל כן חשוב להגיד שהקדימון לא חושף את מלוא האווירה.

הקאסט בו מתהדר הסרט בסיקוונס כותרות הפתיחה רק מחזק את זהותו הג׳רמושית, שכן רוב הצוות כבר שיתף פעולה עם הבמאי לפחות פעם אחת, כפי שאדגים בסוגריים. זה מתחיל עם צמד שוטרים, ותיק וצעיר, בגילומם של ביל מאריי (״פרחים שבורים״) ואדם דרייבר (״פטרסון״). הם נקראים לטפל במקרה של גניבת תרנגולת מהחווה של האיכר מילר, אותו מגלם סטיב בושמי (״רכבת המסתורין״). החשוד העיקרי, מלבד שועל תועה, הוא מתבודד בשם בוב החי לבד ביער, אותו משחק טום ווייטס (״נרדפי החוק״). נראה לי שהקטע של הסוגריים מיצה את עצמו, אז אציין רק שדרך סצנת הפתיחה הזו אנחנו לומדים להכיר את הדמויות המובילות ודרכן את מקום ההתרחשות ואת העלילה כולה.

השוטרים המסיירים ביישובונצי׳ק בעל השם האירוני סנטרוויל, מכירים לנו את יתר הדמויות שיקחו חלק בסיפור שהמשכו ידוע מראש, ביניהן: קלואי סביני, דני גלובר, RZA, קיילב לנדרי ג׳ונס, רוזי פרז, סלינה גומז, וגם טילדה סווינטון בתפקיד ביזארי אפילו בסטנדרטים שלה. לעומתה, התמהוני שמגלם ווייטס משמש כמעין מספר-על העוקב אחר השיבושים שחלים באיזור, בהתחלה בטבע ובהמשך בטכנולוגיה. הכל מוביל רק לדבר אחד – מתקפת זומבים! בואם של המתים-החיים, הקמים מן הקברים ומתהלכים נטולי דעת ורעבים לבשר אדם (את אלה שאינם מתים מגלמים בין היתר קרול קיין ועוד קבועים של הבמאי – איגי פופ ושרה דרייבר). למקרה שזה לא מובן מאליו, כל המופיעים מכוונים לאותו התדר בדיוק אז אפשר בהחלט להנות מן המשחק שלהם, ביחד ולחוד.

הזומבים של הסרט מתפקדים בתחילה כאל-מתים קלאסיים, כלומר מהסוג האיטי והרקוב שיוצא מהקבר או מומר בנשיכה. אבל הם משתוקקים ליותר מאשר ביס של מוח אנושי – אחת ההברקות של ג׳רמוש בסרט היא שהזומבים שלו מחפשים אחר מה שהעסיק אותם בחייהם. כפי שאיגי זומבי-פופ צמא לקפה, כך כל מי שנשרך ברחובות בלילה מחפש אחר משהו לצרוך, כפי שעשה בחייו. זוהי סוג של ביקורת לא ממש מרומזת על תרבות הצריכה בפרט ועל קפיטליזם ומטריאליזם בפרט. להבנתי, הרבה פחות מפריע לג׳רמוש שאין להם מוח (למרות שעדיין צריך ״להרוג את הראש״ שלהם כדי שיחדלו מלתפקד) מאשר שחסרה להם נשמה. אולי זה נכון גם לגבי אלה שהיו בחיים, מתים מבפנים או סתם מתנהלים באנרגיות נמוכות, כמו שקורה להרבה דמויות בסרטי הבמאי.

עוד ביקורת גלויה למדי אפשר למצוא על אמריקה של ימינו, כיאה לסרט המתרחש בפרברי הפרברים. זה אומר שיש קצת אזכורים לתומכי טרמאפ מחד ומקסיקנים מאידך, וכמובן לאמונה האמריקאית העיוורת אחר מה שנאמר בטלוויזיה – גם כשהם משקרים בפרצוף, בעיקר בנושאים סביבתיים. ההיפסטרים, אגב, חוטפים את מירב האש, במהלך שספק נושך את היד המאכילה. עוד בנושא ציפיות, כמובן שהתכוננתי לרפרנסים לסרטי זומבים למיניהם, ואכן יש כאלה בדיאלוג או על המסך, או לרפרורים לסרטי אימה, אז לגיטימי שלמנהל המוטל (לארי פסנדן) קוראים פרקינס. מה שלא הנחתי מראש היא כמות דומה של בדיחות על תרבות הפופ – מ״שר הטבעות״ ועד ״מלחמת הכוכבים״. שימו לב גם לשמה של חברת השליחויות שבה עובדת הדמות של RZA והקשיבו לעצה שהוא נותן: העולם מושלם אם רק מבחינים בפרטים, והסרט הזה מצחיק בעיקר בפרטי הפרטים והמיקרו-ניואנסים שבו.

חלק מן ההומור אכן נובע בדיוק מסוג כזה של בדיחות, המצריכות ידע ומתגמלות על בקיאות. אך בעיקרו הסרט הולך ונהיה מצחיק ככל שהוא מתקדם ומתרגלים לאווירה הנונשלנטית, שלא משתנה הרבה גם כשמתחילה אפוקליפסת הזומבים. אותי זה מאוד שיעשע ואפילו הוביל לפרצי צחוק, בעוד הטון של הסרט נותר אחיד ומינורי למד,י ממש כמו המנעד הרגשי של הדמויות. אם לא ראיתם אף פעם סרט של ג׳רמוש כמו אלה שהוזכרו בסוגריים לעיל, זו אופציה די מוזרה להתחיל איתה. עם זאת, בהחלט מדובר בסרט שממשיך קו מעניין בפילמוגרפיה של הבמאי להפוך ז׳אנרים לשלו – כמו ש״רק האוהבים שורדים״ אינו בדיוק סרט ערפדים קלאסי, ״גוסט דוג״ הוא לא דוגמה מייצגת לסרט סמוראים, או ש״גבולות השליטה״ אמנם מלא במרגלים ומתנקשים אבל אינו דוגמה מייצגת לסוגה או אפילו חלק ממנה. כמוהם, גם ״המתים לא מתים״ הוא לא רק מטא-ז׳אנריסטי אלא גם מטא-קולנועי – עם שיר נושא מודע לעצמו ולא מעט רגעים של קריצות אירוניות לקהל. לי זה עבד מצויין, למרות דעיכה בחלק המסיים.

One Cut of the Dead

היה קשה עד בלתי אפשרי לעבור את השנה הקודמת בלי לשמוע על הסרט היפני והמדובר הזה, שחרש פסטיבלי אימה וארטהאוס כאחד והכניס בקופות הכרטיסים ברחבי אסיה סכום כולל של 27 מיליון דולר. לא רע בשביל סרט שהתקציב שלו היה בדיוק אלפית מזה, כ-27 אלף דולר, שהם 3 מיליון ין או כמאה אלף ש״ח אם תרצו. מדובר בסכום אפסי גם במונחים של קולנוע ישראלי, אלא אם מדברים על הפקה סטודנטיאלית. בתחילת הסרט חשתי שהמחסור בתקציב בהחלט ניכר על המסך, אבל סיימתי את הצפייה מאוהב לחלוטין במה שראיתי וחוויתי.

הסרט נפתח במה שנראה כמו רגע שיא בסרט זומבים, בו הגיבורה מתעמתת עם אהובה שהפך למת-חי. אבל לפתע במאי צועק קאט וגוער בשחקנים, מה שמיד מייצר מבנה של סרט-בתוך-סרט: הסרט הפנימי הוא סרט זומבים דל תקציב עם לוקיישן שיחוק ואפקטים/איפור זולים, בעוד אנחנו עוקבים מעתה אחר ההפקה שלו. עד מהרה מתבררים יחסי הכוחות וכאשר הדבר מגיע למיצוי – זומבים אמיתיים תוקפים והטירוף מתחיל.

למרות שהבמאי של הסרט-בתוך-הסרט צעק קאט, אנחנו הצופים יכולים להבחין שמי או מה שמתעדים את ההפקה לא הפסיקו לצלם, ומדובר בטייק אחד מתמשך ממש כפי שהבטיחה כותרת הסרט. בדקות הראשונות חיפשתי מקומות בהם אפשר היה לזייף (יש כמה אבל אל תנסו, זה באמת צולם בשוט רציף). תהיתי לגבי הגשת השורות של השחקנים או ההתנהגות שלהם בזמן שדמותם לא במרכז ההתרחשות. חשבתי על לאן אפשר עוד לקחת את הטירוף הזה אחרי קצת יותר מחצי שעה ראשונה משוגעת למדי. ובעיקר לא הבנתי למה הייתה התלהבות מהסרט הזה מלבד הגימיק. אבל אז הסתבר שיוצרי הסרט לא רק חכמים ממני, אלא גם לא חדלים מלהפתיע בדיוק כשנדמה שנגמר להם הארסנל.

בעיניי לא צריך לדעת יותר מזה על סרטו של שיניצ׳ירו אואדה, שהפתיחה המופלפת היא אפילו לא החלק הכי טוב בו. כמו הסרט הקודם בסקירה זו, מדובר במטא-סרט-זומבים שחורג מגבולות הז׳אנר בעודו מחבק אותם, פולש לטריטוריות קולנועיות אחרות, ומבקש לומר כמה דברים על האמנות השביעית בכלל. זה אומר שיש בו לא מעט רגעים קומיים, בהנחה שביזאר ומבוכה תוצרת יפן זה מצחיק (אותי מאוד), אבל גם הרבה דם מלאכותי ואיברים מתעופפים. זה סרט שאם הוא משחק על מוסכמה ז׳אנרית, נגיד הגיבור שננשך או לא, הוא גם מצביע עליה – צוחק ומצדיע במקביל.

כל זה יכול להיאמר גם לגבי הברובד של קולנוע-על-קולנוע, למשל דמות הבמאי שרק רוצה ששחקניו יפחדו באמת ואין לו בעיה להשתמש בזומבים האמיתיים כדי להשיג את מבוקשו. יתרה מזאת, ״מתים בחתיכה אחת״ (כמו שקוראים לו בעין הדג) הוא בסופו של דבר מכתב אהבה לעשייה הקולנועית באשר היא. הוא מזכיר לקהל שמאחורי הקלעים של כל סרט, לא משנה אם הוא נשגב או מחורבן, היו אנשים שנתנו את הנשמה ותרמו לא רק כשרון אלא גם הרבה זיעה ועבודה קשה. ואולי גם דם, קיא ועוד הפרשות גופניות, אבל אפשר רק לקוות שזה עניין ספציפי ולא המקרה הרווח בתעשיית הקולנוע ביפן או בכלל.