״להציל את נטע״, סקירה

דומה כי ניר ברגמן נתפס בתודעה של חובבי הקולנוע בארץ כמייצג מובהק של סוג של מיינסטריים בקולנוע הישראלי החדש. זאת בעקבות סרטו הראשון והמצליח, ״כנפיים שבורות״, שכמו שילב בתוכו את כל המוטיבים של הדרמה המשפחתית הישראלית (אם כי רוב המוטיבים הללו הפכו לנפוצים בעיקר בסרטים אשר הוקרנו אחריו). גם סרט הסטודנטים שלו ״סוסי ים״, נראה כמו מודל לסרט הסטודנטים הישראלי הטיפוסי, ואף כמודל קצר לאותו ״כנפיים שבורות״. רושם ראשוני קשה למחוק, גם אם הקריירה של ברגמן בטלוויזיה ובקולנוע מאז ההצלחה הראשונה כוללת תמיד מימד לא שגרתי שיש בו הימור מסוים. בקולנוע, הדבר בא לידי ביטוי בניסיונות לעבד על המסך ספרים קשים מאוד עד בלתי אפשריים לעיבוד – ״הדקדוק הפנימי״ על פי ״ספר הדקדוק הפנימי״ של דויד גרוסמן ו״יונה״, ביוגרפיה של המשוררת יונה וולך בהשראת שיריה והספר שכתב יגאל סרנה אודותיה. בשני הסרטים הללו ברגמן ניסה לצלול לתוך התודעה של הגיבור באמצעים שהם לאו דווקא שגרתיים מבחינת השימוש שלהם במבע.

סרטו החדש של ברגמן, ״להציל את נטע״, מבוסס על טקסט ספרותי פחות מוכר – הספר ״ברזל״ של ערן בר-גיל (שכתב עם ברגמן את התסריט). אולי לכן היחס אליו בפסטיבל ירושלים היה כאל סרט אשר בו חורג ברגמן מן העשייה המיינסטרימית (למשל, בטקסט של אורי קליין) אף על פי שלתחושתי, מבחינת השימוש במבע הקולנועי זהו הסרט הכי קרוב סגנונית ל״כנפיים שבורות״. הסרט מחולק לארבע חלקים שונים ועוד אפילוג אשר מאחד ביניהם, אבל כל חלק בפני עצמו עשוי בצורה נהירה ויחסית קולחת, תוך ניסיון לרגש לצד שימוש בסמלים קלים למדי לפענוח. הרובד הניסיוני בסרט הוא השימוש במבנה הנרטיבי של ארבעה חלקים שונים על מנת לעצב דמות של גיבור אשר נראה מיוסר ומסתורי בכולם, עד אשר אנו לומדים פרטים על עברו במהלך הסיפור האחרון. זוהי אכן דרך לא שגרתית לבנות דמות ראשית בסרט.

הדמות הזו היא גבר בשם נטע (בני אבני), אשר נראה כאילו הזניח את עצמו ולא ממש מצליח לתפקד כחלק מן החברה. זאת למרות שהוא מנסה ולמרות שמובן כי בעבר תפקד בצורה טובה יותר, עד אשר פקד אותו אירוע אשר דורש את הצלתו בדרך זו או אחרת. מלבד ההצלה הגדולה, בסיפור הראשון והשלישי נדרשת הצלה קטנה יותר ורגעית של נטע, והדמויות האחרות אכן עושות זאת, אך תוך כדי כך שהן ממוקדות במקרה אחר. בסיפורים הזוגיים בסרט, נטע הוא זה אשר כמעט בלי ברירה נדרש להיות זה אשר עוזר לאחר, וייתכן כי דווקא ביכולת להעניק עזרה טמון המפתח להצלתו, כלומר להשבה שלו לחיים של תפקוד חברתי סביר ואולי אפילו להנאה מן החיים. אולם וכאמור, נטע הוא דמות משנית, לעתים כמעט נידחת, כמעט בכל הסיפורים הללו – עד שהוא מקבל נתח מעט יותר גדול בסיפור אחרון. כל הסיפורים האחרים בסרט עומדים בפני עצמם כיחידות דרמטיות קטנות אשר מהדהדות אחת את השנייה ולא רק דרך הקשר שלהם לנטע. ניתן לומר כי כל הסיפורים עוסקים בנשים ובסוגיות האמהות והקשר המשפחתי, אם כי מזוויות שונות.

בסיפור הראשון קצינה בצבא (רותם אבוהב), המפקדת על מדור אשר צריך לקבוע בין היתר האם נטע כשיר לשירות מילואים, מצויה בלחץ כבד בעבודתה הדינמית. היא לא שמה לב למצוקה בריאתית של בתה, אשר מועברת ברקע כאלמנט המותח של הסיפור הזה, כאשר הקהל מבין שמדובר בבעיה מטרידה. האם שבמרכז הסרט לא מבינה זאת עד לשלב מאוחר למדי, בו היא גם צריכה לשנות את האופי שלה. בעיניי זהו החלק החלש ביותר בסרט, שכן יש בו משהו ישיר באופן בו הטקסט מנסה להעביר יותר מרובד אחד בכל משפט. בנוסף, אבוהב היא שחקנית בעלת אישיות מוכרת וסגנון משחק אשר הופך כל דמות לשלה, דבר אשר איני חש כי הוא מתאים לטון של סרטו של ברגמן בכלל ולחלק הזה בפרט. יש בחלק הראשון של סוג מבנה כאוטי אשר לא ממש עובר, אם כי הדמות המופנמת והמנותקת מן הסביבה של נטע אמורה להוות ניגוד ללחץ שמסביב. הוא אכן מייצג סוג של כאוטיות פנימית, אשר הביטוי החיצוני שלה הוא סוג של איטיות ושקט.

הניגוד בין האופי של נטע לבין לחץ בולט יותר בסיפור השני, שהוא לתחושתי המהודק והטוב ביותר בסרט. סיפור זה מתמקד בצ'לנית (נעמה ארלקי) אשר מנסה לעבור טיפול הפריה על מנת שתוכל ללדת ילד עם בת זוגה (קים גורדון). במקביל היא נדרשת לחזרות תזמורת ברגע חשוב בקריירה, כאשר היא עובדת עם מנצח תובעני ומוערך. כמו בחלק הראשון, גם חלק זה מעמת בין הצורך האימהי לבין הקריירה, כאשר במקביל היכולת של הגיבורה לבנות בית או להיכנס לתא המשפחתי שלה מוטל בספק. בסרט זה, הכוח הדרמטי של משברים קטנים אשר יוצרים לחץ גדול ומצוקה מועבר היטב, לצד נגיעות קומיות מדויקות ובנייה נכונה של העיסוק בעזרה הדדית, עזרה שהיא כאמור נושא חשוב בסרט.

החלק השלישי של הסרט מציג פינקניק משפחתי שלכאורה אמור לייצג הרמוניה, אך למעשה מתרחש כבר אחרי הרגע בו ההורים הבינו כי המשפחה עומדת לפני פירוק. ברקע, נטע מנסה למצוא הפוגה בעזרת ספורט אתגרי בטבע. הגיבורה של הסיפור הזה היא אם המשפחה, בגילומה של עירית קפלן, אשר המצוקה הנפשית בה היא נמצאת נוכח הפירוק של פרק זה בחיה עומדת לפתע מול הצורך שלה להפגין תושיה מול אתגרים אשר הטבע מעמיד, כאשר יער ירושלים השלו הופך לפתע למקום מסוכן וסוער. המשחק של קפלן הוא המעלה העיקרית של חלק זה והיא מצליחה להפיח בו חיים, אם כי גם בו יש משהו מתוסרט ומחושב מדי.

החלק הרביעי והאחרון הוא אולי השאפתני ביותר בסרט. שרונה (נטע ריסקין) חוזרת ליישוב הקטן בו גדלה ואותו נטשה, על מנת לטפל במוות של אמה, תוך שהיא צריכה גם להסביר את המוות לאחותה הלוקה בשכלה ולא ממש מבינה (נוריה דינה לוזינסקי). בנוסף, שרונה מותירה את משפחתה שלה מאחור בעוד היא חוזרת אל חייה הקודמים, והמשפחה נשמעת ברקע משיחות אשר באות מחו"ל. הבחירה בשחקנית בשם נטע מוסיפה רובד נוסף לסרט, שכן היא מגבירה את הקשר בין הדמויות – גם נטע הוא סוג של אם/בת אבודה, על אף היותו גבר. כמו הנשים בסרט, גם הוא מתגלה כמי שסבל הן מהתפרקות של קשר רומנטי והן ממשבר במעבר להורות ולאחריות על אדם אחר. החלק האחרון גם חושף עוד דמויות העונות לשם נטע, במה שמגביר את הכפילויות בין הסיפורים ובין הזהות האישית לזהות התא המשפחתי או הרומנטי.

לכל אורכו של ״להציל את נטע״ יש רגעים אשר יכולים היו להיות חלק מסרט מתח, כי יש בהם דמויות אשר נמצאות בסכנה מוחשית. אולם הדרך שבה הסרט מבויים והקישור בין הסיפורים מבטלת חלק מן החדרה לגורל הדמויות ברגעי המשבר, ומנסה לבטא חרדה דווקא ברגעי השגרה. הסרט משתמש במוטיב חוזר של עזרה, גם דרך שיר אשר מתפקד כמקהלה יוונית וחוליה מקשרת בין הסיפורים. הבעיה היא שבעוד הבנייה הנרטיבית של הסרט מבוצעת בצורה מחושבת מאוד ברמה האינטלקטואלית, יש בה גם משהו מעט מכני אשר מגביל את ההצלחה של הסרט בתחום הרגשי. ולרגש זו בכל זאת המטרה העיקרית של הסרט והסגולה הטובה ביותר ברגמן כבמאי. על כן, יצאתי מן הסרט בתחושה כי למרות הכוונה שהשלם יחבר את כל החלקים, החיבור נעשה רק במחשבה על הסרט ופחות במהלך הצפייה עצמה. למרות הדברים האלו, כתרגיל בקולנוע מחשבתי הסרט אינו מספק מכיוון שבסופו של דבר קל יחסית לפתור את הרובד החידתי בו.

״להציל את נטע״ הוא סרט שמרגיש לי הרבה יותר מודע לעצמו וגם יותר אחיד מסרטו הקודם של ברגמן, ״יונה״. גם ברגעים הפחות טובים שבו, הוא מבוצע באופן מנומק ומבלי לנסות לרדד את המסר יותר מדי. יחד עם זאת, דווקא בגלל שהוא מראה הן על הכישרון של הבמאי והן על הנכונות שלו לקחת על עצמו אתגרים, יש משהו מתסכל בכך כי מדובר בסופו של דבר בסרט שהוא סביר פלוס ולא ביצירה מטלטלת או מרשימה באמת.

/// תודה ליח״צ ולסרטי יונייטד קינג על התמונות שצילם לוץ רייטמאייר