על ״Out 1״ של ז'אק ריווט – האוורסט של הסינפיליה

בסקר המבקרים המקיף של המגזין Sight & Sound בשנת 2012, הגיע ״Out 1״, סרטו של ז'אק ריווט, למקום ה-127 המכובד. זה הישג די מדהים לסרט בגלל שתי בחינות. הראשונה היא שאורכו 773 דקות, שהן כ-13 שעות בפילם, מרתיע רבים. אבל גם עבור אלו שרצו לצפות בו, הסרט התגלה כלא פשוט להשגה, בעיקר לא בגרסה המלאה שלו – הוא מעולם לא הופץ מסחרית והיה זמין לצפייה ביתית רק לאחר עריכת הסקר. כלומר, במשך כמה שנים, עבור סינפילים הסרט הזה היווה אתגר גם בגלל הקושי להשיג אותו וגם בגלל הזמן הרב הדרוש על מנת לצפות בו. הבמאי אומנם חילק אותו לפרקים, אבל חשב כי יש לצפות בהם במהלך יומיים מרוכזים. הסרט נוצר עבור הקולנוע וככזה הוא כנראה הסרט העלילתי הארוך ביותר שנוצר שלא עבור הטלוויזיה. ״ברלין אלכסנדרפלאץ״ של פאסבינדר, למשל, הופץ בקולנוע, אבל נוצר מראש כסדרה. ריווט כן חילק את סרטו ל-8 פרקים שונים, אשר כוללים סוג של מעבר על אירועי החלק הקודם בפתיחה של כל אחד מהם (דרך תמונות סטילס ללא תיאור עלילה, בתוספת חזרה על חלק מן הסצנה האחרונה בחלק הקודם), אך למעשה הפרקים השונים לא עובדים באופן עצמאי, כאשר הכוונה תמיד הייתה להקרין את הסרט במקבץ הקרנות בקולנוע, על פני יומיים או שלושה.

סרטים ארוכים יותר מ״Out 1״ היו תיעודיים או לא-נרטיביים, ואני לא כותב ניסיוניים כי ״Out 1״ אומנם מכיל כוכבי קולנוע ועלילה שבסופו של דבר ניתן להבין, אבל הוא בהחלט ניסיוני לא פחות מכל דבר אחר. לא רק בגלל האורך שלו או הקושי להשגה של הסרט (כיום זה כבר הרבה יותר פשוט) אלא גם בגלל שריווט הוא במאי נהדר, אחד מענקי הגל החדש הצרפתי ובמקרה האישי שלי, בנקודת הזמן שהיא כתיבת השורות האלו, גם האהוב עלי ביותר מבין הבמאים שעברו מכתיבה בכתב העת "מחברות הקולנוע" לעשייה. זאת מפני שלתחושתי הוא מנסה לערער על המקובל בקולנוע בצורה אשר מציגה את היצירות שלו כאמנות ייחודית, אשר מטשטשת את הגבולות בין רמות שונות של מציאות והצגה אמנותית בצורה אשר מוסיפה לתעתע גם זמן רב אחרי הצפייה. רוב הסרטים שלו ארוכים מן המקובל ונמשכים על פני שעות רבות (גם אם סרט זה הוא הקיצוני ביותר) כך שהוא במאי שיותר מעריצים אותו ומדברים בשבחו מאשר צופים בסרטיו בפועל. סרט זה הוא היצירה בה הסגנון האישי שלו מגיע לשיא, או לפחות אחד מן השיאים, גם בלי קשר לאורך.

אך בטרם אפרט על הסרט עצמו, היסטוריה מזורזת של הקרנות הסרט בגלגוליו השונים. הסרט צולם ב-1970 והוקרן לראשונה בשנת 1971 בעיר לה האבר, בגרסה אשר הוגדרה כעותק עבודה. הסרט לא המשיך להקרנות מסחריות או לגרסה סופית. במקום זאת, ריווט ערך את הסרט מחדש לגרסה קצרה יותר בת 4 וחצי שעות בשם ״Out 1: Spectre״ וזו הוקרנה ב-1972, דווקא בטלוויזיה הגרמנית ולא הצרפתית. מאוחר יותר, הסרט יצא להקרנות מסחריות בגרמניה וב1974 גם בצרפת. גרסת "ספקטר" היא לא ממש גרסה מקוצרת, אלא סרט נוסף מאותם חומרי גלם – סצנות מופיעות במקומות שונים לגמרי, גם אם עיקרי הנרטיב הם דומים (מבקר אחד בחר בגרסה זו בסקר איתו פתחתי. היא דורגה כסרט נפרד).

בכל מקרה, ב-1990, בפסטיבל רוטרדם, ריווט הציג לראשונה את הגרסה הסופית של הסרט, אשר נקראה ״Out 1, noli me tangere״ (״אל תגעו בי״). כמה מבקרים התלהבו, אבל הם גם דיווחו על כך שהם היו די לבד באולם. המוניטין של הסרט עוד לא גדל עד לנקודה בה אנשים עשו מאמצים על מנת לראות אותו. מאז הסרט צץ מדי פעם במחוות לריווט, עד שהקרנות שלו בניו יורק בשנת 2006 הפכו לפתע למצרך מבוקש, עד למצב בו המוזיאון לתמונה נעה שהציג את היצירה שיבץ הקרנה נוספת ולא מתוכננת (אשר דרשה ממנו להקריב עוד יומיים בהם לא יכול להיות מוקרן סרט אחר). אחרי ההקרנות האלו, שמו של הסרט כבר החל להיות יותר מוכר. לפני כמה שנים צץ DVD גרמני וזמן לא רב אחריו, הסרט שוחזר פעם נוספת למטרות הפצה יותר רחבה לצפייה בייתית, בסטרימינג או בלו-ריי. הדבר קרה זמן לא רב לפני מותו של ריווט בשנת 2016 והוא ללא ספק זכה לפחות לשמוע על הפיכת הסרט למצרך מבוקש. מעניין עם הידיעה כי בסופו של דבר אנשים רבים צופים בסרט תואמת את הכוונות שלו, כי לדעתי יש משהו רומנטי אשר מתאים לחלק מן הגיבורים של ריווט בעשיית יצירת מופת שאנשים לא רואים.

כעת אני יכול להגיד כי ״Out 1״ היא יצירת מופת שראיתי, כאשר את 9 השעות האחרונות שלה אף ראיתי ביום אחד – זה היה אינטנסיבי, מתיש לפרקים, מתגמל מעבר לשיעור – בשעת כתיבת מילים אלו, הסרט עדיין רודף אותי באופנים מסוימים. הוא גם סרט שדורש לא מעט השקעה וסבלנות בחלקים מסוימים, לא רק בגלל אורכו. לא בטוח שזה הסרט שהייתי ממליץ להתחיל עמו את ההיכרות עם היצירה של ריווט. ״סלין וז'ולי יוצאות לשייט״ יכול למשל להיות מקום טוב יותר לפתיחת ההיכרות, או הסרט הראשון של ריווט, ״פריז שייכת לנו״, גם אם הוא נראה לי כעת כמו סוג של חיפוש מוצלח רק בחלקו עבור הסגנון שמגיע לשלמות ב״Out 1״.

אבל זה כן סרט שיש בו משהו מסעיר. ניתן לתאר אותו כמכיל כמה משולשים רומנטיים, בגידות, גניבות, תעלומה בלשית, קונספירציה, רצח ורגעים טרגיים, כאשר הקאסט כולל כמה מגדולי כוכבי הקולנוע הצרפתי בשנות השבעים ובכלל. זה היה מדוייק ואכזרי באותה מידה – הדברים הללו מגיעים בסרט לא באותו אופן בו הם מגיעים בסרטים טיפוסיים יותרו והתחושה היא כי הם מעניינים את ריווט פחות ממשחקים בהבנה מחדש של העולם, או מסוגים שונים של משחקים והעמדות פנים בדרך שבה אנשים מציגים את עצמם, מוטיבים אשר מופיעים ברמה שונה בכל סרטיו. צריך מבט די ארוך על מנת לראות את האדם מבעד להעמדת הפנים בכל מקרה, כלומר מבעד להעמדת הפנים בנרטיב הבדיוני של הסרט, שכן ריווט מזכיר לנו במספר דרכים שמדובר בשחקנים המגלמים תפקיד – בין אם מדובר בשחקנים אשר מגלמים שחקנים בתוך הנרטיב של הסרט, ובין אם מדובר בשחקנים אשר מגלמים דמויות אחרות.

טשטוש הגבולות עובד בסרט בכמה דרגות. לפרקים, דמויות בסרט מעמידות פנים שהם משהו שהן לא ומציגות את עצמם בצורה לא כנה. חלקים אחרים של הסרט מראים חזרות של תיאטרון ובהם הסגנון הקולנועי נראה לעתים כמו תיעוד תהליך היצירה של שחקנים, כלומר למעשה השחקנים לא מגלמים דמות, אלא את עצמם עובדים לקראת הבנה של סוג הדמויות שהם יבחרו לגלם. לא מעט ממה שקראתי על הסרט דיבר על כך כי קטעי החזרות נראים כחומר תיעודי, אך זהו כמובן משחק של ריווט – כאשר עלילת הסרט מתחילה להתבהר, מתגלים גם לא מעט דברים על הדינמיקה בקרב להקת השחקנים המוצגת בסרט.

לוקח לא מעט זמן עד שזה קורה, בסרט שסבלנות והיכולת לראות התפחות לאורך זמן הוא נושא בו גם ברמת הנרטיב. באופן בולט, השעה הראשונה בסרט היא הקשה ביותר לצפייה (ואולי הפחות טובה) – היא מוקדשת כמעט כולה לשתי קבוצות התיאטרון. אחת מהם עוברת מחימום למשחק עם העמדת של הטקסט. השנייה עורכת תרגילים בהתמסרות לחושים ובדינמיקה קבוצתית במה שיתברר, בערך שעה וחצי מתחילת הסרט, כשלב מקדים על מנת להכיר אחד את השני ואת הגבולות של ויתור על עצמי לפני הצגה שתהיה עיבוד למיתוס של פרומתיאוס. בין הקטעים הללו, אני מקבלים שוטים קצרים יותר בהם ז'אן-פייר לאו מגלם מקבץ נדבות חירש-אילם, אשר מחלק למי שתורם לו קטעים מתוך ספרים, לצד נגינה קצרה במפוחית. לקראת סוף השעה הראשונה תיחשף גם דמות אשר מדברת שיחות של ממש – צעירה בשם פרדיריק (ג'ולייט ברטו, שכיכבה גם ב״סלין וז'ולי יוצאות לשייט״ ובסרטים של גודאר), אשר מדברת עם גברים על מנת לקחת מהם את כסף בדרך זו או אחרת.

העלילה אשר מחברת בין קצוות הסיפור השונים מתחילה לבוא לידי ביטוי לקראת תום השעה השנייה של הסרט – מקבץ הנדבות האילם מתחיל לקבל רמזים ספרותיים לגבי ארגון בשם "ה-13" אשר מופיע בכמה מספרי הקומדיה האנושית של אונורה דה בלזק, כאשר הארגון מהווה סוג של חברה סודית בצרפת של המאה ה-19, התקופה בה נכתבו הספרים. האילם מתחיל לחקור את כתבי בלזק בחיפוש אחר רמזים, גם בטקסטים ספרותיים אחרים, בעיקר ״ציד הסנרק״ של לואיס קרול. מפגש עם חוקר של כתבי בלזק (בגילומו של הבמאי אריק רוהמר) עושה קצת סדר ביחס הספרותי, אבל לא מקרב אותנו להבנה של הגלגול המודרני של ה-13, אשר מתגלה כנוכח מאוד, כפי שלומדת מאוחר יותר גם פרדיריק, אשר לומדת על הארגון באופן מקרי.

כי אין ספק כי השניים אכן מצליחים לעלות על סוג של קשר בין אנשים אשר שמו כשם הארגון בספר של בלזק, אף כי מידת ההשפעה שלו על החברה או השאיפות שלו נותרות מסתוריות יותר – לא ברור אם זו קונספירציה של ממש, או קבוצת חברים אשר התרחקו זה מזה. בין היתר מתגלה כי שני הבמאים בקבוצת התיאטרון השונות קשורות ל-13 – לילי מן הקבוצה הראשונה (מישל מוריטי) ותומא מן הקבוצה השנייה (מישל לונסדייל), כאשר תומא מתגלה כגבר אשר מנהל סוג מסוים של מערכת יחסים עם נשים רבות, כולל עם לילי, לפחות בעבר. נשים נוספות שהן אולי חלק מה-13 צצות, מגולמת בידי שחקניות מוכרות כמו בל אוז'ייה, פרנסאוז פאבין וברנדט לפונט. אני לא מציין את השם לגבי כל הדמויות, כי לחלקן יש יותר משם אחד. ויש גם לפחות שלוש דמויות משמעותיות בנרטיב אשר כלל אינן נראות לאורך הסרט כולו.

פרק הזמן הארוך מאפשר גם לבמאי לתעתע בקהל בדרך בה הוא תופס את הדמויות כמשניות או עיקריות, מעוררת הזדהות או רתיעה. רוב הדמויות מספרות על עצמן פרטים לא מדויקים בשלב זה או אחר, לאו דווקא מתוך זדון, פשוט כי בני אדם, לרוב, משקרים במהלך החיים שלהם, לא פעם גם לגבי פרטים מהותיים בזהות שלהם. לכן, הקהל צריך להחליט בעצמו מהי האמת לגבי כל דמות ומדוע היא בוחרת ללבוש מסכה או לעוות את המציאות בשלבים אחרים. לפרקים, דווקא הדמויות אשר משקרות בצורה הגלויה ביותר מתגלות ככנות ביותר באופן אחר. גם הפער בין קורבנות לבין פושעים עולה בסרט בכמה אופנים. לא בטוח כי הפשעים אותם מנסות לגלות חלק מן הדמויות אכן התרחשו, ולעומת זאת פשע חמור עובר בסרט כמעט בדרך אגב. יש בסרט לא מעט חלקים בהם יש סוג של בילוש, בכל פעם מלאכת הבילוש חושפת דברים, אך כמעט לעולם זה לא מה שהדמויות יצאו לחקור. אבל לא פעם, הדמויות יוצאת לחפש דבר אחד ומוצאת משהו שונה לגמרי, אך לא פחות מהותי עבורן. הדמויות לא רק מציגות את עצמן בצורה לא מדויקת, רבות מהן לא יודעות מה הן למעשה רוצות ומה הן למעשה מבצעות. ניתן לפרש את תרגילי התיאטרון ככאלו אשר מנסים לחשוף דרך לקיום פנימי והיכרות של האדם עם התחושות המודחקות שלו.

אלמנט בולט בדרך בה ריווט מביים קשור בקטיעה של סצנות ארוכות באמצע לכמה שניות של התרחשות במקום אחר – ואז חזרה לסצנה הארוכה, באופן אשר יוצר הקשר בין שני אירועים אשר על פניו אין ביניהם קשר לינארי. ריווט עורך בצורה דומה בין רמות שונות של מציאות ב״סלין וז'ולי יוצאות לשייט״, אך במקרה של סרט זה מדובר בסצנות המתרחשות באותו עולם דיאגטי, מה שאולי מרמז על קשר מיסטי או קנוניה לה שותפות הדמויות, או שהקשר הוא רק הנוכחות שלהם בסרט. עוד דבר אשר נדרש מן הדמויות בסרט הוא התמדה – קבוצת התיאטרון עובדות שבועות ואולי אף חודשים על השלב הראשוני בגיבוש היצירה, כאשר לפרקים דומה כי הכנסת קהל היא לא אופציה. בשלב מסוים הקושי הכלכלי הקשור בכך אכן עולה. דמות אחרת מתחילה בשלב מסוים במשחקים הדורשים בעיקר סבלנות שכן הדרך לצלוח אותם היא פשוט לנסותם מספר כמעט אינסופי של פעמים.

יש לסרט הזה עוד לא מעט הפתעות בשרוול, בעיקר בדרך שבה העלילה מתחברת ונפרמת ובאופן שבו ריווט נותן לשחקנים שלו לבטא את עצמם בצורה קיצונית יותר מן הרגיל. ריווט הוא במאי אשר אוהב שחקנים, בין היתר בגלל שמשחק מטשטש בצורה בולטת ביותר בין המציאות הפיזית של השחקן ובין הבדייה, היכולת של השחקן להיות גם הוא עצמו, גם הדמות אשר נכתבה עבורו וגם משהו אחר. יש בסרט אווירה של אלתור שנובעת מכך שריווט והעוזרת שלו סוזאן שיפמן כתבו תרחיש אך לא דיאלוגים. אבל זהו גם סרט מחושב מאוד, בפרטים שהוא חושף ולא חושף ובדרך שבה כל עלילות המשחק והפשע מתקדמות לכדי פתרון או היעדרו. הדברים בסרט נראים לפעמים כמתיחה היתולית, בה יוזם המתיחה הוא גם הקורבן. יש בסרט סצנות אשר יכולת להיקרא כמלודרמה רומנטית אשר מגיעה למקומות טרגיים, אבל גם הדברים אשר נראים כסופיים הם בו זמנית גם סוג של העמדת פנים, אפילו ברגעים של מוות. יש עוד כל כך הרבה רגעים מקוריים בסרט, שמקבלים עוד כוח מחוויות הצפייה האינטנסיבית, באפן שלא ניתן לכתוב עליו – צריך לחוות אותו, ואת הסרט אשר לא דומה לשום סרט אחר ולכן הוא גם דורש סוג של מחויבות מבחינת הקהל, מעבר לזמן הפנוי.