״האופה מברלין״, סקירה וניתוח

בסיכום השנה החולפת, שמחתי על ההזדמנות להיזכר בכמויות האהבה שהעניק לי הסרט ״האופה מברלין״, ולהחזיר מעט ממנה עם הכללתו ברשימת סרטי השנה שלי. זהו ללא ספק הסרט הישראלי שיצאתי ממנו הכי נפעם בפסטיבל הקולנוע של ירושלים בקיץ, ואולי גם בשנה כולה, והפצתו בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון של 2017 איפשרה את מלוא הפרגון. כעת כשהסרט מצליח יפה אצל הקהל בימיו הראשונים על המסכים, זוהי ההזדמנות להרחיב את הסופרלטיבים לטקסט שינסה גם לבאר את ההתמוגגות. הבחנתי שאצל עמיתיי לא נרשמה התעלפות רבתי, אלא רק התרשמות חיובית, למעט אורי קליין שחזר וצפה בסרט ודעתו האוהדת עד כדי הקמת מועדון מעריצים אפילו התגברה. כמוהו, תהיתי האם כושפתי באותה הקרנה בפסטיבל ירושלים ואולי הפרזתי בדברי השבח. הצפייה השנייה הוכיחה לי את ההיפך – הסרט הזה מושלם מכפי שחשבתי.

הדרך הכי טובה להסביר את גודל ההישג של ״האופה מברלין״, היא לדמיין איזה מן סרט הוא יכול להיות בידיים פחות בטוחות או אוהבות מאלו של יוצרו, אופיר ראול גרייצר. מצד אחד, כבר בשם היצירה ניתן להבין כי הרגישים לצילומי גלוטן יתקשו לעמוד במעמסה הוויזואלית של עוד מאפה ועוד דבר מתיקה הגודשים את המסך, והסרט אכן לא חוסך ברגעים המעירים את הקיבה. מספר סרטי האוכל המניפולטיביים שצפיתי בהם הוא ודאי כאין וכאפס לעומת הכמות האמיתית שנערמת על המסכים בשנים האחרונות, אבל די במדגם המייצג כדי לדעת שמדובר בדרך כלל בפורנוגרפיה זולה המכוונת אל חוש הטעם. ״האופה מברלין״ אינו כזה כלל ועיקר, למרות סיקוונס אחד מרהיב שהוציא את הקהל משלוותו בכל אחת מן ההקרנות בה נכחתי. אם הייתם עוברים ליד כל אחד משני האולמות בהם צפיתי בסרט, ודאי הייתם מנחשים ומנחשות כי הקהל שבפנים צופה באירוטיקה קלה – עד כדי כך היו רמות וקולקטיביות האנחות של הצופים והצופות.

מן העבר השני, אם להתייחס באופן יבש לעלילה עצמה, ודאי היו אינספור זוגות עיניים המתגלגלות נוכח מה שנשמע כמו מלודרמה זולה – משולש אהבים שמעורבים בו בגידה, מוות, סביבה דתית נוקשה, הומוסקסואליות בארון ומחוצה לו, וכן בחינת גבולות של מושגים כמו התחזות וסטוקריות. אבל הסרט נזהר שלא להיות סחטני גם מן הבחינה הזו, ומטפל באותה חמלה המכוונת לדמויות גם בכל אחד מן הנושאים המרכיבים אותו – אהבה הומוסקסואלית, התמודדות עם שכול, כפייה דתית, ובעיקר הרצון להתחיל מחדש מבלי לשכוח את העבר. כולם בהחלט נוכחים אבל מועברים ומוצגים לא בלחיצה גסה על הכפתורים של הקהל כמו בטלנובלה או אפילו בקריצה אלמודוברית, אלא באיזה מן עירוב בלתי אפשרי לכאורה בין עידון ואיפוק לרגשות עזים. אצל יוצרים אחרים החומרים הללו היו יוצרים מאפה המתפקע מרוב מתיקות או מרירות, אבל כבר בסרטו הראשון משכיל הבמאי הצעיר להפגין יד אמן בכל הקשור לחמלה ואהבה לדמויותיו. הסרט גדוש יופי ואהבה, מסופר בעדינות ותחכום, מבויים ברגישות ומיומנות וגם מלוהק ומשוחק להפליא.

אין זה פלא שהסרט יצא עם פרס מבכורתו העולמית בפסטיבל קארלובי וארי, והמשיך משם לזכייה בפרס כפול בירושלים, כפי שציין עופר בדיווח שלו על הסרט והתחרות – פרס העריכה ההולם את בניית הנראטיב המעודנת, ופרס החוויה היהודית שמתאים לעיסוק הלא שגרתי של הסרט בנושא (ועל כך בהמשך). בשבוע האחרון של השנה זכתה שרה אדלר בפרס שחקנית השנה של פורום מבקרי הקולנוע (בו חברים עופר ואנוכי בין היתר) עבור הופעתה כאן, במשותף עם ״פוקסטרוט״, ובאמת שאפשר להמשיך ולהרעיף תשבחות ספציפיות על כל מחלקה ומחלקה – מתפקידי משנה קטנים-גדולים כמו זה שעושה סנדרה שדה, ועד הפסקול המוזיקלי שמלווה את היצירה ברגעים הנכונים בלבד ומצליח להכביד או לרומם כשצריך. יכול גם להיות שהסרט עוד יוסיף כתרים לראשו אם יבחר להתמודד על פרסי אופיר הבאים (משנתון 2017 הוא נעדר אבל כשיר לשנה הבאה), אבל כל ניסיון לפצל את היצירה לאלמנטים המרכיבים אותה לא יעביר במדוייק את מלוא היופי הכולל.

שווה גם להזכיר שמדובר אמנם בבמאי ותסריטאי שכבר זכה להד בינלאומי עם יצירותיו הקצרות, אבל זהו סרטו הראשון באורך מלא ואין זה דבר של מה בכך להגיע לשלמות. היוצר ממקם את היצירה שלו בשדה מוקשים רגשי, ניגש לכל מוקש, מנטרל אותו בעדינות, מבריש אותו ברוך, וממשיך ברוגע אל הבא בתור. קשה לספור כמות הפעמים שהסרט היה יכול להתפוצץ מרוב סחטנות, מניפולטיביות או סתם טעם רע, בהתחשב במרכיביו, אך במקום זאת הוא מלא ביופי, אור, אהבה, חמלה, וטוב טעם. בין שתי הצפיות שלי בסרט, נזכרתי בבמאי אחר עם שם משולש – ריינר וורנר פאסבינדר. יש משהו ממה שאני אוהב בקולנוע שלו גם ביצירה של אופיר ראול גרייצר – יוצר עם שם נפלא שמתחיל בישראל, נגמר בגרמניה, ובמרכזו משהו לטיני. אפשר גם לומר שהסרט שלו קצת כזה וכזה ואפילו כזה.

כאמור, כל תיאור של סיפור המעשה בהכרח יחטא לאופיו של הסרט, אבל אעשה כמיטב יכולתי ומבטיח לא לספיילר מבלי להזהיר (זה גם אומר שתצטרכו לסמוך עליי לגבי מה נחשב ספוילר ומה לא). בראשית הסרט זוהי ברלין שממלאת את המסך, מרחובותיה המצויירים ועד לקונדיטוריה קטנה בה עומד מאחורי הדלפק מי שיהיה גיבור הסרט – תומאס (טים קלקהוף). לקוח קבוע נכנס אל החנות, ישראלי בשם אורן (רוי מילר) העובד מדי פעם בגרמניה. השניים מזהים זה את זה כלקוח ומוכר, אבל נדמה שזו הפעם הראשונה שהם באמת מדברים כבני אדם. אורן מבקש שתומאס יבחר עבורו את העוגה שיאכל, וגם קופסת עוגיות קטנה לאשתו – המתנה הקבועה שלו אליה כשהוא חוזר ארצה. עוגת היער השחור שאורן טועם משנה את התמונה – הוא לא מעוניין להסתפק בעוגיות של אשתו, אלא רוצה את העוגה כולה, כולל את מי שאפה אותה.

בין השניים מתפתח רומן המוצג לנו באופן חטוף ופרגמנטיאלי, מה שמסייע לו להיראות יותר אמין מאשר אידאלי – וגם משאיר פתח למילוי החורים הללו בהמשך. גרייצר מתגלה כתסריטאי ששומר את הקלפים המנצחים שלו קרוב לחזה ומוסר במתינות עוד ועוד אינפורמציה חדשה. הרומן בין אורן ותומאס נגדע באופן טרגי, מה שמוביל את הברלינאי לצאת למסע בירושלים בעקבות זכרונות אהובו. כשהסרט עובר לישראל, נחשפת גם הצלע השלישית, אלמנתו של אורן – ענת (שרה אדלר). היא מופיעה לראשונה בתוך רגע של געגוע אל בעלה המת, בשעה שהיא מנסה לחזור לשגרת ניהול בית הקפה שלה, קפה פעמון (ששמו ואולי גם משהו באווירה שלו הזכירה לי את קפה טעמון הירושלמי הוותיק שהייתי נוהג לפקוד). בשלב מוקדם זה של הסרט, שתי הנפשות המבכות את מותו של מאהבן ייפגשו – תחילה כלקוח זר בבית קפה מול מוכרת ירושלמית, כפי שהיה עם אורן ותומאס בברלין, ובהמשך כמעסיקה ואופה שהמקום זקוק למגע הקסם שלו עם בצקים.

זהו השלב בסרט בו המלודרמה האמיתית הייתה אמורה להיכנס לפעולה, שכן תומאס מסתכן לא רק בכך שהוא בא במגע עם האישה של אהובו המנוח, אלא ממש מחפש את קרבתה בניסיון להתקרב שוב אל מי שאיננו עוד. העובדה שהוא יודע מי היא ומכניס עצמו לסיטואציה רגשית לא פשוטה, בעוד היא תוהה על קנקנו וכל גילוי יביא אסון על ההתחלה החדשה של שניהם, הייתה יכולה למוטט את הסרט כמו סופלה שיוצא מן התנור מוקדם מדי. אבל כאן מתגלה שוב יד האמן של גרייצר – כתסריטאי הוא מבין ובורא באופן חף משיפוט דמויות שיכולות היו להתפרש כעלובות או סטוקריות, וכבמאי הוא ניחן ביכולת להעצים כל סצנה עד למקסימום רגשי במינימום מלאכותיות. בחלק הראשון הסרט מאופק ועצור, בהמשך הוא נפתח באיטיות כמו פרח נדיר, ועד הסיום הוא יתגלה בשיא תפארתו כעוגת שושנים מהודרת. אם להישאר בשדה הסמנטי של קינוחים, במרכז ניצב קונטרסט מעניין בין עוגיות פשוטות וטובות לבין עוגת היער השחור הנכספת שהופכת למוטיב של ממש, אבל לבסוף הסרט הכי דומה למאפה גרמני קלאסי אחר – אפפל שטרודל. יש בו שכבה דקה ופריכה של סרט איכות העוטפת מילוי חם, מתקתק ועסיסי מרוב רגשות, המוגש לצד קרם קריר ומענג של קולנוע אמנותי, להשלמת החוויה.

הגדולה של הסרט נחשפת בכל פעם שהוא לוקח תבניות שחוקות ומעניק להן מירוק. הלעוסה מכל בקולנוע או בכלל באמנויות הנראטיביות היא המשולש הרומנטי, שמומצא כאן מחדש. לא סתם שתי דמויות שאוהבות את אותה דמות שלישית, אלא עורגות אליה ואבלות עליה בעודן מתקרבות זו אל זו. אני לא בטוח בגיאומטריה של מערכת הכוחות והיחסים הזו, אבל במבנה הרגשי אין לי ספק – עליי זה עבד בכל רגע ורגע. הרומן המקוטע בהתחלה, מוגש לנו ללא התכלס ממש כפי שחווה זאת תומאס. לאחר מכן ישנו הרצון להתקרב שוב, לצד הרתיעה-משיכה מחפצים של אורן או אנשים שהיו שלו. לבסוף נותרת ההבנה כי שני האהובים שנותרו בחיים מתאבלים באופן שונה אך גם דומה – לא מרפים מזכרו של האהוב שאיננו ובוחרים דרכי התמודדות הפוכות. בעוד תומאס מעמיק אל תוך הפצע ולא מאפשר לו להגליד כי יש לו אמת לחפש, ענת מדחיקה את החתך המדמם בליבה ומתעלמת מן האמיתות שמגיעות אל פתחה.

ככל שמתקדמת העלילה, כל סצנה הופכת לטעונה יותר ויותר מבחינה רגשית, במיוחד אם לוקחים בחשבון את הנושאים הנוספים הנידונים בסרט. המרכזי שבהם הוא הקונפליקט היהודי-גרמני, שוב נושא קולנועי מוכר מדי שזוכה לרענון ואפילו להיפוך – אורן הוא ישראלי שעובד בחברת רכבות גרמנית, ותומאס הוא אמנם נוכרי אבל משביח את המקום החדש שאליו הוא מגיע ומפריח עסק שהיה שומם, משל היה יהודי בגולה – ממש אור לגויים. למרות שהעסקתו במטבח מערערת את הכשרות של בית הקפה, כולל האיסור על הדלקת התנור שחילץ צחוקים מן הקהל בשתי ההקרנות בהן נכחתי, נוכחותו ובעיקר המאפים שלו מרוממים את מצב הרוח ואת העסקים גם יחד. מי שמתקומם בהתחלה מן ההגעה של תומאס אל המטבח הוא גיסה של ענת, מוטי (זוהר שטראוס), לכאורה דמות שמייצגת את הכפייה הדתית במירעה. מוטי הוא אכן אדם מוגבל למדי מבחינת היכולת שלו לשפוט מישהו רק לפי דתו, אבל קשה לומר שהוא אדם רע או כזה הפועל ממניעים שאינם אהבה – הוא עוזר לענת בכל בקשותיה ומתייצב מיד, הוא מבקש לשמור על משפחתו לאחר הטלטלה שעברה, והוא גם מוכן להיפתח אל תומאס לאט לאט. הוא מבצע את הפעולות והמעשים מתוך אמונה בצדקת דרכו ולכן בעיניי גם הוא דמות מורכבת, אפילו אם היא מעוררת רתיעה או אפילו גיחוך ברגעים מסויימים.

אולי בשל הייצוג המאוד קומונלי (לטוב ולרע) של הדת היהודית בסרט, וייתכן גם שבגלל המצב בו אני נמצא אישית בחיים, יכולתי להתחבר דווקא לחוויית הזרות של תומאס. או לפחות להתרגש ממנה יותר מאשר מתחושת הביתיות והמלחמה עליה של הדמויות הישראליות, למשל בהחזקת בית קפה כושל או בניסיון לשמירה על כשרות גם באופנים עקיפים. הכאב וחוסר האונים של ענת נוגעים ללב, במיוחד בזכות שחקנית-העל שרה אדלר בעוד תפקיד פגיע ומעורר אהדה, אבל מי שממש קראתי את המחשבות שלו לאורך כל היצירה הוא תומאס. מבחינתי זה היה כאילו הדיאלוג נאמר בחלל האוויר, למרות שכל מה שנראה על המסך הוא השחקן הגרמני המביט בסביבתו – הרכבת הקלה של ירושלים, אולי מזכירה לו את הבית? והחרדים החולפים על פניו ומדברים יידיש, זו שפה שוודאי מצלצלת לו מוכר ואולי יכולה לרמז לו שגם כאן יכול להיות ביתו? לא, הוא מציץ במזוודה שלו, אולי שוקל לעזוב. כל אלה הן סצנות מעבר, שלכאורה לא מקדמות את העלילה ורק לוקחות את הדמות מנקודה אחת לשנייה, אבל בזכות ההזדהות עם הגיבור המחשבות שלו התנגנו בראשי במהלכן. שלא לדבר על רגעים קריטיים יותר המועברים במרומז, כמו למשל הרגע בו תומאס מוצא קונדומים בארונית של אורן בבריכת השחייה, ואז מבטו על הסובבים נטען בשאלה ״אולי הוא? ואולי זה? למי היו מיועדים?״.

אל הארונית ואל הבריכה שהיו רק חלק מן האופן בו אורן שמר את סודותיו די בגלוי, מגיע תומאס בעקבות צרור מפתחות שהותיר אחריו אורן בדירתו של תומאס בפגישתם האחרונה, זו שבעקובותיה ניסה להשיגו בטלפון כי חשש מסיום הקשר ביניהם. זוהי תחילתה של אחת משתי חקירות בלשיות מקבילות המתקיימות בסרט – של תומאס אחרי חייו של אורן כפי שמעולם לא הכיר, ושל ענת אחרי האופה מברלין שהגיע, לכאורה במקרה, דווקא אל בית הקפה המדשדש שלה. בעוד המסע של תומאס רצוף סכנות בעיקר לליבו השבור ממילא, נראה כאילו חשיפת הזהות שלו אינה הדאגה העיקרית שלו – אלא של ענת. החקירה שלה משנית ויש בה משהו מגושם, שלא לומר הססני והרסני, אבל גם כאן מדובר בעיניי בכוונת היוצר. כדי להסביר מדוע אצטרך להיכנס לספויילרים, והבטחתי להזהיר לפני כן, מה גם שזה יאפשר לי להעמיק באספקט נוסף של היצירה. אם עד כה לא שכנעתי שמדובר בסרט שהוא חובת צפייה, כנראה שעשיתי משהו לא בסדר. חזרו לחלק המסיים של הטקסט רק אחרי שראיתם או ראיתן את הסרט.

ספוילרים מכאן עד לסיום

חשוב לי לנסות להבהיר את האופן בו אני בחרתי לראות את החקירה הנגדית שמנהלת ענת אודות תומאס וזהותו. מצד אחד, אפשר לומר שהיא הבלשית הגרועה בתבל שהאמת תמיד חולפת על פניה בדיוק ברגע בו היא מאבדת ריכוז או מבוששת לבצע את הצעד האחרון. אבל כיוון שיש כאן שיטתיות וחזרתיות, מדובר בבחירה מודעת הן של הדמות והן של מי שכתב אותה. כמו כל דבר אחר בסרט, גם הבחירה הזו מושלמת בעיניי, משום שענת היא בלשית שלא באמת רוצה לדעת את האמת. היא מזהה את ריח וטעם עוגיות הקינמון הגרמניות שנאפו בתנור שלה בירושלים, אבל מנפנפת את המחשבה הזו מטעמי היגיון. היא מכירה את הקבלות מבית הקפה הברלינאי, והיא הלכה למעשה מנתקת את הטלפון של בעלה המנוח מן התא הקולי שנייה לפני שהאמת תכה בה. היא עושה זאת כדי להגן על עצמה מפני האמת, כי היא לא רוצה להירפא עדיין – לא עכשיו, לא כך, ואולי גם לא על ידי אותו תומאס.

אך סיום הסרט מותיר תקווה שאולי כן הגיעה העת, שאולי אהבה היא דבר כה טהור ששלושה אנשים יכולים לחלוק ביניהם גם כשהצלע המקשרת ביניהם איננה. שכן בעניין אהבה בשלושה, ״האופה מברלין״ מצטרף לרשימה שכוללת בעיקר יצירות מדע בדיוני כמו ״היא״ או ״בלייד ראנר 2049״ של סצנת סקס זוגית שהיא בעצם שלישייה לכל דבר. ברור לגמרי על מי תומאס וענת חושבים בזמן שהם מממשים את המשיכה המיסטית ביניהם – על אותו אדם, על אורן. למעשה, מה שנרמז בהתחלה ומתבהר לגמרי בהמשך, הוא שעוד כשהיה מאהבו של אורן, ביקש תומאס שייתאר לו אהובו, הנשוי לאישה, את הפעם האחרונה שהם שכבו. כלומר, זו אולי בגידה קלאסית של גבר המנהל חיים מיניים כפולים מהצד של אורן, אבל תומאס ביקש להיות חלק ממערכת היחסים המשולשת, על אף שידע שהוא רק ״פילגש״. הפנטזיה שלו לדמיין עתיד משותף עם אורן ובסידור מסויים גם עם משפחתו הקיימת, נסדקת בסרט פעם אחת ובפעם השנייה מתנפצת לרסיסים באופן שהידהד עמוק בתוך ליבי.

לפגיעה האנושה יש להוסיף את מצבו המשפחתי של תומאס כפי שאנחנו לומדים עליו בשלב מאוחר יחסית של הסרט – היותו יתום נטול משפחה, לעומת ענת שדואג לה מוטי ושנותר לה בנם המשותף שלה של אורן, מזכרת ממנו אם להיות אובר-סמלי לרגע. אין דרך טובה או בלתי כואבת לסיים מערכת יחסים שהייתה יכולה להוביל לעתיד משותף, אבל יש דרגות שונות של אכזריות הגורל. ולגלות שהעתיד שאפילו לא ידעת עליו נכרת בגלל תאונה שאינה קשורה אליך, אלא לאישה ולמשפחה שהאהוב היה מוכן לנטוש עבור אהובו, ועוד לשמוע על כך מפיה של אותה אישה אחרי שכבר למד תומאס להכיר אותה – זו טרגדיה בסדר גודל שממצבת סופית את הסרט הזה בתור אחד משיאי הקולנוע הישראלי החדש.

/// תודה לסרטי נחשון על התמונות