לקראת טרום-בכורה ביוזמת הפסטיבל הגאה: סקירה על ״קרב המינים״, בשילוב עם ״פרופסור מרסטון ונשות החיל״

ביום חמישי הקרוב, ה-16 בנובמבר, תתקיים טרום-בכורה חגיגית לסרט ״קרב המינים״ (Battle of the Sexes) ביוזמת הפסטיבל לקולנוע גאה. האירוע יחל בקוקטייל בשעה 21:30 ברב חן כיכר דיזנגוף, ואחריו יוקרן סרטם החדש של ולארי פאריס וג'ונתן דייטון (״מיס סאנשיין הקטנה״) על פי תסריט של סיימון בופוי (״נער החידות ממומביי״) ובהשראת סיפורה של הטניסאית בילי ג׳ין קינג, אותה מגלמת זוכת האוסקר אמה סטון (איזה כיף זה לכתוב ״זוכת האוסקר אמה סטון״). לצידה מככבים בין היתר סטיב קארל, שרה סילברמן, אנדראה רייסבורו, ביל פולמן, אלן קאמינג, אליזבת׳ שואו ועוד. הסרט אמנם יוצא לאקרנים שבוע לאחר מכן, אבל בעיניי ההקרנה של TLVFest היא הזדמנות לא רק לראות את הסרט שבוע לפני הבכורה ולתפוס גם דרינק או שניים יחד עם הבעת אמון בפסטיבל, אלא בעיקר לעטוף את הסרט במה שכל-כך חסר בו בעיניי – דיון אמיתי ורציני על התכנים בו הקשורים לזהות מינית, החבאתה וחשיפתה.

קינג עשתה היסטוריה לא רק בסיפור המתואר בסרט, בו שיחקה טניס מול שחקן ממין זכר במשחק ראווה שזכה לכינוי ״קרב המינים״, אלא גם בהיותה ספורטאית בכירה שיצאה מהארון באופן חלוצי לתקופתה, מה שלא מקבל את מלוא הבמה בסרט עצמו. לכן, הדרך השלמה ביותר לצפות בו, במקום לרוץ לוויקיפדיה ולקרוא עוד עליה, ודאי תהיה במקום המאפשר שיח בנושא – הקרנה של הפסטיבל הגאה, אליה יש לרכוש כרטיסים אך ורק מראש, אגב. אישית, יצא שהשלמתי את החוויה לגמרי במקרה עם צפייה בסרט אחר שיצא לאקרנים בארה״ב בסמוך ל״קרב המינים״, ולכאורה עוסק בנושא אחר, אבל שני הסרטים משלימים זה את זה בעיסוק בתפיסה עצמית וחברתית של מיניות ובמה שנחשב נורמטיבי באמצע המאה הקודמת.

הסרט הנוסף שאזרוק לדיון נקרא "Professor Marston and the Wonder Women", וכיוון שאין לו תאריך הפצה או שם עברי רשמי, אכנה אותו מעתה ״פרופסור מרסטון ונשות החיל״. גם כאן מדובר בביוגרפיה, של האיש מאחורי דמות הקומיקס הפופולרית של וונדר וומן, אבל מתחת לפני השטח מסתתרת זהותו האמיתית של הסרט ומושאו כאחד. האיכות הקולנועית שלו פחותה מזו של ״קרב המינים״ בכל מובן, אבל הוא מפצה על כך בדיון המוגבר שהוא יוצר. אני מקווה שאולי עוד ייצא להפצה מסחרית, או לפחות יוצג במסגרת פסטיבלית או חגיגית כמו זו שמוזכרת לעיל, ובכל מקרה אקשור את שני הסרטים יחדיו בסקירה כפולה זו. סרט אולפנים שמראה מהי הדרך המיינסטרימית לטפל במיניות שאינה הטרונורמטיבית, וסרט עצמאי שמסוגל ועושה זאת בצורה שונה. נתחיל עם זה שלשמו התכנסנו, ואמשיך אל האחר שאולי עשוי להישמע כמו חומר לפסטיבל אוטופיה, אבל מתאים בתכניו הרבה יותר לפסטיבל הגאה.

קרב המינים
Battle of the Sexes

בשנת 1973 עיני העולם היו מרותקות למרקע עקב אירוע ספורט מיוחד במינו – משחק בין טניסאי עבר מפורסם ומעוטר וטניסאית שמצויה בטופ העולמי בהווה. האירוע זכה לכינוי ״קרב המינים״ וחרג הרבה מעבר לגבולות הספורט, עם הקשרים רחבים יותר למהפכה הפמיניסטית והמינית של אותה התקופה. זאת משום שהטניסאית הייתה בילי ג׳ין קינג (אמה סטון), לוחמת למען שיוויון בשכר לטניסאיות שעמדה מול איגודים מיושנים וגבריים. בחייה האישיים התחוללה באותו זמן סערה, שנסובה סביב נטישתה את בעלה התומך והאוהב (אוסטין סטוול) לטובת רומן עם הספרית שלה (אנדראה רייסבורו), שנשמר בסוד מעיני התקשורת. גם יריבה על המגרש, בובי ריגס (סטיב קארל) חווה טלטלה בנישואיו לאשתו (אליזבת׳ שואו) עקב נטייתו הבלתי ניתנת לשליטה להמר ולשקר. את ההימור הגדול ביותר החליט בובי לקחת בהצעתו את קרב הטניס שיקבע סופית מיהו המין החזק, עקב דרישתן של הנשים לשיוויון, וספק לשם השעשוע שבדבר. אבל הדרך אל ההכרעה בשלוש מערכות הייתה מעניינת לא פחות מן התוצאה במשחק הטניס והתוצאות מחוצה לו (בכל מקרה לא אספיילר את המציאות למי שלא יודע או יודעת).

המשימה של יצירת דרמה ודמויות מחומרים שנשמעים כמו שרשור תגובות פמיניסטי בפייסבוק, הוטלה כאמור על בופוי, מסוג התסריטאים האלה שאני לגמרי מבין איך יש לו קריירה אבל לעולם לא אלך בחפץ לב לסרט שהוא כתב. הוא התפרסם לפני 20 שנה בזכות הקומדיה הבריטית הפולחנית ״ללכת עד הסוף״, אבל הפך בעצמו לשם נרדף לכותב שלעולם לא הולך עד הקצה. בין אם בסרטי דני בויל כמו ״נער החידות״ עליו זכה באוסקר או ״127 שעות״, ובין אם בדרמות צנועות יותר אך נטולות סיכונים לא פחות כמו ״לדוג סלמון בתימן״ מחד או ״אוורסט״ מאידך. כמצופה ממנו, בופוי מצליח לעצב במיומנות קונפליקטים ברורים ודמויות מובחנות היטב, אבל לא יכולתי שלא לדמיין מה כותב נועז יותר מבחינה מחשבתית היה יכול לעשות עם דמות פורצת דרך כמו קינג.

ההישארות של הסרט באיזור הנוחות אינה אשמתו הבלעדית של בופוי כמובן, שכן הוא חלק ממערכת משומנת של אולפן קולנוע שביקש ליצור דרמה הקורצת לקהל הרחב מסיפור על לסבית המפרקת את משפחתה ומחוללת מהפכה באופן חלוקת השכר בענף הספורט שלה. דירוג הסרט הוא PG-13 למקרה שקיוויתם או קיוויתן להפגנת תשוקה לוהטת על המסך, אבל האמת היא ש״קרב המינים מסתדר היטב גם בלי זה. לזכותו עומדים הבמאי והבמאית, בחירה משותפת נהדרת לסרט על משחק טניס היסטורי שפילג את העולם לנשים וגברים. דייטון ופאריס מעניקים לסרט את החן המפורסם שלהם, גם אם ללא האקסצנטריות של ימי קריירת האינדי. יחד עם קצב נהדר והשתלשלות אירועים החוגגת את הסחרור אליו נכנסות הדמויות מדובר בדרמה קומית שקל מאוד להנות ממנה, או אפילו להתרגש יחד איתה ברגעים ספורים.

כאן שווה שוב להזכיר את השחקנים והשחקניות, מתפקידי המשנה ועד הצמד הראשי. את מצעד הדושים המזדקנים והשמרניים (או בקיצור הפטריארכיה) מתחיל אמנם ביל פולמן כיושב ראש האיגוד, אבל מי שמביא אותו לשיא הוא האנטי-גיבור של הסרט בגילומו של קארל. זוהי אחת מאותן הופעות קומיות-טרגיות, הכוללת גם עבודת איפור בלתי רגילה, עד לרמת התאמת השיניים לאלו של ריגס המקורי, שהקומיקאי מביא אליה המון רגש. מה גם שריגס מודע לחלוטין למניפולטיביות שלו ויש משהו כמעט לוזרי באופן בו רוצה למחוץ את יריביו או מתכונן לאותו קרב גורלי, כך שאי אפשר לכעוס עליו באמת. מהצד הנשי של רשת הטניס, אציין לטובה את סילברמן, בדיוק כשהיה נדמה לי שנמאס כבר מהטריק האחד שלה, כהפעתה החיובית של הסרט וכאחראית למרבית ההומור שפוגע במטרה. בפן הרומנטי, רייסבורו היא לא בדיוק ליהוק קלאסי למישהי שחוצים את הכביש עבורה, אבל זה לגמרי עובד לטובת הרומן המהוסס ועמוס הירידות התלולות והעליות החדות שמתפתח בינה ובין הגיבורה. והגיבורה, זו שבזכותה ואודותיה נוצר הסרט, היא גם הסיבה המרכזית לצפות בו.

זוכת פרס האוסקר אמה סטון (כן, כתבתי את זה שוב) עשויה אולי לחזור לרשימת המועמדות שנה לאחר הפסלון הראשון שלה, באחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלה. זו לא אחת מאותן הופעות בה השחקנית עוטה על עצמה את הדמות האמיתית, אלא דווקא מביאה משהו מתוך תוכה אל הדמות והפרסונה של בילי ג׳ין קינג. נדמה לי שזו גם הפעם הראשונה שסטון עוברת חלק בסרט תקופתי, ומצליחה לזרוח כאן במלוא הכריזמה שלה או להתכווץ במבוכה וביישנות אינסופיות כשהיא נדרשת לכך. המטוטלת הרגשית שחשתי במהלך הצפייה נתונה בלעדית ביכולתה לעורר הזדהות בכל מצב – היא פשוט כל-כך חשופה, למרות ואולי בגלל המשקפיים העבים כמגן והתספורת שנראית כמו קסדה. לא יכולתי שלא לכעוס יחד איתה על אי השיוויון בשכר, להתרגש עימה לפני או אחרי משחק בדרכה לצמרת הטניס, או להיקרע במשותף בדילמה בין היציבות שבזוגיות לבין תשוקה חדשה, שאולי יש מאחורי אמת גדולה יותר שאינה רגעית או חולפת. בעיני היא מקפיצה את הסרט מרמת עניין של משחק טניס ממוצע לסוג של ניצחון שיכול לסחוף ולעניין גם את מי שהספורט הלבן מכביד להם או להן על העפעפיים (כמוני למשל).

Professor Marston and the Wonder Women
פרופסור מרסטון ונשות החיל

בשנת 1941 הגיחה לעולם גיבורת קומיקס מסוג חדש – וונדר וומן, או אשת חיל בתרגום העברי המקובל, שהציגה נשיות מפתה וקשוחה מול אויביה, לעיתים עד כדי אזכורים של משחקי שליטה וסאדו-מזוכיזם שחלפו מעל ראשיהם של הקוראים הצעירים. ממציא הדמות והקומיקס, וויליאם מולטון מרסטון (לוק אוונס), שאב השראה מחייו שלו, כולל חיי המין, שהיו עוד פחות שגרתיים מאלה של הגיבורה המצויירת שלו. מרסטון לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד יחד עם זוגתו ועמיתתו, אליזבת׳ (רבקה הול), והשניים גם ניהלו מחקרים מרחיקי לכת שהובילו להמצאת הגרסה המוקדמת של הפוליגרף – גלאי האמת. סטודנטית טריה של השניים, אוליב (בלה הית׳קוט), מסחררת את ראשיהם מקצועית ואישית, והופכת לשותפה שלישית הן במחקרים של הצמד והן בחיי האהבה והנישואין שלהם, משהו שהחברה לא ממש מוכנה לקבל. אולם, האהבה המשולשת הזו, המבוססת משחקי קשירות כשם שהיא מושתת על רעיונות של פמיניזם רדיקלי, מובילה ליצירת דמות קומיקס שהיא אמזונה מודרנית.

את הסרט כתבה וביימה אנג׳לה רובינסון ("The L Word") שאגב התארחה בפסטיבל הגאה בעבר (ואולי סרטה הוא הזדמנות נוספת לשוב ולהזמינה). רובינסון כבר הצהירה שמדובר בפרשנות שלה לאירועים, אחרי טענות שמדובר רק בספקולציות על החיים הפוליאמוריים שניהלו וויל ואליזבת׳ והתנגדות צאצאי משפחת מרסטון האמיתית למתואר בסרט. בעיניי זוהי התקפה לא לגמרי הוגנת על סרט שלא התיימר לייצג מציאות, שיש לה גם צד שני – מרסטון האמיתי לא בדיוק היה מרגל מהולל כפי שמוצג בסרט, וגם לא כמו הטייס מהקומיקס שנוחת באי האמזונות של וונדר וומן, בחירות שמאדירות אותו. בסופו של דבר זהו רק עוד נדבך בסגנון ״אז מכאן הוא קיבל את ההשראה״ שמקובל בסרטים ביוגרפיים, רגעים שהסרט מלא בהם. מרסטון אומר לשתי הנשים שלו ״שתיכן יחד האשה המושלמת״, כלומר אשת החיל שהיא גיבורת הקומיקס. הצמידים המגנים של וונדר וומן מופיעים בסרט על ידיה של אוליב, וישנו אפילו ייצוג ללאסו האמת – המצאת גלאי השקרים של המרסטונים. אך כאמור, זה לא העיקר.

אם כבר לבחון בעין ביקורתית את החלטותיה של היוצרת, אפשר לתהות לגבי המבנה. העלילה נפתחת בחדרון קטן, בו מרסטון כאילו מועמד למשפט בידי הצנזורה על הפצת ״תועבה״ דרך הקומיקס הפופולרי שלו. קוני בריטון מגלמת את החוקרת בתשאול, שהוא למעשה סצנה אחת שמפורקת לחלקים וחוזרים אליה הלוך ושוב כל הסרט. בתשובותיו מרסטון פורש את הביוגרפיה שלו, שאולי יש בה כדי להסביר מה עומד מאחורי וונדר וומן, ובעיקר מי. עבורי, הקפיצות בזמנים מנעו התחברות עמוקה יותר לדמויות, ובאופן אישי הערכתי יותר מאשר נהנתי מן ההתעכבות על החלקים העסיסיים יותר בחייו של מרסטון ונשותיו, מה שהתאפשר ליוצרת בזכות דירוג R של הסרט (בניגוד לעמיתו שהוזכר לעיל).

מצד אחד, זה די מקסים שאפשר לראות בבית קולנוע מסחרי סרט המיועד לקהל הרחב, שכל כולו עוסק בפמניזם ופוליאמוריה – ממש כאילו אנחנו באמת ב-2017. מצד שני, לא ככה הסרט משווק – ממש כמו גיבור-על, גם הוא מסתיר את הזהות האמיתית שלו. על פני השטח, מדובר בביוגרפיה של יוצר דמות הקומיקס הפופלרית של וונדר וומן, הלא הוא פרופסור מרסטון מן הכותרת. אך למעשה, אם תוציאו אותו מהסרט הדרמה לא תיפגם. אלה הנשים שמניעות את העלילה ומקבלות את ההחלטות, בעוד רוב הזמן מרסטון עומד בצד ונפעם או נפגע לסירוגין. ובכל זאת, הסרט נקרא ״פרופסור מרסטון ונשות החיל״, כאילו הוא הגיבור והן משניות.

בסרט עצמו יש סצנה בה מגיע מרסטון אל מוציא לאור (אוליבר פלאט) שמסכים לפרסם את הקומיקס שלו על גיבורת-על, בתקופה שנשלטה לחלוטין בידי גיבורים זכרים. אלא שאותו מו״ל חושב שהשם ״סופרימה אשת חיל״ מכיל יותר מדי מילים. כמיטב הקלישאות של סרטי ביוגרפיה, זהו כמובן רגע ה״אהה! ככה הם המציאו את זה״. ואכן אחרי שהמו״ל אומר ״אולי פשוט תקרא לזה רק וונדר וומן״ מרסטון מחייך חיוך ניצחון. בפרשנות שלי, לפיה הסרט חותר תחת עצמו, החיוך הזה מקבל מימד אירוני – הסרט לא לקח את העצה של עצמו. אפשר אולי להניח שהוא לא נקרא פשוט ״Wonder Women״ (ברבים במקום ביחידה) מחשש לתביעה, אבל תאריך ההפצה שלו בארה״ב בין ״וונדר וומן״ לבין ״ליגת הצדק״ אינה מקרית. כך גם לא הצבעים בפוסטר, המחקים את אלו של ״וונדר וומן״ ויוצרים העמדה שלא קיימת כלל בסרט (תמונה להמחשה בהמשך). איפה עובר הגבול בין הטעיית הציבור לחשוב כי יש קשר בין הסרטים, לבין העובדה שבכל מקרה הם כרוכים יחדיו?

עוד דוגמאות לאופן בו יצירת הקומיקס מקבילה לעשיית הסרט, כלומר להבחין בעצות של הסרט לעצמו, אפשר למצוא במגוון דיאלוגים. מרסטון אומר שהוא יכול להשתמש במדיום הפופולרי של קומיקס כדי ״להזריק את הרעיונות שלו הישר אל ליבה של אמריקה״ (ציטוט מהזיכרון), וזה בדיוק מה שהסרט אודותיו עושה – הוא משתמש בפופולריות של ז׳אנר גיבורי-העל בסרט שאין בו שום קשר לז׳אנר, כדי לדבר על פמיניזם ופוליאמוריה עם הקהל שאוהב את הגלגול הנוכחי של וונדר וומן. כדי להמשיך במשחק הסתירות הפנימיות, אציין שכמה פעמים במהלך הסרט הדמות של אליזבת׳ שוברת לבעלה את הביצים, מילולית. ״מתי כבר תפסיק להשתמש במדע כדי להצדיק את הרצונות של הזין שלך?״ (שוב ציטוט מהזיכרון), הוא משפט שיכול לתמצת את כל הפעמים בהן אחת משתי הגיבורות האמיתיות של הסרט מפקפקת במניעים האמיתיים של הפסבדו-גיבור. האם זה משליך על הסרט עצמו? כלומר, יכול להיות ש״פרופסור מרסטון״, הסרט ולא האדם או הדמות, משתמש בדיון הזהויות הפוליטיות כדי להקנות לעצמו הילה של סרט חכם מכפי שהוא נראה? ככה זה בסוג השיח הזה, כל טיעון הוא חרב פיפיות ויכול לעבוד עבור שני הצדדים.

בכל זאת, עובדה היא ש״פרופסור מרסטון ונשות החיל״ עניין אותי הרבה יותר מאשר סך החומרים מהם הוא מורכב, בטח ביחד לחוסר נגיעתי האישית אליהם. האם נקודת המבט של הסרט שונה בזכות העובדה הפשוטה שאישה היא זו שכתבה וביימה אותו? ואם כן, האם האריזה מחדש בבואו של הסרט להיות מוצג בפני קהל, וקמפיין השיווק הפונה למוקד המשיכה הקומיקסי ולסיפורו של יוצר זכר, הכל נובע מן הנורמה החברתית הנוטה לנראטיבים גבריים? אם יש דבר שבכל זאת למדתי מ״קרב המינים״ עימו פתחתי את הפוסט הזה, זה לא למהר לחלק את העולם לגברים ונשים. אז במקום זאת, אסיים בתהייה לגבי קהל היעד של הסרט הזה. מצד אחד, מתחשק לי להמליץ עליו בהקשר של הקרנה ודיון באותה מסגרת של הפסטיבל הגאה, על אף הגיקיות הטבועה בו. מצד אחר, אולי זה דווקא מעניין לשמוע איך יגיבו אליו חובבי וחובבות הקומיקס שיגיעו כדי להכיר את מקורותיה של וונדר וומן ויקבלו הרבה יותר ממה שציפו לו. או שאולי האחד לא מפריע לאחר, ואם בשנות הארבעים אפשר היה לקיים מערכת יחסים המאחדת את כל הנ״ל ועוד, ודאי שגם היום זה לא סותר.

תודו שזה נראה כמו רצף פוסטרים של סרטי גיבורי-על