״פדינגטון 2״, סקירה

לפעמים, אדם נאלץ להודות בטעויות שלו. לכן, במבט לאחור אני סבור כי השבחים שנתתי לפני 3 שנים לעיבוד הראשון של הבמאי פול קינג להרפתקאות הדב פדינגטון, הגיבור הספרותי שברא מייקל בונד, היו מעט מוגזמים. בשורת הסיום של אותה סקירה כתבתי: "איני יודע איך ההיסטוריה תזכור את העיבוד הנוכחי לספרי הילדים הקלאסיים של בונד. אבל במהלך הצפייה תחושתי הייתה כי הסרט ניחן באותן איכויות של קלאסיקת הילדים עליה גדלתי, ״מרי פופינס״ בגרסת דיסני. ייתכן ו״הדב פדינגטון״ ראוי להפוך ליצירה בעלת מעמד תרבותי דומה. בינתיים, הוא מספק בידור איכותי לילדים ולמבוגרים כאחד, וגם זה לא מעט". עודני עומד מאחורי רוח הדברים, אבל עלי להודות כי מדובר בהפרזה קלה. עדיין איני יכול לדעת כיצד אשפוט את הסרטים בעוד כמה שנים והאם הם יענגו דורות של צופים, אבל כבר כעת ניתן לקבוע כי ״הדב פדינגטון״ אמנם היווה פתיחה מרשימה לסדרת הסרטים, אבל הוא לא מיצה את הפוטנציאל שבמפגש של הדב המנומס וחובב הבריטיות והריבה. זאת מפני שהסרט המשך מתעלה עליו כמעט בכל דרך.

קינג שב לכס הבמאי והפעם הוא משתף פעולה בעיבוד התסריט עם סיימון פרנאבי, שחקן שמופיע בסרטים בתפקיד קטן ויש לו רקורד ארוך של שיתוף פעולה עם קינג לפני המצלמה, בסדרת הקאלט ״מייטי בוש״ וגם בסרט ״Bunny and the Bull״ שלא ראיתי. הפעם הסרט לא נדרש לאקספוזיציה על טבע העולם בו יש דובים מדברים, מה שמאפשר להעביר את הדגש לקטעים המשלבים בין הקומי למותח. למרות שהשם העברי לא מסגיר זאת הפעם, פדינגטון נותר דב גם בסרט השני והוא עדיין דובר אנגלית רהוטה ומאוד מנומסת. הוא גם נהנה מן החיים בלונדון בבית משפחת בראון, אלא שהוא מתגעגע לדודתו לוסי שעברה לבית לדובים שפרשו ועדיין מעריצה את לונדון מרחוק. במחשבה קדימה על יום הולדתה, פדינגטון מצא את המתנה המשולמת עבורה: ספר עתיק הכולל גרסה של קרטונים קופצים של לונדון. אלא שהספר יקר ופדינגטון מבין כי עליו למצוא עבודה על מנת שיכול להרשות לעצמו מתנה שכזו. אחרי קשיים קומיים הוא מצליח להתחיל לצבור כסף בעבודתו, אבל מסתבר כי יש עוד אדם אשר חושק באותו ספר נדיר בדיוק, מסיבה שונה לחלוטין. בעוד פדינגטון מאמין תמיד בסבר פנים יפות וטוב לב, לא בפעם הראשונה הוא מגלה כי לונדון האמתית היא גם מקום בו יש לא מעט דברים אפלים.

נקודה אחת עליה לא התעכבתי דיה בסרט הקודם היא העבודה של קינג בתור כותב וכבמאי. לא מדובר רק במעבד מוצלח של סיפור ילדים, אלא ביוצר קולנועי המודע למסורת קולנועיות שונות, לעיצוב הפריים ולשימוש יצירתי בעריכה ובשלל אפקטים קולנועיים. הסרט קוסם לקהל המבוגר יותר לא על ידי הרמזים רבים לסרטים קודמים, אלא פשוט על ידי שאיבת השראה ושיפור: הסרט מרגיש לא פעם כנשען על מורשת הקומיקאים הגדולים של הקולנוע האילם. יש בהתנהגות של פדינגטון לא מעט מצ'פלין, אבל הסרט שואב מן השפה הקולנועית של באסטר קיטון והרולד לויד לא מעט, בעיקר באופן בו הסביבה מהווה אתגר עבור הגיבור והדרך בה המצלמה לוקחת חלק פעיל בקטעי הפעולה. קינג משלב היטב בין הסלפסטיק לבין דיאלוגים המדגישים את אופיו החיובי של הגיבור, באופן אשר בהקרנה שבה נכחתי עבד על ילדים בגילים שונים ועל מבוגרים כאחד. רובד נוסף הוא השימוש של הסרט בצבעים אקספרסיביים ועיצוב אמנותי ברמה אשר מזכירה את ווס אנדרסון, עם הבדל מהותי אחד: העשייה הקולנועית כאן לרגע לו באה על חשבון האנושיות של הדמויות. זה נכון בין אם מדובר בדב או בבני אדם אשר מקיפים אותו ולעתים מבקשים דווקא לפגוע בו, או לפחות למנוע ממנו את העזרה שהוא סבור כי יקבל.

כי בסופו של דבר, הקסם העיקרי של הסרט הוא הראייה האופטימית שלו את העולם. אף כי הסרט מודע לכך שפדינגטון נאיבי באמונה התמידית שלו בטוב לבם של זרים, התחושה היא כי נימוסים ועזרה ינצחו כל רוע וימצאו את הדרך ללב האדם המפחיד ביותר, או יגברו בדרך אחרת על מי אשר מונע רק בידי תאוות בצע. לא מדובר במסר נדיר בסרטים המיועדים לילדים (ו״פדינגטון 2״ הוא סרט כזה, גם אם מבקרים משבחים אותו אף יותר מבני הגיל הרך) אבל הכנות העצובה של הגיבור והדרך בה הוא רואה את הצד הבהיר של החיים גם כאשר הוא מצוי בשפל אשר אמור לגרום לו לזנוח כל אמונה, גורמת למוכר להיראות כדבר הנכון ביותר. יותר משהסרט הזה מבקר חמדנות, הוא מבטל ציניות והטלת ספק, דברים אשר דומה כי הופכים לחלק בלתי נפרד מן האישיות שלנו עם בוא ההתבגרות.

כל השחקנים אשר גילמו דמויות חיוביות בסרט הקודם חוזרים, בראשות בן ווישאו כקולו של פדינגטון בגרסה האנגלית (מיכאל אלוני בעברית) ועם יו בונוויל וסאלי הוקינס כהורים לבית משפחת בראון, כולל סיקוונס אשר יוצר קשר מפתיע בין סרט זה לתפקיד הענק של הוקינס ב״צורת המים״. אולם, הסרט משתדרג בעיניי בתחום הנבל: בעוד בסרט הראשון ניקול קידמן שיחקה היטב והחלה לרמוז על הפריחה המאוחרת לה היא זוכה לאחרונה, הסרט החדש לוקח שחקן אחר אשר דומה היה כי קשה לו למצוא מקום בקולנוע העכשווי ונותן לו תפקיד ששחקנים חולמים עליו. הגיל המבוגר הוא בעיה עבור יו גרנט, שחקן שהיה עד כה בשיאיו בקומדיות רומנטיות. אבל עבור שחקנים שעבר זמנם, תפקיד של שחקן שעבר זמנו נראה כמו מתנה וזה בדיוק מה שגרנט מגלם בסרט זה.

גרנט עושה זאת לא באקט של פרודיה עצמית, אלא בבניית דמות שהיא אומנם האויב של פדינגטון בסיפור, אבל יש לה מניעים מובנים ואופי כובש בדרכו. בגלל שהוא מגלם שחקן אופי מגוון, גרנט למעשה מבצע שורה ארוכה של תפקידים בסרט הודות להרבה תחפושות ואיפור והוא עושה זאת בחן אשר מזכיר את אלק גינס אשר פיתח בשנות הארבעים את האופציה לגלם דמויות רבות בסרט אחד. בחלקים בהם הוא מגלם את השחקן המוערך אך הנשכח עצמו, גרנט נראה כמו גרסת התאטרון הבריטי לנורמה דזמונד מ״שדרות סנסט״. אני לא טוען שהוא טוב כמו גלוריה סוונסון בסרט ההוא, אבל הוא כן הדבר הכי טוב אשר הסרט הזה יכול היה לקוות לו.

עוד הברקת ליהוק של הסרט היא ברנדן גליסון בתפקיד פושע אשר לא מאמין כי יש בתוכו משהו הראוי להזדמנות שנייה, או גם יכול לנצל אותה. הסרט כולל גם עוד הרבה שחקנים בריטים נהדרים אשר מנצלים היטב את שניות המסך אשר ניתנו להם, כמו טום קונטי בתור שופט וריצ'ארד איואדה בתפקיד קצרצר של חוקר אשר זועק לספין-אוף. כפי שהיה בסרט הקודם, גם הדברים הפשוטים בסרט מבוצעים ברמת גימור גבוהה אשר הבריטים יודעים לייצר. וכאמור, יש גם בסרט כמה דברים מורכבים למדי כולל קטעי מרדף שמוטב כי במאי הפעולה בהוליווד יפנימו.

לא פשוט לשווק לאנשים אשר לא נשבו עדיין בקסם של פדינגטון את הסרט, הן במקרה של ילדים והן במקרה של מבוגרים. כשמדובר בקולנוע מסחרי לכל המשפחה, אפילו אהבה פחות או יותר מוחלטת מצד הביקורת לא תמיד תספיק על מנת לשכנע. גם אני לא טוען כי מדובר במהפכה קולנועית ויש כמה נקודות בהם הייתי מקווה כי הסרט היה טורח מעט לבהיר משהו לגבי ההיגיון הפנימי שלו. אבל כמו תושבי לונדון, בסופו של דבר גם אני לא יכול להישאר אדיש לטוב לבו של דב אשר רואה את היתרון במצבים אליהם הוא נקלע ולא רוצה להזיק לאף ולא לרגע אחד.