"אקס-מן: הפניקס האפלה", סקירה
7 ביוני 2019 מאת לירון סינידי ברור שאף אחת ואף אחד לא מצפים שהסרט האחרון בגלגול הנוכחי של סרטי אקס-מן יהיה יצירת מופת. המותג שניסה לשלב את סרטי העבר עם סרטי הדור החדש-ישן, שהם כבר לא בדיוק פריקוולים כי הזמן התאפס או תוקן או מה שלא קרה שם בדרך, לא מפיק מרגליות קולנועיות זה זמן מה. ובכל זאת, מדובר באקורד סיום, וככזה, תמיד יש רצון ותקווה, קלה, שהוא לא יהיה צורם. ככה זה, יש סרטים שהחיבור הרגשי שלנו אליהם מעורר רצון לצפות בכל פרק שלהם – גם כשכבר ברור שהוא לא יהיה הדבר הכי טוב שקרה לדמויות המוטנטים אי פעם.
ואני מושקעת רגשית באקס מן. בכנות, אני מחוברת אליהם בעבותות עזות פי כמה מאלו שאמורות לקשור אותי לאוונג'רז. הסיבה היא שלא גדלתי על קריאת קומיקס, את המדיום הזה גיליתי כראוי רק בשנות ה-20 המאוחרות. זה היה מזמן, אבל בשלב קצת יותר מגובש של חיי, נניח. אבל הסדרה המונפשת של אקס מן ששודרה בערוץ הראשון (והתחילה לפחות פעמיים מההתחלה, ושינתה קול דיבוב באמצע, או עברה מאנגלית לעברית – היה מבלבל בניינטיז) היא חלק מהותי מהמרכיבים המעצבים של הטעם שלי עד היום. היא הייתה צבעונית, היא הייתה מצחיקה, היא הייתה קודרת, היא הייתה רגישה והיא תמיד הייתה מסעירה ומעניינת.
כאלו גם היו הסרטים שיצאו עם האלף החדש. עיבודים בומבסטיים ומלודרמטיים שהסאבטקסט שלהם על קבלת האחר, כשהאחר לרוב יוצא מהארון, היו ברורים ובוטים, אבל באותה נשימה אפקטיביים וחשוב מכל אולי – מבדרים. בזמן שהגלגול הנוכחי לוקה, כמו לא מעט סרטי קומיקס גיבורי על אחרי סרטי בטמן של נולאן, בחומרת סבר יתרה, הוא עדיין הצליח להיות מבדר רוב הזמן, והיי, אפילו מרגש לפרקים. אם ראיתם את "אקס-מן: אפוקליפסה", יכול להיות שגם אצלכם הדבר העיקרי שנחקק מהסרט הזה הוא הרגע המביך בו מגנטו (מייקל פאסבנדר) שואל את מי שמתיימר להיות אל קדום (אוסקר אייזק עם יותר מדי איפור) איפה הוא היה בשואה. האל עונה לו משהו שאפשר לפרש בסופו של דבר כמו "ישנתי, אני מצטער. עכשיו תרביץ לכל העולם ותראה לי כמה אתה מגניב". זה היה מופרך, זה היה מגוחך, זה לא היה סרט טוב. אבל היו בו רגעים שאפשר לפחות לצחוק בהם, גם אם זו לא בדיוק הייתה כוונת המשורר.
בפרק המסיים של המותג בגלגולו הנוכחי, "אקס-מן: הפניקס האפלה" (Dark Phoenix) בבימוי סיימון קינברג (המפיק והתסריטאי שזה לו הסרט הראשון באורך מלא כבמאי) שגם כתב את התסריט שמבוסס על הקומיקס, קשה להתעלות מעל הרצינות התהומית שבה הסרט לוקח את עצמו ולהתבדר. כובד ראש הוא טון לגיטימי לגמרי גם לסרטי קומיקס, מן הסתם – זה תלוי בסוג הסיפור שרוצים לספר לנו. והפעם בחרו בסיפור שגם המקור הקומיקסי שלו די אפל. עוד בסרטים הקודמים ידענו שמשהו עובר על, או טמון בכוח של ג'ין גריי (סופי טרנר מ"משחקי הכס"). משהו בה כל כך חזק, שהיא חוששת ממה שהיא עלולה לעולל לאחרים.
הנרטיב הזה מוכר לנו. הוא עובר על רוב המוטנטים בשלב כזה או אחר של חייהם, והוא מוכר לנו גם מסרטים ומסיפורים אחרים, בפרט כשהוא נמצא בסיפורים שנשים במרכזן: ההבנה שיש בך עוצמה בלי מרוסנת שהסביבה מבקשת לאלף ולהגביל, ועלייך ללמוד לשלוט בה במו ידייך ולהבין מי באמת בן או בת ברית, ומי מונע מאינטרסים אחרים. זה נרטיב שיכול להיות מנותח באופן פמיניסטי, כמשל על גיל ההתבגרות, על יחסי כוח בכלל ועוד. יש לו פוטנציאל לייצר הרבה אמפתיה כשהוא מטופל נכון ומעבר לזה – לספר סיפור טוב ומורכב, גם אם לא חדש.
נראה שזה מה ששאפו לעשות גם כאן. מה שעובר על ג'ין בסרט מתרחש כשיא ולב של קונפליקטים נוספים שחובקים כמה נושאים. היכולות שלה והשליטה או אי השליטה בהם קשורים ליחסים שלה עם כמה מהדמויות המרכזיות בחייה, גברים ונשים, עם העבר שלה, עם הגדרת העצמי שלה, וגם עם האופן שבו בית הספר של האקסמן והמנהל העומד בראשו – דוקטור צ'רלס אקסבייר (ג'יימס מקאבוי) מתנהל. יש כאן רצון להעלות שאלות של סדר מול כוח, של יחסי כוחות בין המינים, של דור חדש מול דור ישן, של התפתחות מול שימור הסדר הקיים, ועל פניו של צעדים שכל אחת מהדמויות המוכרות והמרכזיות לוקחת, שמעידות על שינוי שחל בה.
רייבן (ג'ניפר לורנס) נמצאת בעמדה אחרת מהמורדת שהייתה בעבר בתור מיסטיק. היא והאנק (ניקולס הולט) הם לא סתם דור הבוגרים של המחזור הראשון, הם בעלי סוג של סמכות משל עצמם בתוך הממסד האקסמני. גם בגזרה של אריק/מגנטו (פאסבנדר) חלו שינויים. וכל אחת מהדמויות האלו מושפעות מהשינוי המהותי ובעל ההשלכות הגדולות ביותר, והוא זה שחל אצל ג'ין כמובן. כל זה נשמע טוב ויפה, אלא שהשינויים, ההתפתחויות של הדמויות התרחשו ברובן לפני שהסרט התחיל, ולכן אנחנו מושלכים לסטטוס קוו קיים, בלי שעברנו את התהליך יחד איתן. זו מוסכמה מקובלת, כשהיא נעשית כראוי – וככזו היא צריכה להיראות מורווחת, או לפחות תואמת את הדמויות שהכרנו בעבר. אצל רייבן זה פחות או יותר עובד. האמת, גם אצל אריק. אבל הדמות של צ'רלס לא משכנעת, והשינוי שלה מרגיש מודבק תסריטאית. אותו הדבר קורה לדמות של האנק/ביסט, ואצלו המצב חמור אפילו יותר כי התנודות שלו מתרחשות לנגד עינינו ועדיין מרגישות לא ברורות לאורך כל הסרט.
ומה עם הדמויות האחרות, נניח קוויקסילבר (אוון פטרס) נייטקרולר (קודי סמית' מקפי) או סייקלופ (טיי שרידן), שהוא במקרה גם החבר של הדמות הראשית בסרט הזה, תשאלו? ובכן, הן נמצאות בסרט, אבל אנחנו שוב נמצאים בפרק שבו יוצאים מנקודת הנחה שאכפת לנו בעיקר מצ'רלס ואריק. מצער לומר שזה נכון, כי לא משאירים לנו שום דבר אחר לנסות וליהנות ממנו כאן. היחיד כמעט שיש לו איזשהו מנעד מתקבל על הדעת של גוונים בשינויים של הדמות לאורך הסרט הוא אריק. הוא היחיד שמקבל ניואנסים, כאשר כל השאר מקבלים ביטים תפעוליים, ומשפטי דיאלוג שגם אם הם רוויים בדרמה, הם נשמעים כאילו שרובם מוגשים באותה הצורה, שוב ושוב.
טרנר לא שונה בכך – הדמות של ג'ין אמורה להחצין קונפליקט פנימי שעובר די בזריזות לחתיכת קונפליקט חיצוני שעשוי להגיע לממדים אפיים. אבל רוב הזמן גם היא מתנהלת באותו אופן, נראית עצובה ואז כועסת ואז שוב עצובה. אנחנו אמורים לקבל רענון לעלילה עם עלילת משנה אותה מובילה דמות עם אינטרסים משלה בגילום ג'סיקה צ'סטיין. לדמות הזו יש הצדקה להגשה קרירה של דיאלוג פה ושם, אבל בעיניי כל קו העלילה שלה מסיח את הדעת ומספק לסרט תכנית בריחה מעיסוק במה שהיה יכול להיות נרטיב הרבה יותר עמוק. הסרט נוגע בזהירות בסוגיות שונות, מנסה לערער על מוסכמות, אבל מהר מאוד בורח מהניסיונות האלו ולא מתחייב אליהם עד הסוף. ואת כל זה הוא עושה כמעט בלי שום הפוגה שיכולה להעלות חיוך.
כמעט כל המהלכים בסרט בורחים מנרטיב מעניין באמת, ובזמן שנראה שזה אמור להיות סיפור על כוח, זהות, טראומה, אמון ולקיחת אחריות, כל אלו מטופלים בצורה זריזה ושטחית. אנחנו מקבלים מילים שאמורות לשכנע אותנו שהקונפליקטים נפתרים על הצד הטוב ביותר, אבל מדובר אך ורק במס שפתיים. המעשים ומה שקורה עם הדמויות בסרט, ולא אכנס לספוילרים, אומרים אחרת. הבעיה הכי מהותית שלי עם "אקס-מן: הפניקס האפלה" היא שבעיניי הוא מסוג הסרטים שמתיימרים להיות חתרניים או להעביר מסרים ביקורתיים, ובפועל הוא סרט שמרני בכמה חזיתות באופן מתסכל ומפתיע. כולל בחזית הפמיניסטית, במיוחד כשמדובר אחרי הכל בסרט של האקס מן, דמויות שמתחילות כ"אחר" של החברה. אפשר לומר שסדרת האנימציה הייתה יותר חתרנית ונוגעת ללב מהסרט, בלי למצמץ.
הסיום של הסרט צולם מחדש בזמנו, כדי לא להידמות מדי לסרט גיבורי על אחר, ועל פניו אמור היה להפוך אותו ליותר "מקורקע". גם אם נניח שקיבלנו סוף חכם או מעניין יותר, הוא עדיין לא מספק, בטח לא כסגיר. ואם נניח לרגע בצד את הנרטיב ופיתוח הדמויות הלוקה, כן אפשר להגיד לטובת הסרט שחלק מסצנות האקשן עשוי טוב למדי ואפילו מעניין. יש כמה קטעים מהנים בגזרה הזו, וגם פס הקול מתחיל בבנייה של מוטיב של דמותה של ג'ין/הפניקס, ומזכיר קצת אווירה של סרטי גיבורי על או מד"ב בכלל מפעם, ולו לרגע. זה בערך כל מה שעובד כמו שצריך. הסרט הזה סוגר את הפרק הקולנועי הארוך בחיי האקסמן קצת כמו ש"אקס-מן: ההתחלה" פתח אותו – יש בו כל מיני דמויות, ואנחנו אמורים להתעניין בהן, אבל בסוף ממשיך להיות לנו אכפת ולו במידת מה רק מצ'רלס ואריק. כל השאר, כולל ג'ין אגב, ממשיכים להיות תפאורה.
האמירה הפותחת שדי מאפיינת את כל מה שנאמר באינטרנ בימים האחרונים היא אוקסימורון שלא ברור לי. אם נבחן את החמישה סרטים האחרונים שיצאו בסדרה (עתיד שהיה, דדפול, אפוקליפסה, לוגן, דדפול 2), יש די מוסכמה ששלושה מהם הם מעולים ואף פורצי דרך, דדפול 2 נע בין חביב למוצלח לדעת המבקרים ואפוקליפסה חטף אש. כלומר 4 מתוך החמישה נתפסים כטובים ושלושה מהם כטובים מאד, ולזה גם אפשר להוסיף ליגיון הטלוויזיונית ששודרה בפקס. אלו נתונים שלא מארוול ולא DC יכולים להתגאות בהם.
בגלל זה תמוה הגישה הכללית שרווחת בימים אלו ויוצאת מנקודת הנחה שכולם מסכימים שאקס-מן כבר סרח שלא מפיק מרגליות.
לגבי טענות על איכות אפשר תמיד להסכים או לא. אני למשל לא מסכים עם שום קביעה שלך 🙂
אבל לגבי מה מוגדר כאקס-מן בקולנוע, אולי כאן המקור לבלבול ולתסכול שבתגובה שלך.
דדפול ולוגן, או שאר סרטי הסולו של וולברין לצורך העניין, אינם נחשבים קאנון אלא נספחים לסאגת אקס-מן המרכזית.
כשמבקרים/״האינטרנט״ כותבים אקס-מן, בדרך כלל הם מתכוונים אך ורק אל ״ההתחלה״, ״העתיד שהיה״, ״אפוקליפסה״ ועכשיו גם ״הפניקס האפלה״.
זו הסדרה שבאה להחליף את האקסמנים של העשור הקודם, ובסדרה הזו המצב קשה עד כדי קטסטרופה.
זו גם אחת הסיבות שהסרטים הצדדיים שהזכרת זוכים, לדעתי, לשבחים מוגזמים – הרף כל-כך נמוך בגלל סרטי האנסמבל האחרונים.
בסופו של דבר אפשר למדוד סרט כטוב או לא לפי טעם (ואז להחליט אם זה הטעם האישי, טעם המבקרים או טעם ההמונים או איזה תמהיל) או לפי כמה הוא הכניס (שזה בסופו של דבר מעיד על טעם ההמונים).
אישית – וכמי שגדלה על הסדרה ועל הסרטים הקודמים, אהבתי במידה את ההתחלה, וכל היתר שאורון ציין נעו בין בלבול קל לבלגן גדול עבורי. גם סרטי וולברין, למעט לוגאן שהוא במובהק סרט בסגנון וטון אחרים לחלוטין – לוקים בחסרים ענקיים בעיניי. ודדפול לדעתי הוא מסיפור אחר (גם אם יש קשר יקומי, הוא מסדרה אחרת הרי).
וליג'ן (שמאוד אהבתי את העונה הראשונה שלה, אבל טרם המשכתי) יותר רחוקה מסרטי אקסמן מאשר ש"סוכני שילד" התרחקו, בסופו של דבר, מסרטי האוונג'רס. היא מראש הייתה בסגנון אחר לגמרי.
אני חושבת שתפיסת הסרח, כמו שכינית אותה, נובעת בין היתר מהסרטים האחרונים הקאנוניים כמו שאורון תיאר, וגם מההשוואה הבלתי נמנעת אך לא הכי הוגנת למארוול, שם התחושה היא הרבה יותר קצבית ובפועל של הרבה יותר סרטים. אקסמן נגררו ביחס אליהם, זה לא גורם להם להיראות טוב.