״הסוכן״, סקירה

הבמאי האיראני אסגר פרהאדי מצא את השפה הקולנועית הייחודית אשר מתאימה לו, והוא משתמש בה בכל סרטיו. הדבר בולט בעיקר דרך הגישה שלו לנרטיב, שדרך החשיפה וההתפתחות שלו היא הלב של יצירותיו. בסרטים של פאהאדי לרוב אירוע מסוים אשר מתרחש (או נחשף) במהלך העלילה משנה את כל הקריאה של הדינמיקה בין הדמויות וגורם לקהל להזדהות גם עם דמויות אשר הוא הסתייג מהם תחילה, או שעשו מעשים לא מוסריים. להבדיל, הטכניקה הסיפורית גורמת לקהל גם להתייחס לדמויות שאהד באופן יותר ביקורתי, אבל לא שולל. הגישה הנרטיבית הזו מבטאת אידאולוגיה הומניסטית וסרטיו של הבמאי מתאפיינים באהבת האדם באשר הוא אדם, בעיקר ברגעים בהם הוא מתגלה במלוא חולשתו ועושה מעשים אשר גורמים סבל רב לו ולזולת. אבל לא מדובר בסרטים אשר מבקשים להטיף או לחנך ולדעתי גם לא בסרטים אשר מנסים לרגש בכוח, אלא בעיקר לתאר עולם דרך סיפור בנוי היטב. הסיפור בסרטיו של פרהאדי תמיד מורכב ממה שנדמה תחילה, והסרטים תמיד עוסקים בכמות גדולה יותר של נושאים ממה שניתן לחשוף בתיאור ראשוני של העלילה.

הדבר נכון גם לגבי סרטו החדש, ״הסוכן״ (The Salesman), סרט אשר זיכה את פרהאדי בפעם השנייה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. בדומה לסרט הקודם שזיכה את הבמאי בפרס היוקרתי, ״פרידה״, אירוע מסוים אשר מתרחש במהלך הסרט משנה את אופי היצירה, אשר מתחילה לשלב אלמנטים של מותחן ואולי אף של סרט אימה בתוך מה שנראה תחילה כסרט על יחסים בין זוג נשוי המשחק יחד בהצגת תיאטרון חובבים. עדיף לא לדעת יותר מדי פרטים על טבעו של אותו אירוע מפנה בסרט טרם הצפייה ולכן לא ארחיב עליו בסקירה זו באופן ישיר. אולם, גם בלי לדון בכל פרטי העלילה, אני סבור כי אפשר לגעת בדברים העומדים במהות של יצירה קולנועית זו, אשר מהווה פרק נוסף בגוף העבודה המרשים של הבמאי, גם אם כרגע איני מגדיר אותה כשיא של אותו גוף עבודות.

הדמויות המרכזיות בסרט הן אלו של עאמד וראנה, המגולמים בהתאמה בידי שהאב חוסייני וטארנה אלידוסטי, שניהם כבר מנוסים בעבודה עם פרהאדי. מדובר בזוג משכיל, ועאמד עובד בתור מורה בתיכון והסרט רומז על כך כי הוא מנסה ללמד את חניכיו גם תכנים אשר אינם עולים בקנה אחד עם מדינות החינוך הממשלתית באיראן. האהבה שלו גם לתרבות מערבית באה לידי ביטוי בין היתר במחזה אשר הוא וראנה שותפים להעלאתו במסגרת תיאטרון חובבים: ״מותו של סוכן״, אחד מן המחזות היותר ידועים של המחזאי היהודי-אמריקאי ארתור מילר. עאמד וראנה מגלמים את התפקידים הראשיים של ווילי ולינדה לומן ודומה כי המורה/כוכב אומנם מעט צעיר מדי על מנת לגלם את התפקיד, אך הוא מחפה על כף בהבנה של כל הרבדים השונים של היצירה. הבנה זו כמובן אינה עוזרת לו לראות את הקשר בין הטקסט שהוא מעלה על הבמה לבין המתחולל בחייו.

לא כל התכנים של המחזה האמריקאי שנכתב בשלהי שנות ה-40 של המאה הקודמת נראים רלוונטיים לאיראן של ימינו, או לחיים של בני הזוג. אך פרהאדי עושה עבודה טובה בבחירה של הקטעים מן המחזה שהוא מציג לנו בחזרות למופע ובהצגות המשולבות בסרט, קטעים אשר מדגישים היבטים מסוימים אשר מקשרים בין הסיפור הפנימי לסיפור החיצוני. בכך, הביקורת של מילר על החברה הקפיטליסטית והמקצוע של סוכן מכירות הופכת לביקורת על תפקידו בחברה של איש חינוך, או של כל אדם  אשר מצוי בצורה מסוימת של הכחשה עצמית לגבי מעשיו, הסביבה בה הוא פועל, והדרך בה אנשים אחרים תופסים אותו, כולל האנשים הקרובים לו ביותר.

דוגמה יפה לדרך בה מוטיבים מן המחזה מוצאים את דרכם לסרט הוא העיסוק במוטיב הבית, אשר מהווה נושא מרכזי בשתי היצירות, אך בדרכים שונות. בעוד במחזה הדאגה מתשלום המשכנתא על הבית מטרידה את בני הזוג ומודגשת על ידי לינדה במונולוג המסיים את המחזה, בסרט של פרהאדי הקושי הוא אינו כלכלי, אך הבית של בני הזוג נמצא בסכנת פירוק פיזית, באופן אשר מובהר בסצנה הראשונה בסרט, בה הזוג וכל דיירי הבניין בו הם מתגוררים נאלצים להתפנות בהתרעה מידית בגלל עבודות הריסה רשלניות בבניין סמוך אשר מסכנות את המבנה. חבר בלהקת השחקנים החובבים משכיר להם דירה בבעלותו כתחליף, אך הדיירת הקודמת של הדירה עדיין לא פינתה את כל חפציה והנוכחות של העבר שלה רודפת את גיבורי הסרט גם בדרכים אשר הם אינם מבינים היטב, לפחות לא בהתחלה. הגיבורים מוצאים את עצמם בין שתי דירות – אחת מתפרקת ומאיימת לקרוס בכל רגע (אך היא שלהם והם עדיין מבקרים בה) ואחת מלאה בשרידים, מוחשיים ולא  מוחשיים, של דיירת קודמת.

נושא נוסף הניצב בלב המחזה של מילר וסרטו של פרהאדי כאחד הוא נושא הכבוד העצמי. אבל מדובר בסוג  אחר לחלוטין של כבוד – בעוד הכבוד של ווילי לומן במחזה קשור למידת ההצלחה המקצועית שלו, הכבוד של עאמד וראנה קשור לשמירה על ערכי הצניעות והמשפחה בתוך החברה – לא רק בזוגיות שלהם, אלא גם ביחס לזולת. וכשם שווילי לומן במחזה מושפל ומאבד מכבודו בכמה דרכים מבלי שהוא מוכן להודות בכך, גם בני הזוג סובלים מאיום על הכבוד שלהם. אולם דומה כי עאמד לא מבין מה טבעו של איום זה ובעיקר עד כמה כבודו בעיניי ראנה נפגע דווקא בגלל מעשים אשר הוא לכאורה מבצע למענה.

ההבדל הכי מהותי בין גיבורי הסרט לגיבורי המחזה בו הם משתתפים נוגע להורות. לעאמד וראנה אין ילדים (נאמר כי הם שוקלים להפוך להורים) בעוד במחזה של מילר מערכת היחסים בין ווילי לומן לבניו, ובעיקר בנו הבכור, תופסת מקום מרכזי אף יותר מן הזוגיות שלו. אבל נושא הקשר לדור הבא קיים גם בסרט ״הסוכן״, כאשר הזוג נדרש להשגיח על בנה של חברה ללהקת התיאטרון. התפקיד שהיא מגלמת הוא קטן במחזה מבחינת כמות המלל אבל מודגש בסרטו של פרהאדי על ידי חזרה על הסצנות בהשתתפותה – היא מגלמת את האישה המופקרת עמה מנהל ווילי רומן, היא היהפך מן המשפחה. אבל בסרט הזה דווקא היא זו אשר מתפקדת כאם ומעמידה במבחן את כישורי ההורות של זוג הגיבורים.

בקולנוע של פרהאדי, לאנשים תמיד יש פן נוסף מן הדימוי הראשוני שלהם, הרושם הראשוני תמיד מחמיץ מספר רבדים שחלקם יתגלו כמהותיים. בסרט זה הדבר מועצם שכן רבים מן הדמויות מגלמות למעשה תפקיד כפול – את עצמן ואת הדמות שהם עוטים במחזה. הסרט גם שואל עד כמה ניתן להסתתר מאחורי איפור, טקסט כתוב מראש ואורות במה מלאכותיים, עד כמה השחקנים אכן מפסיקים להיות הם עצמם. דומה כי אף שהמחזה נשאר לכאורה זהה בכל הופעה, חלקים מן החיים החיצוניים של בני הזוג חודרים לתוכו, כפי שתכנים מן ההצגה מעצבים את חיי השגרה.

פרהאדי בונה תסריטים מורכבים, אבל כבמאי הוא דוגל בקולנוע פשוט, כמעט לא יצירתי במופגן לפרקים. לכן, המקומות המעניינים הם הרגעים בהם הוא חורג מן הטכניקה השגרתית. למשל, אף על פי שעאמד הוא הדמות הפעילה יותר בעלילה, דווקא ראנה היא זו אשר זוכה לתצלומי תקריב מודגשים, אשר מפנים את תשומת הלב למבט שלה ולא להתקדמות הנרטיב והדיאלוג. צילומים אלו יוצרים תחושה כי היא מבינה יותר את המצב הבעייתי מבחינה מוסרית ורגשית (בין היתר) אשר בני הזוג נקלעו לתוכו. ניתן אף לראות בהדגשת האישה חתירה של הסרט נגד האופן בו הסביבה תופסת את תפקידה בחברה ובזוגיות. זאת משום שבעוד עאמד לוקח את אשתו כמובן מאליו, היא מבינה כי יש חלקים באופי שלו אשר מונעים יותר מדי בידי היצר, גם אם מדובר ביצר של עשיית צדק.

ברגעים אחרים בסרט, פראהדי מדגיש פרטים בבתים, בין אם מדובר בדירות בהם חיים בני הזוג ובן אם מדובר בתפאורת הדירה בתיאטרון. במיוחד בולט רגע צילום אשר מתקרב באטיות לדלת, אשר מצליח להיות בו זמנית מותח וסימבולי ודרך כך מראה כי לפעמים כוחו של הקולנוע הוא דווקא בכך שהוא אינו מראה בצורה ישירה אירועים מסוימים.

בפתיחה ציינתי כי כרגע איני סבור שמדובר בשיא עבודתו של הבמאי. זאת מפני שחשתי כי חלקים מאמצע הסרט תפורים בצורה פחות שלמה מאשר בעבר. אבל רגעי השיא של הסרט מסעירים דרמטית כמו כל סרטיו של פרהאדי ומוכיחים פעם נוספת כי הוא מספר סיפורים נהדר ואחד מיוצרי הקולנוע הטובים ביותר אשר סרטיהם זוכים להפצה מסחרית.