"ג'קי", סקירה

ישנם סרטי קולנוע – שלא בהכרח באשמתם – מייצרים מערכת ציפיות שונה כמעט לחלוטין ממה שקורה בפועל. לרוב זה מוכיח את עצמו כמשהו שפועל לאו דווקא באופן חיובי, ו"ג'קי" (Jackie) הוא דוגמא מובהקת לסרט כזה.
תיאור העלילה של הסרט יציג לנו את הדמות המרכזית שבו, ג'קי אונסיס-קנדי (בגילומה נטלי פורטמן), ואת קורותיה בשבוע שאחרי ההתנקשות בבעלה, נשיא ארה"ב ג'ון פ. קנדי בשנת 1963. בשלב הזה הנתונים המצטברים הם אלו: דרמה ביוגרפית, תקופתית, בכיכובה של זוכת אוסקר המגובה בקאסט שחקנים רחב, ואם מוסיפים לזה את שלוש המועמדויות של הסרט השנה (שחקנית ראשית, מוזיקה, תלבושות), נדמה שהתמונה די ברורה, או לפחות מוכרת – הפקה מרשימה עמוסת שיאים רגשיים, בסגנון "אשת הברזל", "מנדלה" או "נאום המלך" (רחמנא ליצלן).
אבל המציאות לא יכולה להיות יותר שונה, והדיסוננס הזה עלול לא רק לבלבל את רוכשי הכרטיסים, אלא גם לייצר טינה ושעמום מול היצירה המאוד מיוחדת הזו. בהקרנה שאני נכחתי בה הרגשתי את זה מרוב היושבים מסביבי.

אז לפני הכל כדאי לדעת ש"ג'קי" איננו ביוגרפיה קולנועית שגרתית. אמנם כל האלמנטים נמצאים שם, ובאותה מידה בהחלט יכל להיות סרט טלוויזיה עשוי היטב שמעניק פרסים רבים לכל המשתתפים בו, אבל התסריט של נואה אופנהיים והבימוי של פבלו לאריין הצ'יליאני, שזהו לו הסרט הראשון בשפה האנגלית, בוראים משהו שהולך כנגד הרבה מהמוסכמות המאפיינות סרטים מסוג זה. אני הרגשתי שהסרט מבקש לספק חוויה מסוג אחר, חושית מאוד, לא כזו שתגרום לנו רגעי התעלות והתרגשות, אלא כזו שתשמוט את הקרקע מתחתינו, שתיכנס לנו מתחת לעור, שתקרב אותנו לגיבור עד לרמה של חנק. בהקשר הזה, "ג'קי" מצליח במשימה ששם לפניו, ולאלו שיסכימו ללכת בנתיב שלו, מחכה חוויה לא פשוטה אבל משמעותית ועוצמתית במיוחד.

"ג'קי" אמנם מתפרש על פני שבוע ימים, אך הוא מתנהל על שתי נקודות זמן. האחת היא ראיון שמעניקה ג'קי לאחר ההתנקשות, והשנייה היא השבוע שרדף את אותה טרגדיה, בו הבינה שהיא כבר לא הגברת הראשונה, ושלפתע כל עתידה, בטחונה ובטחון ילדיה בסכנה גדולה.
אבל הסרט לא מסתפק רק במעבר בין שתי נקודות הזמן האלו, אלא מבלבל גם אותן. גם הריאיון, גם שבוע האבל וגם סצנות שהקדימו את המאורע, מופיעים באופן לא כרונולוגי בתוך עצמן, עוברים קדימה ואחורה, מתפרקים ומתרכבים שוב, ולעיתים ישנן סצנות שחוזרות על עצמן. המבנה של הסרט כאילו מתעקש לפורר את הדרמטיות הכל כך אינהרנטית של הסיפור, ומכיוון שהסרט לא פועל על מנגנון שבו רגע-מוביל-לרגע כדי לצבור מומנטום רגשי, ישנה תחושת עקרות גדולה במתרחש. האפקט של זה הוא לא פחות ממדהים.
"ג'קי" הוא סיפור על מישהי שהתעוררה לתוך סיוט ארוך, ושואף להכניס אותנו לעולמה. אישה שחוותה סיטואציה מחרידה, כמעט בלתי נתפשת, ועכשיו מנסה להשתלט על חייה בזמן חרדה ענקית מחזרה לנקודת האפס. רגע אחד היא הגברת הראשונה של העולם החופשי, וחלקיק שנייה לאחר מכן היא מישהי שאפילו אין לה רהיט אחד שהוא שלה. זו התחושה שהסרט מנסה להעביר מתחילתו ועד סופו, וקשה לתאר כמה זה מצליח. לצופה בסרט אין נקודת אחיזה או יציבות, ממש כמו לגיבורה שבמרכזו, הוא מוטח מרגע לרגע בלי יכולת לעצור ולעשות סדר בדברים, לנשום ולחשוב על דרך פעולה. הכל קורה תוך כדי תנועה ב"ג'קי", ואם לא תזוז גם אתה, כנראה שתיפול ותשקע. ג'קי אונסיס לא יכולה להרשות לעצמה ליפול, ולכן היא בכל רגע מנסה להחליט ולבצע, גם אם היא בוחרת באופציה הלא נכונה, גם אם היא מתעקשת רק בשביל להתעקש. היא בוחרת לעשות מעצמה ומבעלה המנוח אייקונים, דמויות מיתולוגיות, כדי להבטיח את מקומה בהיסטוריה, גם על חשבון אנשים אחרים. זה הופך את הסרט למורכב עוד יותר, כזה שלא נופל למלכודות הביוגרפיה הקולנועית שמאוהבת בנשוא שלה עד כדי טשטוש הפגמים האנושיים שלו ("מילק", "אינוויקטוס").

זו בחירה אמיצה מאוד מצד היוצרים. סיפורה של ג'קי אונסיס באמת מתחנן שיעשו עליו סרט – אישה צעירה שסחפה אחריה מדינה שלמה, וראתה איך אהוב ליבה נורה ומת, מילולית, בזרועותיה. כולנו מכירים את יום ההתנקשות, את המכונית עם הגג הפתוח, את התמונות של אומה מוכת הלם, אבל מעט מאיתנו באמת השקיעו במחשבה בגברת הצעירה שהייתה במכונית כשראשו של בעלה התפוצץ, שנאלצה להתמודד עם זה אחר כך. "ג'קי" יכל להיות סיפור פשוט ורגיל, וכנראה גם אפקטיבי ומרגש מאוד, על ההתמודדות של ג'קי אונסיס, אבל הוא בחר לעשות משהו אחר. הוא בחר לייצר בין הצופה והגיבורה חוויה זהה של איבוד כיוון, של דיסאוריינטציה. ככזה, אין ספק שהסרט ירחיק לא מעט צופים, אבל בעיני זה משדרג אותו לאין שיעור.

אז לי, כאמור, היה קל מאוד לתפוס את הוייב של הסרט. לעומת זאת, להפתעתי מה שהצריך ממני מידה גדולה יותר של הסתגלות היה הופעתה של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי.
פורטמן היא, בעיני, אחת השחקניות הכי גדולות שפועלות היום. הנוכחות שלה על המסך היא נדירה, ויש לה קסם שאין להרבה אחרות. ב"ג'קי", פורטמן מעניקה את ההופעה הכי מנייריסטית שלה עד כה, היא מנסה לעטות על עצמה דיבור ושפת הגוף של הגיבורה אותה היא מגלמת, כזו שתועדה והונצחה באין ספור מקומות. בשונה משחקניות כמו מריל סטריפ, קייט בלאנשט, קייט ווינסלט או טילדה סווינטון, בחירותיה של פורטמן עד כה לא היו להיעלם לחלוטין בתוך דמות על ידי טשטוש המאפיינים האישיים שלה, וככזו הבחירה הזו היא מאוד שונה מכל מה שעשתה עד כה.
אתוודה שלי היה קשה עם זה. בכל פעם שהיא דיברה בקול הצרוב והאיטי של ג'קי קנדי, הרגשתי שהיא עושה חיקוי. ראיתי את נטלי פורטמן משחקת. זה הרחיק אותי מאוד מהסרט, והעובדה שלאריין, וצלמו סטפן פונטיין ("חלודה ועצם", "היא"), בחרו בשימוש אינטנסיבי בקלוז-אפים, לא לגמרי עזרה לי.
דווקא ברגעים בהם פורטמן לא מדברת, אלא נאלצת להעביר את סערת הרגשות והתחושות הקשות שחווה דמותה דרך מימיקה ומבטים, היא הייתה מופלאה בעיני. היכולת שלה לתרגם את מה שעובר בתוך ראשה של הגיבורה החוצה רק בעזרת העיניים היא מדהימה. רק כאשר הצטרפו לכך הג'סטות הקוליות איבדתי אותה.
ההנחה שאני יכול לעשות להופעתה של פורטמן, היא שאולי כמו שג'קי קנדי שיחקה תפקיד מול האומה האמריקאית ונאלצה להיות בדמות גם כאשר הייתה על סף קריסה, כך גם הסרט מנסה לייצר מרחק בין השחקנית והדמות, לגרום לנו לזכור בכל רגע נתון שיש פה שתי אישיויות שנלחמות זו בזו ללא הפסקה. זו תיאוריה מעניינת, אבל אני מרגיש שזה אולי תוצאה של הרצון שלי לעשות ויתורים לסרט שמאוד הערכתי.

צוות שחקני המשנה בסרט כולל את גרטה גרוויג ובילי קרודופ (שמופיעים יחד בעוד סרט תקופתי במרכזו אישה במשבר שמעשנת יותר מדי, "נשות המאה ה-20"), פיטר סארסגארד, ג'ון הארט עליו השלום, ג'ון קרול לינץ', מקס קאסלה ועוד, ומבלי לקחת דבר מעבודתם, הם כולם רקע לנטלי פורטמן, לצילום של סטפן פונטיין, לעיצוב האומנותי של ז'אן רבסי ולמוזיקה של מיקה לוי ("מתחת לעור") שמאחדת את כל האלמנטים יחד רק על מנת לפרום אותם חוט אחר חוט.
פבלו לראיין, שכבר היה מועמד לאוסקר מטעם צ'ילה עם "לא" המצוין, הספיק לצלם לפני שנתיים את "המועדון" עוכר השלווה, והשנה גם בלט עם ביוגרפיה קולנועית אחרת, "נרודה", שעוד אמורה לראות אור מסך בישראל בזמן הקרוב, מוכיח שהוא במאי חסר מורא, מלא יומרה, ומרתק. "ג'קי" שלו מרגיש כאילו הוא סרט שעושה דווקא, אבל התוצאה היא יצירה אמיצה וייחודית, שמקריבה חלק מהקהל שלה כדי לתפוס בצוואר ולא להרפות מחלק קטן מהשאר. אני לא יכול שלא להריע.