"טווין פיקס: אש הולכת איתי", סקירה

אי אפשר להתחמק מהדיבור על הסדרה "טווין פיקס" (Twin Peaks) לאחרונה, ובצדק: העונה החדשה, 26 שנה אחרי סיום העונה הקודמת, כבר כאן והיא מקבלת סיקור נרחב וביקורות חיוביות, אפילו מהללות. אין ספק שחלק מההנאה שבצפייה בפרקים החדשים קשור להתרפקות על העבר. במובן מסוים החזרה שלה לטלוויזיה, הפעם תחת הגג של רשת showtime היא קודם כל תירוץ נהדר לשוב ולצפות בסדרה המקורית שעדיין עובדת, עדיין מהווה מופת לאופן שבו מספרים סיפור בטלוויזיה ואיך משלבים ז'אנרים ומייצרים מתח לצד הומור ואימה.
הייחוד של "טווין פיקס" היה בשפה משלה, וקודים שהמעריצים יודעים לפרש ולהבין, גם אם הפרשנות של כל אחד יכולה להיות קצת שונה. מה המשמעות של אשת בול העץ, הווילונות האדומים בחדר ההמתנה? מה מייצג בוב? לחובבי דיוויד לינץ' בכלל יש בדרך כלל תשובות, או לפחות השערות, שקשורות לחיבור בין הסדרה שיצרו לינץ' ומארק פרוסט לעולם הקולנועי של לינץ' ובפרט ל"כביש אבוד", "מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר". בכולם יש וילונות אדומים, תעתועי תודעה ומסע אפל אל תוך הנפש האנושית שמבלבל אותנו בין מטאפורות פסיכואנליטיות לבין פנטזיה. בתוך עולם הייצוגים הזה נמצא גם "טווין פיקס: אש הולכת איתי" (Twin Peaks: Fire Walk With Me), סרט הקולנוע שעוקב אחר הימים האחרונים בחייה של לורה פאלמר (שריל לי). מדובר בפריקוול לסדרת הטלוויזיה שיצא לאקרנים ב-1992 אחרי שהסדרה שבוטלה והסתיימה עם הרבה סימני שאלה.
(ספויילרים לשתי העונות הראשונות של "טווין פיקס" מכאן)

כבר מפרק הפתיחה של העונה/סדרה החדשה אפשר להסכים עם מי שאומרים שצפייה חוזרת בסרט, בנוסף לרענון עם הסדרה המקורית, תורם לחוויה ולפענוח הנרטיב. מה שאפשר לומר בינתיים על הסדרה החדשה הוא שהיא קודרת יותר מהמקור ועוסקת באופן מלא יותר, אם תרצו, בנרטיב העל-טבעי או הסמלי. יש בה משהו, לדעתי, שאפילו מבצע בחירה חד משמעית מדי עד כה, והולך באופן מובהק על הכיוון העל טבעי, הפנטסטי, שהופך את התרחישים המוזרים והמסוייטים שלה לשרירים וקיימים במציאות של העולם שלה בצורת תרחישים ממשיים, ולא רק כמטאפורות למצבן הנפשי של הדמויות האנושיות שפועלות בהן. אם בסדרה המקורית היה קל יותר לייצר פרשנויות לכאן או לכאן, ולנסות לקרוא את בוב-לילנד כמטאפורה לחולי, לרוע שמשתלט על הנפש עד כדי כך שנעדיף לראות אותו כישות אחרת כי כך הוא קל יותר לתפיסה ולעיכול, בסדרה החדשה הפוקוס גדול יותר על הישויות כדמויות בפני עצמן, וכל נושא הדופלגנגר שמועלה בסיום הסדרה המקורית מקבל כאן קו עלילה נרחב.
בהקשר הזה, צפייה חוזרת בסרט מאפשרת להעמיק את החשיבה והדיון על עולמן של הישויות השונות – בוב, הגמד, הענק, האישה המבוגרת והילד עם המסכה ועל טיבו הרוחני של הסוכן דייל קופר (קייל מקלכלן). הגמד מעיד על עצמו בסרט – "אני היד, ואני מדבר ככה" – ומזכיר לנו שלמעשה העץ שאנחנו רואים בסדרה החדשה הוא התפתחות שלו. הסרט מציג ומטפל גם בנושא של הכליאה של קופר במימד האחר, ומזכיר שיש קשר לא רק בין הפשעים השונים שהוצגו בסדרה, אלא גם בין הישויות והדמויות האנושיות, חיבור מטפיזי כלשהו שמוביל את כולן לגורל בלתי נמנע, אולי, ולמאבק סופי ששיאו יגיע, בתקווה, בסדרה החדשה.

ואם להתמקד לכמה פסקאות בסרט עצמו – בבחינה מחודשת שלו אני רוצה לבדוק איך הוא עומד במבחן הזמן, והאם דברים שנתפסו לי כשליליים בו עדיין מפריעים לי באותה מידה כבעבר. התשובה לשאלה הראשונה היא שכן. למעט רגעים שהתיישנו, בעיקר הצרחות ורגעי ההפחדות שבהם בוב מופיע ואמור להקפיץ אותנו, הסרט מחזיק מעמד לא רע בכלל. הוא כן מעט נמתח, אבל אם רואים אותו כשכבר מושקעים בסדרה ובדמות של לורה, יש בו משהו מרתק וגם מכמיר לב. בגלל שמדובר בסרט עם אירוניה ענקית של גורל ידוע מראש לנו כצופים, הוא עובד כטרגדיה, כפצצה עצובה ומתקתקת.
התשובה לשאלה השנייה היא כן ולא. בצפייה ראשונה לפני אי אלו שנים חשתי שהסרט לא מספק לי שום ערך מוסף כמעט. הוא מציג לי סיטואציות שתוארו בעל פה על ידי דמויות בסדרה, ועכשיו הן מצולמות, ותו לא. הוא הרגיש כחוויה מעט סנאפית, של התפלשות באומללות האלימה של לורה, אבל בלי לגלות לנו שום דבר חדש. אחרי שראיתי אותו שוב אני יכולה לומר שבגדול אני עדיין עומדת מאחורי הדברים, אבל כן מסייגת אותם מעט. יש בו אלמנטים נוספים, קודם כל בפתיחה שלו שהיא מוזרה ומבדרת ומציגה סוכנים אחרים (קיפר סאת'רלנד וכריס אייזק, שלא שר, אלא משחק!) ואת דיויד בואי בתפקיד אורח (גם הוא לא שר, הו האכזבה) שמרחיבים את ההיכרות עם סוכן ה-FBI שמגלם דיויד לינץ'. מדובר בעולם של גברים עם אינטואיציה, שמקשיבים גם לתחושות הבטן שלהם וגם לעדויות, אך משלמים על כך מחיר. יש בחלק הזה גם לא מעט הומור וביזאר, וקונספט שלא מוסבר עד הסוף אך מהלך קסם של דמות שהלבוש שלה והמחוות שלה – שמלה אדומה, פרח כחול בד השמלה ומצמוץ עיניים – הוא אוסף רמזים מוסכמים.

בהמשך גם קופר מדבר על "פשעי הוורד הכחול", שם קוד לפשעי מין אולי, או לפשעים שיישות מרושעת ממימד אחר מעורבת בהם, או שניהם. הוורד הכחול מוזכר שוב בסדרה החדשה, וכן מככבת בה הטבעת של תרזה בנקס. הרצח של בנקס הוא החקירה שבה עוסקים שני החוקרים בתחילת הסרט, כאשר אנחנו כצופים יודעים שהיא ולורה נרצחו שתיהן על ידי לילנד, ובאותו אופן. כשאחד החוקרים מוצא את הטבעת של תרזה הוא נעלם יחד איתה, ובהמשך הסרט קופר מופיע בחלום של לורה ומתריע בפניה לא לקחת את הטבעת, שמופיעה רגע לאחר מכן בכף היד שלה.

הערך המוסף של הסרט הוא האופן שבו ההתמודדות של לורה עם ההתעללות המינית שהיא עוברת, מגיל 12 כך לפי עדותה שלה, מייצרת ייצוג אמין של קורבן תקיפה מינית של גילוי עריות. כן, למרות כל הייצוגים של סוס לבן בסלון, בוב שרודף את אבא שלה (ריי ווייס), המשחק המוגזם בכוונה, הגיחות לחדר ההמתנה האדום והישויות, בחרתי לקרוא את הסיפור הזה כריאליסטי. זה נשמע מופרך בקריאה ראשונה, אבל תחשבו על זה רגע – "בוב" הוא הדרך של לורה ושל אביה לנתק את עצמם מהדבר המוחשי והנורא שמתרחש. היא שואלת אותו, את בוב, "מי אתה באמת?", כמה פעמים כאשר הוא שוב נכנס לחדר שלה ושוכב איתה. כשהוא מתגלה לרגע בתור אביה היא צורחת באימה, בהתאם לחרדה העצומה שלה מוקדם יותר, כאשר היא בורחת ממנו באמצע היום לדשא מחוץ לבית ורק אז רואה את אביה יוצא מהבית. בוב הוא אלמנט של הדחקה, הוא יכול לייצג איד חסר ריסון, כאשר דמויות של ישויות אחרות יכולות לייצג אלמנטים אחרים של הנפש אולי.

לאורך כל הסרט לורה מתנהלת "בהתאם" למישהי שעוברת התעללות מינית חוזרת ונשנית שהופכת עם השנים לשגרה של גיהינום סודי. היא מייצרת בראשה דמות שפוגעת בה, כדי לא להתעמת עם העובדה שזה אביה, היא מנהלת אורח חיים של פגיעה עצמית כולל שימוש ותלות בסמים וזנות. היא נעה בין מצבי רוח באופן חד והולכת ומאבדת את עצמה בתוך הסיוט שבו היא חיה. הסרט מציג אותה כמישהי שמעדיפה למות מאשר לתת לבוב להשתלט עליה ולרדוף גם אותה, אבל קל מאוד להחליף את בוב במשפט הזה בהמשך ההתעללות של אביה. ברגע שהזהות שלו הופכת ברורה לה, ולילנד עצמו מבין שהבת שלו יודעת מה הוא עושה לה, הדרך לרצח הופכת לבלתי נמנעת מבחינתו. העמדת הפנים, ההדחקה המשותפת נשברת ולורה שהופכת מול עיניו לאישה צעירה עם רצונות משלה חייבת למות – כי הוא לא מוכן לשחרר אותה, וגם לא מוכן לקבל את השיקוף המכוער שהיא מייצגת עכשיו כשהיא יודעת, מבינה את כובד הזוועות שהוא מבצע.

גם הדמות של אמה של לורה – שרה (גרייס זבריסקי), או יותר נכון ההיעדר שלה במידת מה, משכנעת עד כאב. היא קיימת בסרט, כמו גם בסדרה, אבל היא כמעט ולא מעורבת ולא מקבלת פוקוס. היא כן מעירה ללילנד פעם אחת וצורחת, מבקשת שיניח לבת שלהם, אבל בשאר הזמן היא מיוצגת בעיקר על ידי מאפרות מלאות בסיגריות שהיא מעשנת, התנהלות לא בריאה עבורה או עבור הבת שלה לצורך העניין, והיא תמיד נראית על סף התמוטטות. היא דמות של אמא שיודעת ולא יודעת מה מתרחש מתחת לאפה, כשלילנד מגיש לה כוס שתייה של חלב חם אולי, ודוחק בה לסיים את כולה, ככל הנראה מסמם או מטשטש אותה כדי שלא תדע מה מתרחש. בנוסף, אין שום סצנה של לורה ואמה לבד יחד, בזמן שהיא ולילנד מקבלים זמן מסך משותף ורב. גם כשלורה בורחת בדמעות מהשולחן, בגלל ההתנהלות של לילנד, הוא לא מאפשר לאמא שלה לגשת אליה. היא לכאורה מקבלת מעט מאוד משקל בסרט, אבל המעט הזה ברור וחד, ואיום ונורא.

אם לשים את האצבע על אחד ההבדלים הבולטים בינו לבין הסדרה, יש בסרט הרבה יותר עירום ורגעים מדממים, ועל כך אולי אפשר להלין. האם הכרחי לראות שוב ושוב את השדיים (הנפלאים) של שריל לי, כאשר הסתדרנו בלעדיהם במשך סדרה שלמה? אי אפשר להתעלם גם מהעובדה ש"טווין פיקס" שמה גבר גיבור וטוב לב במרכז (הסוכן קופר), בזמן שהאישה הגיבורה שבו היא אובייקט שעובר התעללות ונרצח. מצד שני, דווקא הסרט מספק ללורה ייצוג ונוכחות שהופכים אותה לדמות מעניינת, עצובה ושלמה אפילו יותר. כן, היא קורבן, כן, היא משלמת בחייה, אבל היא לא מואשמת לרגע והיא מקבלת עוד קול בסרט ומייצרת הרבה מאוד הזדהות.

מה שפחות עובד, לפחות עבורי, בסרט הוא כמות הבכי והצרחות שהוא מכיל. הוא פחות אופרת-סבון מאשר הסדרה, ולכן כל המלודרמה הנסחטת מרגישה מאומצת ואפילו מעייפת. דונה בוכה (מגולמת כאן על ידי מוירה קלי ולא על ידי לארה פלין בויל, ולעניות דעתי מדובר בחלופה לא רעה בכלל) לורה בוכה, לילנד בוכה, שרה בוכה, וחוזר חלילה. הם כל הזמן בוכים במשפחת פאלמר, ויש להם סיבות טובות כמובן, אבל בשלב מסוים כל הבכי הזה הופך אותי כצופה לקהת חושים מולו, וגם מול הצרחות הבלתי פוסקות. התדירות של הדמעות וקריעת מיתרי הקול פשוט מציפים את הסרט, ועלולים לעורר קצת גיחוך במקום שיעוררו רק פחד ואמפתיה.

ומה לגבי החיבור לסדרה הנוכחית? קודם כל שניהם אפלים ופחות מבדרים מהסדרה המקורית. שניהם אלימים יותר ומספקים יותר אי נחת מאשר הומור עצמי. עוד חיבור קיים באופן שבו הסרט מרחיב את הרצח של לורה לחלק מסיפור גדול יותר, למאבק של ישויות רעות וטובות מממד אחר שמגיעות לכאן ועושות בבני אדם כבשלהן. קופר היה רדוף על ידי הרצח של לורה הרבה לפני שהוא התרחש, ולכן אולי גם היה עתיד להיכלא בחדר האדום מלכתחילה, כך שאין פלא שהסדרה החדשה מביאה לקדמת הבמה את הדופלגנגר שלו, בוב בגרסת מקלכלן עם עור פנים חלקלק במיוחד, שמסתובב בחוץ בפרקים הראשונים בזמן שקופר האמיתי מנסה להיחלץ או להיות מחולץ. אנחנו יודעים גם שהוא לא הסוכן הראשון שנעלם במימד האחר. יש כאן מיתולוגיה של ממש, שאפשר לראות מוטיבים ממנה גם בסרטיו האחרים שהזכרתי, ושראויים לניתוח משלהם. אבל, וזה אבל גדול, באופן אישי אני מרגישה שהפוקוס על המיתולוגיה הזו קצת מחליש, עבורי, את מה שכל כך אהוב עליי ב"טווין פיקס" בכלל ובדמות של לורה פאלמר בפרט. אני בחרתי לקרוא אותה ואת מה שקורה לה עד כה כייצוג מטאפורי של ייסורי נפש. הסדרה החדשה הולכת עוד צעד עמוק לתוך החדר האדום ורצפתו השחורה לבנה, ומקשה עליי במובן מסוים להמשיך לשחק עם דו המשמעות כשהיא מכריעה באופן חד משמעי לצד העל טבעי. הדבר בא לידי ביטוי גם בהבדל באופן שבו הדמויות כתובות ומשוחקות. אם בסדרה המקורית הן היו מגוחכות אך גם חינניות ועם תכונות של "אנשים אמיתיים", ובסרט הן היו צעד אחד יותר לכיוון העצוב והאפל, בסדרה החדשה הן כמו "התרחקו מעצמן". גם דמויות מצחיקות כמו אנדי נשמעות כמו קריקטורה של קריקטורה. אין בינתיים בסדרה החדשה כמעט שום דיאלוג שמשוחק או כתוב בצורה ריאליסטית. הכל בה פועל בצורה אגרסיבית כדי לייצר הזרה, ללא הפוגה, כאשר גם ככה מעבר השנים וההזדקנות של השחקנים עושה עבודה לא רעה בליצור תחושה של uncanny. אם הסרט ייצר חיבור חזק יותר לדמות של לורה, כרגע הסדרה מייצרת חוייה אחרת ובמובן מסוים מנותקת יותר.

יכול להיות שאני טועה או מחמירה מדי, ושאוכל להמשיך להשתעשע עם הפרשנות האישית שלי גם ככל שהסדרה תתקדם. יכול להיות שאני מגזימה ושלא נקבל הסברים ברורים או סגורים, כי לינץ' אוהב להשאיר אותנו תלויים בין העולמות. אולי ההתעקשות לפרש את העולם הטלוויזיוני והקולנועי שלו דרך פסיכואנליזה בלבד היא שגויה. ימים יגידו. דבר אחד שאפשר לציין הוא שעדיין נותרה בי סקרנות לגבי השאלה לאן כל זה הולך, ובתוך העולם הזה, אני בוחרת לקרוא את הסרט כאחד הייצוגים היותר כואבים ואמינים של פגיעה מינית שיצא לי לראות. עכשיו נותרה השאלה במה באמת עוסקת הסדרה החדשה – בטבע האדם דרך נפתולי נפש מסויטת, או דרך עולם פנטסטי רחב יריעה, ואולי עבור לינץ' השניים הם למעשה בדיוק אותו הדבר, כאשר התבוננות פנימה היא גם התבוננות החוצה?