״3 סיפורי ערבה״, סקירה

פסטיבל הקולנוע בערבה הוא כנראה פסטיבל הסרטים הכי טוב שאני לא הולך אליו בארץ, ואולי גם בכלל. בנוסף לאוצרות ספציפית ומרשימה של מיטב הקולנועי העולמי העכשווי, הפסטיבל מפיק בשנים האחרונות גם סדרה של סרטים קצרים המתרחשים בערבה או במדבר, אזור אשר מרתק דווקא משום שאין בו הרבה תושבים. הסרטים הם אחת מן האפשרויות של בוגרים מוכשרים של בתי ספר לקולנוע להמשיך בעשייה של סרטים קצרים, בעזרת תקציב אשר נראה יחסית גבוה.

השנה ולראשונה, מפיקי הפסטיבל, טינקר ואייל שיראי, מקרינים את אסופת הקצרים גם כסרט באורך של כ-50 דקות מחוץ לפסטיבל עצמו, בהפצה מסחרית מצומצמת של כ-3 הקרנות בשבוע בקולנוע לב תל אביב. המספר המועט של ההקרנות אומר שלא יהיה קל לתפוס את הסרטים הללו, אך אני בהחלט מפציר בחובבי הקולנוע לעשות את המאמץ. גם בשנים קודמות המסגרת הזו הוציאה סרטים מרתקים (למשל ״שן כריש״), שאולי היה ניתן לחבר אחד או שניים מהם ליבול של השנה על מנת לייצר סרט ארוך יותר. אבל יש משהו מרענן גם ברמה המקוצרת של שלושה סרטים שונים לגמרי אשר כל אחד מהם עוסק בפן אחר של המקום ומתאפיין בסוג אחר של עשייה קולנועית.

למעשה, מי שעוקב אחרי סרטי סטודנטים או סרטים קצרים בארץ ימצא במקבץ החדש הזדמנות לראות כיצד במאים צעירים מפתחים ושומרים על סגנון ייחודי גם בסוגה של הסרט הקצר. הדבר נכון לגבי שני הבמאים של הסרטים הראשונים בפרויקט – משה רוזנטל ובעז פרנקל, אשר הסרטים החדשים שלהם ממשיכים במידה מסוימת סרטים קצרים קודמים שלהם שראיתי, תוך הוספת שכבות נוספת של רבדים. הסרט השלישי הוא של דוד וולך, במאי שחלף כעשור מאז הפיצ'ר המוערך שלו ״חופשת קיץ״, ושהסרט שלו כאן הוא גם קצר יותר וגם חושף צד שונה לגמרי בעשייה שלו.

דבר נוסף אשר מאחד את כל הסרטים הוא הבדידות של הסביבה. כלומר, כאשר מצלמים את הערבה בסרט מצלמים לא רק את היופי של ההרים והמדבר, אלא גם את מיעוט האנשים, את התחושה כי אם יתרחש דבר חמור או בולט, יחלוף זמן רב עד שמישהו ישים לב לכך. לחלופין, הגעה של כל אדם או חיה נוספת לאזור יכולה להיות להפתעה.

הבידוד מן החברה משחק תפקיד מפתח בסרט הפותח, ״בדרך חזרה״ של הבמאי משה רוזנטל. במידה מסוימת, כל סרטיו הקודמים של רוזנטל אותם ראיתי (״נעורי קלרה״, ״ערי נעוריי״, ו״שבתון״) עוסקים בדמות לא צעירה אשר בוחנת מחדש מרכיבים בזהותה מול האפשרות לשחזור הנעורים, או מגע עם תפיסה צעירה יותר של העולם. הרובד הזה מסופר בכל סרט בדרך שונה לגמרי ובסרט זה דרך טיול בשביל למטיבי לכת, אותו מבצע גבר מבוגר בחברת גבר הצעיר ממנו בשנים רבות. זהו סרט אשר מכיל מספר הפתעות שאיני רוצה בהכרח לחשוף, אבל יש לציין כי כבר מן הפתיחה אנו חוזים בצורך להסתיר את הגבר הצעיר ביציאה לטיול, כך שאנו מבינים שיש כאן שמירה על סוד כלשהו.

בתפקיד הראשי בסרט משחק ליאור אשכנזי, אשר ממשיך להסתמן בעיניי כסוג של יורש לאסי דיין – לא רק בתור כוכב הקולנוע הכי גדול בארץ (לפחות בקרב הגברים), אלא גם כשחקן שהליהוק שלו מסמל סוג של ישראליות חזקה, בעלת קשר למורשת ולמוסר, בעוד הסרטים עצמם חותרים תחת התדמית הזו וחושפים שורה של חולשות במה שאמור להיות הנקודה החזקה. הדבר המרשים באשכנזי היא שהשבירה הזו עובדת ומרגישה רעננה כל פעם מחדש, אף על פי שהיא הייתה חלק מדמותו כבר מן ההופעות הראשונות שלו בקולנוע. בסצנת הפתיחה של הסרט הוא מזמר שיר ישראלי ישן ואף בוחן במילים את שותפו לטיול, משמע התרבות המקומית הישנה היא חלק ממנו והוא מכיר היטב את הארץ על רבדיה, כולל את השביל המבודד בו השניים הולכים.

במהלך הסרט, הגיבור בו זמנית יראה תושיה וחולשה. השליטה שלו בארץ ובטבע תישמר, אבל הדברים אותם הוא מסתיר או בוחר שלא להראות ולראות יפגעו בו ויהפכו אותו לגיבור ונבל בו-זמנית. הסרט מפרק את הדמות שלו גם על ידי כך שהוא מתעתע מעט בסוגיות של המעשה הנכון ברגע נתון, או שאלות של נאמנות ובגידה באנשים וערכים שונים. קיים גם סוג של עימות בסרט בין ז'אנרים קולנועיים: הסרט נע ומשלב בין מותחן של ממש עם רגעי פחד והפתעה, לבין דרמה אשר מתארת סודות ומשברים המתרחשים לאורך זמן.

רוזנטל תמיד היה במאי של קולנוע סגנוני, אשר מדגיש את עבודת המצלמה הן בתנועה והן בשימוש בצבעים. בסרט זה הדבר הופך את המדבר למקום אשר בו זמנית יש בו יופי כמעט אירוטי אבל גם סכנה, אשר לעתים נובעת מן הרצון לשאוף את הנוף עמוק יותר, כלומר להפוך את הטיול בטבע לחוויה רוחנית טרנסצנדנטלית. הנוף בסרט הוא גם מוכר וגם מסתורי, והדבר נכון הן לנוף של השביל המבודד והן לכביש אשר מסמל סוג של תרבות וסביבה אנושית מוכרת, סביבה אשר החזרה אליה בתום המסע צובעת אותה בגוון חדש, אשר מראה משהו מטריד לא רק בגלל מה שהתרחש באותו מסע, אלא בגלל דברים שהתעלמו מהם גם במה שנראה כמו שגרה. כמכלול, הסרט מצטיין הן בבניית אווירה מזמינה ומטרידה, הן כמותחן מוסרי והן כסרט הבונה דמות מרתקת, מרתיעה ומובנת.

כותרת סרטו של בעז פרנקל, ״קילומטר 147״, לא במקרה מזכירה את ״212״, סרט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל. הסרט הקודם עסק באדישות הסביבה למוות של קשישה, כאשר במקביל חזינו בטקס של שיחות החולין הנלוות לטיפול במוות כמשהו מוכר ועתיר בנימוסים מזויפים, כאשר גם בהבעת האבל בעל המקום עסוק גם בענייניו האישיים. הסרט החדש בונה אווירה דומה ומוסיף לה ויכוח על אחריות אשר מאיים בכל רגע לגלוש לעימות אלים.

״קילומטר 147״ עוסק בפינוי של גופות גמל, אשר נדרס באמצע כביש הערבה. האחריות על פינוי הפגר מוטלת על ידי האחראי על כך באחד מן המושבים החקלאיים הסמוכים – אלא שזה שם לב כי התאונה התרחשה בדיוק כמה מטרים אחרי או לפני הקילומטר ה-147, כך שאחראיות הפינוי צריכה להיות מוטלת על הישוב האחר. בשני הישובים מי שעוסק בעבודה הפיזית הם כמובן עובדים תאילנדים, שגם גרמו לתאונה ומנסים להסתיר את זהות האיש שנהג ברכב בלי רישיון. השוטר אשר בודק את התאונה מנסה לחקור אותם, אבל בעיקר על מנת שידע מה לרשום בדו"ח ויכול כבר לסיים את המשמרת הארוכה. מדובר בסרט בו דומה כי כל אחד רק רוצה לעשות כמה שפחות עבודה, אלא אם העבודה הזו היא לגרום למישהו אחר לבצע עבודה אשר הוא אינו מעניין לבצע.

הקולנוע של פרנקל מבוסס על ביקורת חברתית דרך דינמיות. הסרט מתחיל משלווה ומגביר את הקצב – הן בגילוי האירועים הנלווים והן בגודל המוכנות של הדמויות להיכנס לעימות פיזי על מנת לעמוד על העיקרון שלהם, עקרון מגובה בהחלטת מועצה גבולית ובשלט כמעט בלתי נראה אשר מציין את מספר הקילומטר בכביש הארוך, אשר דומה כי איש אינו נוסע בו פרט לאנשים אשר רבים על האחריות לפינוי הגמל. גם סרט זה נעזר בליהוק מדויק, כאשר רותם קינן, מנשה נוי וששי מטו מגלמים דמויות שדומה כי נכתבו עבורם – שלושה גברים מאוד שונים במראה אך לאו דווקא רחוקים בגישה, אשר מצויים במציאות מעט הזויה במקום לו דומה כי יש חוקים משלו. סיום הסרט מראה כי גם הגבריות הקשוחה הזו מתערערת מול משימות מעט מורכבת יותר הקשורות לפינוי גמל.

דוד וולך הוא לכאורה הבמאי היותר מנוסה, אבל דווקא הוא מציג את הסרט הכי קצר בפרויקט, סרט אשר יש בו משהו שמזכיר תרגיל קולנועי, אף כי אין ספק כי מדובר בתרגיל מרשים מאוד באופן שבו הוא מצולם ועושה שימוש בטבע ובאמצעים קולנועיים. זהו סוג של סרט פואנטה באווירה סוריאליסטית, בלי דמויות אנושיות אך עם שרידים ברורים של הדרך בה האדם משנה את סדרי הטבע. כותרת הסרט היא ״חמורים״ או ״חמורים בארץ הקודש״, אולם הסרט מציג גם חיה נוספת, שמוטב לא לחשוף אותה טרם הצפייה. המדבר נראה יפה בכל הסרטים, אבל במקרה של סרט זה שימו לב גם לצילום המרהיב של בועז יהונתן יעקב, אשר משדרג את היצירה ומקנה לה מראה אשר מזכיר סרטי ראווה או פרסומות מושקעות במיוחד. הבחירה הזו מייצרת ניגוד לנושא המצולם בסרט, אשר ניתן להגדיר אותו כסוג של מפגש בין חיות.

/// תודה ליח״צ על התמונות