״קרא לי בשמך״, סקירה

לוקה גואדנינו (״אני אהבה״, ״גלים גבוהים״) הוא במאי חושני מאוד כמעט בכל סצנה שהוא מביים, עם או בלי קשר לדבר אשר מתרחש בפועל בסצנה. האופן שבו הוא מצלם גברים ונשים כאחד, מניע את המצלמה או משלב מוזיקה, יוצר תחושה אירוטית, כאשר הדגש ניצב תמיד על התשוקה יותר מאשר על המימוש. זה לא שסרטיו לא עוסקים כולם גם בהשלכות הכואבות של התשוקה ושל מערכות יחסים בין-אישיות, אבל דומה כי הם חוגגים קודם כל את היופי אשר מוביל להתגלות וגם לכאב. הקולנוע שהוא מייצר מדגיש את הסגנון שלו ואת הכמיהה למקום המופשט והרוחני, לכן יש בו משהו שיכול לתסכל את מי אשר מצפה לקולנוע אשר שומר על מראית עין של בניית עולם ראליסטית. זהו קולנוע שעוסק קודם כל בחוויה הסובייקטיבית ומדגיש את ההיבטים של התשוקה אשר כולם חשים, אבל לא רבים מדברים עליהם בגלוי, או מראים אותם בקולנוע בדרך שהיא אינה פורנוגרפית. עבורי, סרטיו של גואדנינו טרם חצו את הקו בין האירוטי לפורנוגרפי לא רק משום שהם מכילים מעט מאוד עירום (אם בכלל) או סצנת מין של ממש – אלא בזכות אותו דגש שניתן בהם על הדברים המובילים לתשוקה, בין אם היא ממומשת או לאו.

סרטו ״קרא לי בשמך״ (Call Me By Your Name) אשר מגיע כעת להקרנות בארץ (קשה לי לכתוב "החדש" כי הוא מתכנן להוציא עוד שני סרטים נוספים במהלך 2018), הוא אולי הביטוי הכי מוצלח לדבר הכי מרכזי בקולנוע שלו. זהו סרט התגברות אשר מתמקד לכאורה בגילוי המיניות של הגיבור, אם כי יש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין. אחת הסיבות שבעיניי הסרט הזה עובד מעבר לחוויה החושית שהקולנוע של גואדנינו תמיד מציע שהוא שהספר שכתב אנדרה אסימן עובד לתסריט בידי ג'יימס אייבורי, יוצר שבעצמו עסק לא פעם בגילויי מיניות, אבל באופן שקול וספרותי יותר (״זיכורונות אהבה מפירנצה״, ״מוריס״, ״זיכרונות מאחוזת הווארד״, ״שארית היום״). המפגש בין השניים תרם לסרט אשר הדהד טוב עבורי אחרי הצפייה. בעוד שבמהלך הצפייה הייתי עסוק בעיקר בהתרשמות מן הפאר החזותי והמשחקים הסגנוניים של הבימוי, במחשבה לאחור על הסרט הבנתי עד כמה התסריט שלו בונה עולם מורכב ומלא בתסכולים ובדמויות מעוצבות היטב, רבות מהם ברקע.

הדבר נובע גם מכך שהסרט דן בין היתר בהסתרה וברמיזות, ודורש לא מעט מלאכת השלמת פערים מצד הצופה, אשר יכול לשים לב למחוות קטנות אשר מסגירות סיפורים שכמעט אינם מוזכרים בסרט עד לסיומו, או אפילו לא נידונים במלואם כלל. לא שזה אמור להפריע – עבור צופים רבים, הסיפור של אהבה מוקדמת וגילוי מיניות אשר כרוך גם באובדן ואכזריות מן הרגע הראשון, יצר סרט סוחט דמעות. גם אם במשך רוב הצפייה ביום הספציפי מצאתי את עצמי מעט מנותק רגשית, בדומה לרושם של אורון שצפה בסרט מוקדם יותר השנה. אבל עבורי, דווקא מחווה קטנה של השחקנים ליד הרגע שאמור למוטט רגשית, הכניסה אותי לעולם הסרט ובנתה אותו מחדש. יש בסרט הזה לדעתי יותר מן המהלך הרגשי הראשי בו, שהדעה עליו לפעמים תלויית יום, וגם יותר מן הריגוש החושי שיוצר הקולנוע המרהיב, רוב הזמן, של גאודנינו. אולי כיאה לסרט אשר דן גם בהסתרת חלקים שונים מן הזהות ומן הידע של דמויות לגבי המתרחש, יש בו הרבה דברים אשר מתגלים רק בדעיבד ובכך כוחו עבורי. אני גם סבור כי ייתכן ובצפייה נוספת אבכה בו הרבה יותר.

לא מדובר בסרט עשיר במיוחד באירועים או כזה אשר המתואר בו בורח מקלישאות של סיפור התבגרות, חניכה, אהבה ראשונה וגילוי מיניות. הסרט מתרחש בראשית שנות השמונים וכמעט כל רגע בו נחווה דרך דמותו של אליו (טימותיי שאלמה), נער בן 17 אשר מצטיין בנגינה בפסנתר. דומה כי הוא לא בטוח ששם עתידו, חרף הרצון של הוריו – חוקר עתיקות אמריקאי (מייקל סטולברג) ואינטלקטואלית צרפתיה (אירמה סזאר). הן את חופשת הקיץ והן את חופשת החורף המשפחה מעבירה בעיירה קטנה בצפון איטליה, אשר בחודשי יולי-אוגוסט נוצרת בה קהילה לא קטנה של צרפתים בחופשה. הקהילה הזו כוללת גם נערות בערך בנות גילו של אליו והוא בהחלט בוחן אופציות רומנטיות עמן.

אלא שכבר בסצנה הראשונה, כוח החדש נכנס לביתו ולמעשה לחדרו של אליו: אוליבר (ארמי האמר), דוקטורנט אמריקאי בשנות העשרים לחייו אשר יהיה עוזר המחקר של אביו במהלך הקיץ. מערכת היחסים בין השניים מתחילה בהתרסות והופכת לרומן, אך בו יש משחקי כוח והגבר המבוגר יותר מודע היטב לעודף הניסיון שלו, מה שלעתים גורם לו חשש, לעתים הופך אותו למדריך, ולעתים לאדם אשר פוגע באופן משחקי או לא משחקי באדם אשר בו הוא חושק ואותו הוא ספק אוהב. יש לציין כי הפגיעה באנשים אוהבים ואהובים היא לא נחלתה של דמות אחת בלבד בסרט, ואחד מן הדברים הכי מדויקים בתסריט של אייבורי היא ההבנה כי פגיעה אכזרית וממוטטת נעשית לפעמים ללא כוונת זדון, אלא כתוצאה מסוג של מבוכה ובלבול.

דקות ספורת מתחילת הסרט, אליו מסביר לאוליבר את סידור המגורים: אוליבר נכנס לחדרו של אליו, אשר יהפוך לחדר קטן יותר החולק שירותים עם החדר המרכזי, והוא יכול לצאת החוצה "רק דרכו" – כלומר דרך החדר (או חדר השירותים). ניתן גם לפרש את המשפט הזה כסימבולי, כאילו אליו יכול לצאת מהארון רק דרך אוליבר. אלא שהחונכות אשר אוליבר מעביר הינה אחרת: הוא גורם לאליו להקצין פן נסתר אחר בזהות שלו, היהדות, דרך שרשרת מגן דוד אשר אוליבר עונד ואליו מאמץ אותה בהשפעתו. מאוחר יותר, אוליבר גם יחנוך את אליו לגבי מין במספר דרכים, כולל בסצנה יפה בעיניי ובעייתית בעיניי אחרים הדנה גם באוננות. אבל סצנה זו גם חושפת את הדבר המרכזי אשר אוליבר מנסה ללמד: לא לצאת מהארון, אלא להסתתר בו, לא לדבר יותר מדי או בכלל על רגשות כלפי חוץ, לא להסגיר את האני הפנימי והמיני.

כותרת הסרט מתייחסת לבקשה של אוליבר, הדמות החזקה בקשר מכל בחינה, אשר מבקשת שכל אחד מהם יקרא לשני בשמו שלו. כלומר, במהלך התשוקה יתבצע סוג של חילוף זהויות, אולי מפני שאוליבר פחות שלם עם הצד הזה באישיות שלו מאליו הצעיר יותר. ייתכן גם כי הוא נהנה מן החזות הגברית ההטרוסקסואלית המוקצנת כלפי חוץ, וקיום יחסי מין (גם) עם גברים צעירים מהצד. עושה רושם כי הוא כבר שלם עם המיניות שלו, מה שלא ניתן לומר על הנער וגם לא על כמה דמויות מבוגרות יותר בסרט.

יש לציין כי למרות שמדובר בסרט אשר חוזר לתקופה בה חד-מיניות הייתה פחות נוכחת בשיח, הסביבה הקרובה של אליו בהחלט מתייחסת להומוסקסואליות כדבר טבעי וכחלק מן העולם, כולל זוג חד-מיני מבוגר המיודד עם ההורים. אבל הדבר לא בהכרח מוביל לפתיחות בנושא עבור הנער, אשר באופן כללי שומר הרבה דברים רק לעצמו והוא לא לבד בכך. בדרכם, שני ההורים מסתירים לא מעט מן התשוקות והמחשבות שלהם ומה שהם יודעים ולא יודעים על בנם הצעיר. הם חיים בעולם בו נוח להם להסתיר את היהדות, מבלי להכחיש את הדבר ותוך חגיגת חגים יהודיים. סצנת מפתח בסרט מראה את אליו מדבר עם אוליבר ועם אביו עם אופציה למין עם נערה, בסוג של "שיחת גברים" אשר הם מנסים לכאורה להסתיר מן האוזניים של האם. כלומר, הנער מחונך באופן טבעי להסתרת הרגשות המיניים שלו במצבים מסוימים וחשיפתם במקרים אחרים, בהם הדבר מצופה ממנו. אולי מפני שבין היתר מצופה ממנו להימשך לנשים.

רובד מעניין נוסף בסרט היינו השימוש בשפה המדוברת. משפחתו של אליו שולטת היטב באנגלית, צרפתית ואיטלקית והדמויות האחרות שולטות רק באורח חלקי בחלק מן השפות, מה שמעניק לעתים לאליו עמדת כוח בשיחה. הדבר בולט במיוחד במערכת היחסים בין אליו לבין מרציה (אסתר גארל) הנערה אשר הכי מעוניינת בו רומנטית, למרות שהיא מציינת כי הוא מביע בה עניין בין היתר בגלל שנערה אחרת מעדיפה כנראה את אוליבר. מרציה היא צרפתייה שמבינה אנגלית, אבל דומה כי זו אינה שפה טבעית עבורה כפי שצרפתית טבעית עבור אליו. במהלך השיחות בניהם אליו לפעמים עובר לאנגלית, באקט אשר מעניק לו כוח וגם מעט משפיל אותה. אך בסופו של דבר מדובר בדמות מורכבת יותר מסתם נערה אשר נזנחת, גם אם את הסיפור הזה צריך לבנות מרמזים שכן, כאמור, המוקד הוא כמעט תמיד החוויה של הדמות הראשית.

החוויה הסובייקטיבית של אליו נבנית גם דרך השימוש של הסרט במוזיקה. שלושה סוגים ליתר דיוק: מוזיקה קלאסית, שהיא גם חלק מעיסוקו של הגיבור הן בנגינה והן בקריאת תווים; שירי התקופה אשר נוכחים במסיבות; ובסופו של דבר גם שירים מקוריים של סופיאן סטיבנס, כלומר שירים אשר לקוחים מתקופה מאוחרת יותר, אשר ההכנסה שלהם לסרט מדגישה את מקומו של הבמאי. דרכם, הסרט הופך ליותר אימפרסיוניסטי והם משולבים בסצנות אשר מעבירות תחושות מופשטות יותר המתערבבות יחד – העונג באהבה ובגילוי, לצד הפחד מן הפרידה במערכת יחסים של קיץ, אשר מראשיתה היא קצובה בזמן, אלא אם יתרחש שינוי דרסטי באורח החיים של הנער או מאהבו.

גואדנינו עושה גם שימוש עשיר הבזקים של עריכה מופשטת על מנת להעביר תחושה פנימית, לצד תנועות מצלמה המגבירות את האירוטיקה או לחילופין את תחושת הזרות לעולם. לפרקים הדבר מתבצע בו זמנית, כמו בסצנה בה אליו רומז לראשונה לאוליבר על התשוקה שלו, כאשר הוא מציין אותה דרך זה שהוא מסביר כי אינו יודע כלום אודות "הדברים החשובים". חלק מן היופי של הסצנה הזו מצוי בדיאלוג – אחרי שהוא אומר משפט מפתח המסגיר את המשיכה (במרומז) הוא שב ואומר אותו, כמו מתכונן לבדו בלי שאיש לא שומע לשיחה חשובה, ולא כמו מי שזה עתה אמר למושא התשוקה את המילים. הסצנה מתרחשת כאשר השניים מצויים משני צדדים שונים של אנדרטה והמצלמה נעה מעלה לאורך הפסל, כאילו מנסה לתפוס את החלל המפריד בניהם, חלל אשר נראה לרגע אינסופי אך גם קטן. האנדרטה גם יוצרת ניגוד בין מוות, מלחמה והיסטוריה איטלקית, לבין הסיפור האינטימי של התאהבות שהיא כנראה ראשונה, או הראשונה שמקבלת גם ביטוי פיזי.

סצנה זו, כמו סצנות רבות בסרט, הרגישה לי כסצנה יפהפיה ונהדרת גם בתור פרגמנט, מה שיצר עבורי תחושת עודף קלה, אשר נובעת מן הרצון של הבמאי לייצר דימויי ייחודי כמעט בכל רגע. מה שמחבר בסופו של דבר את כל הרגעים המוקצנים הללו הוא עידון מסוים הקיים בתסריט ובעיקר במשחק של צוות השחקנים, בעיקר סטולברג. הוא מבצע תפקיד שנראה תחילה כמו הקצנה של הדימוי שלו, אבל יש בו כמה רבדים לאורך כל הדרך דווקא דרך עשיית פחות דברים ושמירת  דברים בבטן. הסצנה האהובה עלי בסרט כולו היא זו האחרונה ולכן ארחיב עליה, אולם זה מטבע הדברים היה כרוח גם בספוילרים. בטרם אגלוש אליהם, אציין רק משהו טכני לגבי הסוף: הסרט לא מסתיים עם תחילת הקרדיטים, אלא כאשר התמונה נמוגה. אם אתם קמים כאשר עדיין יש תמונה על המסך, אתם פוגעים לא רק בחוויה של עצמכם, אלא גם של הצופים האחרים.

– ספוילרים מכאן –

הסצנה האהובה עלי היא האפילוג אשר מתרחש בחג החנוכה. היא האהובה גם משום שהיא סוגרת את הפירוש למונולוג של האב בסיום החלק המרכזי של הסרט. המונולוג זה לא חושף רק את הנטייה המינית של האב, אלא גם את ההסתרה שהייתה חלק מרכזי מחייו, הסתרה שאולי נוכחת גם ברגע זה, כאשר אליו שואל אותו האם אמו יודעת. ניתן לקרוא את השאלה בשתי אופניים, כי יש שני דברים אשר לכאורה לא דיברו עליהם: הרומן של אליו ואוליבר והרגשות של האב. אין לי ספק כי האם יודעת על אליו וסביר להניח כי גם האב מבחין בידיעתה. בין היתר, כאשר היא מזמינה את מרציה לארוחת ערב, היא כנראה מסבירה לנערות את המצב, מה שמסביר את הצעת הידידות של מריצה לאליו עם שובו. אבל ייתכן כי האב מעדיף להסתיר מבנו עד כמה כולם יודעים את מה שחלק מן הקסם שבו הוא בהיותו סוד. לגבי עברו של האב, גם שם אני סבור כי האישה יודעת היטב, או לפחות לומדת את זה במהלך הקיץ.

ניתן לראות זאת דרך האמירה השמחה שלה לכאורה בשיחת הטלפון מאוליבר – "מצאנו את המחליף שלך, הוא זאת היא!". ניתן לקשר משפט זה למשפט אשר נאמר בסצנה מוקדמת בסרט, כאשר האב אומר לאוליבר שהוא יותר גדול ממה שנראה בתמונה, משפט אשר רומז כי המראה החיצוני של עוזר המחקר חשוב למעסיק, גם אם הוא לא מעביר את מה שיכול להיות משיכה מינית לשלב הפיזי. דומה כי בשלב הזה האישה החליטה לעצור את התחביב של בעלה, אולי גם מפני שהיא מכירה בהשפעתו על בנה.

בהמשך אותה שיחת טלפון, כאשר ההורים עוד על קו, מתחרש רגע קצרצר אשר מעביר סיפור נוסף: אחרי הברכות, סטולברג מביע בפניו רגע קל עצב על כך שאוליבר מתחתן. עצב גם עבור שברון הלב של בנו וגם עבורו, גבר אשר בסופו של דבר התפשר על נישואין ולא על התשוקה שלו, אף כי אוליבר, מכל הגברים בסרט, נראה לי הכי שלם עם המיניות שלו שכוללת גם משיכה לנשים. האישה מבחינה בעצב הזה ולובשת בעצמה הבעה של עצבות, רק למעט יותר זמן. היא צריכה להסתיר לא את הרגשות שלה, אלא רק את הידע שצברה אודות אחרים והיא מבינה שוב כי האהבה של בעלה אינה שלמה וכי גם בנה חווה מחדש שברון לב.

אולם, אלו הן דמויות משנה בסרט והעיקר הוא ההתמודדות של אליו עם הידיעה הסופית. חילופי השמות בין אליו ואוליבר מביעים כעת רק ערגה לעבר ולא התמזגות זהויות. הבחירה למקם את הסיום בחג החנוכה אינה מקרית. החג מסמל התגברות של המסורת היהודית על התרבות החדשה אשר באה מיוון, תרבות אשר הכניסה בין היתר חילוניות ויכולה להיות קשורה גם לאמנות הרומית העתיקה אשר האב חוקר. אבל ניתן לקשר את הנס בניצחון הצבאי גם לחזרה למסורת היהודית, שהיא גם מסורת אשר מדכאת מיעוטים מיניים או דיבור ישיר על מיניות, ואולי לכן אוליבר לובש אותה בגלוי, בניגוד לנטייה המינית שלו. עבור אוליבר, כמו עבור דור ההורים, המסורת החברתית היא המנצחת. עבור אליו, התחושה היא כי בצד הכאב שלו הוא גם אוגר אומץ שלא היה לאחרים. לא ניתן לדעת זאת, אבל התחושה היא כי הוא יפנה עורף לחינוך ההסתרה לו הוא זכה. הוא לא מעוניין עוד בנישואין כתחליף למימוש התשוקה האמתית שלו. המרד שלו היה מרד גם בערכי עולם המכבים, גם באהבה אשר הוא עדיין כואב את סיומה. כנראה נאלץ להמתין מספר שנים על מנת לראות זאת, אבל הנתיב שלו בחיים יהיה שונה, ולא רק בגלל שזכה לאותם ימים נדירים של אושר.