״תמונה משפחתית״, סקירה

הקולנוע האמריקאי מצוי באובססיה סביב ״The Great American Novel״, בשנים האחרונות אפילו יותר מאשר עולם הספרות האמריקאית. אולי זה לא מפתיע, כיוון שהמושג הספרותי, שבתחילה נועד לאפיין יצירות פאר כתובות המיטיבות לתאר הלך רוח של תקופה ושפה באיזור ספציפי בארצות הברית, הוא יותר בגדר שאיפה עבור יוצרים בני זמננו. קשה להתחרות במארק טווין, וויליאם פוקנר או אפילו דייויד פוסטר וואלאס ופיליפ רות׳, אבל יש כאלה שעדיין מנסים. ממש כפי שבקולנוע האמריקאי עדיין מעבדים את הסופרים הללו, למשל ב״פסטורלה אמריקנית״ מאת רות׳ לפני כשנתיים, או את אלה שרוצים להיות כמותם. אל הרשימה מצטרף כעת העיבוד הקולנועי לספרו של ריצ׳רד פורד הוותיק. הוא כתב עשרות סיפורים אבל עובד עד כה רק פעם אחת לקולנוע – בסרט ״Bright Angel״ מ-1990. זו גם השנה בה פירסם פורד את הספר ״Wildlife״ שהפך ב-2018 לסרט. בישראל הוא קרוי ״תמונה משפחתית״ מאז הגיע לקולנוע בראשית השנה האזרחית. אבל מה שמעניין הפעם הוא לא רק זהות הסופר, אלא גם המעבד/ים.

פול דאנו בן ה-34 נודע כשחקן עם בחירת פרוייקטים לא שגרתית, החל מתפקיד הפריצה ב״מיס סאנשיין הקטנה״, דרך ״זה ייגמר בדם״ וכלה ב״נעורים״ ו״איש האולר״. בסרטו הראשון כבמאי ותסריטאי הוא בחר ללכת על בטוח ולעבד את ספרו של פורד, שכולל את כל מאפייני ״הנובלה האמריקאית הגדולה״ (למרות שדווקא אינו אחד הספרים הנחשבים של הסופר זוכה הפוליצר). יתרה מזאת, את התסריט כתב דאנו לא רק בהתבסס על כתביו של אדם אחר, אלא גם במשותף עם זוגתו, השחקנית והתסריטאית זואי קאזאן (״חולי אהבה״, ״רובי ספארקס״ בו שיתפו פעולה). יותר נכון יהיה לומר שהוא כתב והיא שכתבה, העירה ותיקנה, כך לפי ראיונות משותפים של הצמד אחרי הקרנות של סרטם בפסטיבלים של סאנדנס, קאן, טורונטו וניו יורק (הסרט התארח גם בירושלים, בין היתר, אבל יוצריו לא).

האמת היא שזו בחירה די משונה לעיבוד זוגי, משום שהסיפור עוסק בהתפרקות של נישואין תוך כדי נסיונות הצלה שונים של שני בני הזוג, שעדיין מרגישים צעירים ומאמינים כי עדיין יש לחיים מה להציע להם. אבל עוד יותר מוזר מזה הוא בחירת הליהוק לתפקיד הראשי של הנער שדרך נקודת מבטו נחווה הסיפור של הוריו המתרחקים. אד אוקסנבולד האוסטרלי בהחלט מתאים מבחינת גיל ויש לו גם ניסיון משחק (״אלכסנדר והיום הנורא״, ״הביקור״), אבל אם תסתכלו טוב טוב – מדובר בשילוב ויזואלי של הבמאי והתסריטאית. במילים אחרות, אוקסנבולד נראה אמין יותר בתור ילד משותף של דאנו וקאזאן, שאינם מופיעים על המסך (אולי רק באמצעותו), מאשר בתור התפקיד אליו לוהק – בנם של קארי מאליגן וג׳ייק ג׳ילנהול.

במרכז העלילה ניצבת משפחת ברינסון, המתגוררת במונטנה של שנות ה-60. ג׳ו (אוקסנבולד) תמיד מוצא עצמו בין אביו ג׳רי (ג׳ילנהול) ואמו ג׳נט (קרי מאליגן), זוג שנע בין ריבים לפיוס. מבין הוריו, נדמה כי ג׳ו קרוב יותר אל האב המפסידן, ואף עוזר לו לפעמים בעבודה כאיש תחזוקה של מועדון גולף. מקום העבודה הוא תזכורת תמידית לעברו המקצועי של ג׳רי וגם מוקד להתחככות עם בעלי אורח חיים שמשפחת ברינסון לא יכולה להרשות לעצמה. כאשר ג׳רי מאבד את עשתונותיו ואת מקור הפרנסה המשפחתי, נראה שאין לג׳נט האסרטיבית ברירה אלא למצוא עבודה בעצמה. כל זאת בזמן שג׳רי משיג ג׳וב במקום מרוחק שמאלץ אותו להיעדר מהבית, מה שגורם לכך כי ג׳ו נותר לגור עם אמו שמרגישה משוחררת, אולי מדי.

המקצועות החדשים של ההורים הם שיא הסימבוליות – היא מנסה להשאיר את הראש מעל המים והופכת למדריכת שחייה, בעוד הוא נוסע לכבות שריפות רחוקות. סוג הדלקות ותדירותן נשמע די ייחודי למדינת מונטנה, המכתיבה נדבכים נוספים של העלילה, בעיקר נופים של ערבות עם אופק אינסופי העומדות בניגוד למיעוט התושבים. התקופה ההיסטורית הספציפית גם היא מאפיין בולט של היצירה, בה ניכר שמדברים ומתנהגים בצורה מסויימת שאינה בהכרח זהה לחלקים אחרים של ארצות הברית, ולא רק בגלל מבטאים או מנהגים. זה כאילו האמריקנה הכי טיפוסית ממש עוטפת את הגיבורים הלא-שגרתיים, או שאולי אפשר לתאר זאת כשני כוחות מנוגדים נוספים הפועלים על ג׳ו. כאשר אמו מסבירה את הבחירה בשמו, הצעיר מתבשר כי הוא נקרא כך כי ״ג׳ו יכול להיות כל אחד״ (ציטוט מהזיכרון), מה שיכול להתפרש לשתי פנים – שם שכיח השייך לכל ולאף-אחד בו זמנית. מצד אחד לא מגביל או מסליל את האדם הנושא אותו לכיוון מסויים, מצד אחר מכוון אותו להיות שיא הנורמטיבי.

ג׳ו אמנם מצוי במיני לחצים ומוקף בסביבה בלתי קונבנציונלית, אבל הוא בכל זאת ״אורדינרי ג׳ו״ כמו שאומרים. גם זה מתבטא בתחום העיסוק שהוא נמשך אליו – הוא מוצא עבודה כעוזר לצלם של פורטרטים משפחתיים, מתעד ומשקף מצב אידיאלי, לפחות לכאורה. כיוון שאנחנו חווים את הסרט בעיקר דרך עיניו, הרבה מן האירועים המעניינים שקורים רק נרמזים ולצופה נותרת מלאכת השלמת הפערים והסקת מסקנות. זה מתחיל כבר בגיל של דמויות ההורים, שכנראה היו לא הרבה יותר מבני-עשרה בעצמם כשנולד בנם, מה שאולי גורם לו לתחושה כי הוא הדבק המשפחתי – אבל לא בטוח שיחד עם ההבנה כי ייתכן והוא הסיבה היחידה שהוריו נשארים יחד. מאידך, הוא נאלץ להתמודד עם דמות אם החולקת עימו את תשוקותיה וכן את חשדותיה כי אביו ברח אל חיקה של אישה אחרת. האם היא משליכה או מכינה תירוצים להתנהגות עתידית שלה? בשלב מתקדם יותר של הסרט, גבר נוסף הנכנס לתמונה, בגילומו של ביל קאמפ, מגיע מרקע אמיד יותר ובעל מקצוע אמריקאי טיפוסי יותר  – סוחר מכוניות.

כמצופה מסרט של במאי שהוא קודם כל שחקן, המשחק הוא המעלה המרכזית של היצירה. מאליגן משליכה עצמה ללא רשת ביטחון אל תוך הבור שהוא התפקיד של ״אמא עושה בושות״, ג׳ילנהול מגלם טיפוס נוכח-נפקד באופן שעלול לגרום לבלבול בין ההופעה עצמה של השחקן לבין הדמות. הדבר נכון גם לגבי אוקסנבולד שיש לו המון עבודה, בטח לשחקן צעיר, ועליו לספוג סיטואציות לא פשוטות שהולכות ונעשות מביכות מבחינתו. השחקן אמנם יוצא מזה בסדר וקשה לבוא בטענות על ההופעה השקטה, כשם שקל לדמיין שחקן עם נוכחות מסך יותר מורגשת.

בהסתכלות רחבה יותר, התוצאה הסופית מלאת חן ועשויה היטב, בדגש על ״עשויה״. יש בסרט אלגנטיות מלאכותית, איזו מן זהירות מחושבת או רצון לסמוך על הטקסט והשחקנים. זה מובן לחלוטין בהתחשב בכך שמדובר בבכורת בימוי. כפי שאפשר לראות בסרט אחר שבויים השנה בידי שחקן מוערך, קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך החומרים של עצמך ולאבד שליטה על היצירה שעלולה להפוך לעיסת בינוניות צעקנית. ברם, אפשר גם לקוות שבסרטו הבא כיוצר, אם וכאשר, דאנו יבחר להעז קצת יותר הן מבחינת החומרים והן בכל הקשור למלאכה עצמה – ממש כפי שהוא עושה כשחקן.