פסטיבל חיפה 2016: שיחות עם זוכים: אלכסנדר קוט ("המבט") ומוסטפה קארה ("הקור של קלאנדאר")

במהלך הימים האחרונים של פסטיבל חיפה יצא לי לראיין שני במאים שונים מאוד. המשותף לשניהם שהם לא רק באו לפסטיבל חיפה, אלא גם אוזכרו בטקס חלקות הפרסים. הבמאי הרוסי אלכסנדר קוט זכה בציון לשבח בתחרות "כרמל" עבור סרטו ״המבט״ (Insight), בעוד הבמאי הטורקי מוסטפה קארה זכה בדאבל בתחרות "עוגן הזהב" עבור סרטו ״הקור של קלאנדאר״ (Cold of Kalandar) – גם הפרס הראשון של חבר השופטים וגם פרס ארגון המבקרים הבינלאומי "פדאורה".

שיחה עם אלכסנדר קוט
(״המבט״)

אלכסנדר קוט, אורח פסטיבל חיפה (תודה ליח״צ על התמונה שצילם ג׳ו לוציאנו)

את הקולנוע של קוט הכרתי לראשונה בזכות פסטיבל חיפה, שם צפיתי לפני שנתיים בסרטו ״ניסוי״ סרט שהיה נטול דיאלוגים אבל זכור לי כחוויה נגישה ומקסימה למדי. השנה הוא מתארח בפסטיבל עם סרטו החדש, ״המבט״, שמשתתף בתחרות כרמל – התחרות הבינלאומית המרכזית של הפסטיבל. כתבתי על הסרט בפוסט ההמלצות טרם הפסטיבל וכעת הגיע הזמן להרחיב מעט את העיסוק בו, דרך שיחה עם הבמאי.

אם סרטו הקודם של קוט ויתר על השימוש בשפה, בסרטו הנוכחי אחד מן הגיבורים איבד את ראייתו ונאלץ להסתמך על השימוש במילים כדרך בה הוא קולט את העולם. הוא מתאהב באחות אשר מטפלת בו, ובין השניים מתפתחים חיים משותפים, תוך שהוא נותן בה אמון מוחלט. מדובר בסרט אשר מתרחש בעיירה קטנה וצנועה ויש משהו צנוע גם בסגנון שלו, אבל גם משהו מוקפד מאוד ובעיקר לב רגשי. קוט אומר כי הוא מקווה שסרטו יצליח למצוא את הדרך ללבבות הקהל. יש בסרט לא מעט כאב, אבל גם הרבה אירוניה והומור, דבר אשר תורם לנגישות היצירה.

הדבר המרכזי בסרט הוא אהבה ומערכת יחסים, אבל אין ספק כי הייחוד שבו נובע מן העיסוק בעיוורון. זו גם התשובה של הבמאי לשאלה שלי לגבי מקור ההשראה הראשוני לסרט: "הרעיון לסרט התחיל מסיפור ששמעתי ממישהו שאני מכיר, שאבא שלו התעוור במלחמת העולם השנייה. האבא הזה מעולם לא ראה לא את אשתו ולא את הבן שלו. יש הרבה סיפורים כאלו. הסיפור זה שבהיותו עיוור, הוא הפך לנחשק בעיניי נשים, הן ממש אהבו אותו. נשים היו משנות את אופיין ונפתחות יותר בגלל היותו עיוור".

הפתיחות של הנשים כלפי הגבר המוגבל מועברת בסרט עוד לפני תחילת מערכת החסים, כאשר האחות מציצה לגיבור בעודו מתקלח. אני מציין כי הסרט מציע סוג של היפוך לדרך של התיאוריה הפמיניסטית על הקולנוע – במקום גברים המביטים בגוף הנשי, המבט כולו מצוי בידי האישה והיא זו אשר משתמשת בו על מנת לשאול את הגבר. קוט לא חשב על היבט זה כאשר יצר את הסרט, אבל הוא מסכים לכך שהדמות הנשית הפכה לדומיננטית יותר מכפי שחשב תחילה: "בהתחלה חשבתי שהגיבור הראשי זה העיוור. אחרי שצילמתי את הסרט הבנתי שהגיבורה היא האישה. פמיניזם זה מאבק, האישה הזו לא נאבקת, היא מסדרת".

דבר נוסף אשר בולט בסרט הוא העדר הרקע לגבי הגיבור. הקהל לומד מעט מאוד על עברו ועל הנסיבות לכך שהפסיק לראות. לדברי קוט, הבחירה הזו התפתחה במהלך העבודה: "נפגשנו הרבה עם אנשים שאיבדו את הראייה שלהם, שראו את העולם ולפתע הפסיקו. בהתחלה כתבנו את סיפור חייו של הגבר. אבל בסוף הבנו שזה פשוט לא חשוב. הוא פשוט לא רואה יותר, הקרנית מפסיקה לעבוד, אין סימנים חיצוניים לפציעה. אין חשיבות למה שקרה לו, העניין הוא שכל העולם מסביב נהיה חשוך. דיברתי עם אחד שהתעוור – הוא זוכר את פניה של אשתו שהייתה מלכת יופי, אבל לא את הפנים של שתי התאומות שלו. הוא מנסה להיזכר בפנים שלהן. כשאשתו מקבלת הודעת SMS הוא מתחיל לקנא. בסוף הוא התחיל להאמין לה – בסופו של דבר העיוורים מאוד תלויים באחר והם פשוט מתחילים לסמוך על האמונה שלהם במי שמטפל בהם".

הסרט אכן הופך לסרט על אמון והמונח "אמון עיוור" זוכה בו למספר המחשות יפות, שחלקן גובלות באבסורד. כאשר אני שואל על מקור ההשראה לסצנות אלו, הבמאי מספר: "זאת בחירה שנבעה מן הלב ומן הראש. רציתי לא רק דרמה, אלא גם צחוק שיגיע מעבר לדמעות. הסיפור הוא לא על נכות, אלא על חיים. רצינו להשתמש בהרבה אירוניה, על מנת שזה יהיה יותר מרגש בסוף".

בנקודה זו אני מזכיר את סרטו הקודם של הבמאי, ״ניסוי״. הוא שמח לשמוע כי צפיתי בסרט ומדבר על הרצון שהיה לו לצלם סרט נטול מילים מדוברות: "הקולנוע הומצא בלי דיאלוגים. החלום שלי היה לעשות סרט שלם בלי מילים. עשיתי סרטים קצרים בלי דיאלוגים, אבל לעשות סרט באורך מלא זה עניין אחר, על מנת שהקהל לא ישתעמם. צריך גישה אחרת בעבודה, צריך למצוא פנים שידברו במקום המילים, שתביט בשחקן ותבין מה הוא חושב. אבל בסופו של דבר, זה עובד, זו שפה בינלאומית".

קוט הגיע לעיסוק בקולנוע דרך רצון להיות צלם סטילס. הוא נרשם לקורס לימוד של צילום וקולנוע שיעוד לקהל הרחב, בלי דרישות כניסה. אלא שבדיוק כאשר הוא סיים, ברית המועצות התפרקה וכל הקורסים הללו נסגרו. אבל החיבור כבר נוצר: "התאהבתי בקולנוע. התחלתי לעבוד במוזיאון לקולנוע. אחר כך התקבלתי לבית ספר יוקרתי. תמיד הרגשתי שאני מזייף את דרכי בזמן הלימודים, עובד על כולם. רק כשהסרט שלי הציג בפסטיבל קאן, הבנתי שאני באמת מסוגל ורוצה להיות במאי קולנוע".

בנקודה זו אני שואל איזה יוצרי קולנוע אחרים הוא אוהב. קוט מציין בעיקר יוצרים בינלאומיים, כגון רומן פלונסקי, לאוס קארקס, מישל גונדרי, אוטר יוסליאני, קז'ישטוף קישלובסקי ומל גיבסון. למשמע השם האחרון, אני שואל קוט מדוע, והוא מספר על שוט אחד שמשמעותי ביחס שלו לקולנוע: "הסוף של ׳אפוקליפטו׳ – אחרי כל הסיפור המורכב שהוא בונה על אהבה, תשוקה וחווית שקשורות במוות, הכל הוא שום דבר לעומת השוט האחרון בסרט, כאשר רואים את הספינות של האדם הלבן עומדות להגיע. כלומר, כל התרבות הזו תיעלם. כל מה שראינו כל הסרט הוא שום דבר לעומת הפיצוץ שבסוף".

שיחה עם מוסטפה קארה
(״הקור של קלאנדאר״)

מוסטפה קארה, אורח פסטיבל חיפה (תודה ליח״צ על התמונה שצילמה גלית רוזן)

הראיון עם הבמאי מוסטפה קארה נדחה מספר פעמים בגלל חוסר יכולת למצוא מתרגם מטורקית. בסופו של דבר הראיון התקיים רגע לפני טקס חלוקת הפרסים, וקארה התגלה כמרואיין נלהב ומנומק היטב אשר מונע מתוך תשוקה לקולנוע. גם על הסרט שלו כתבתי רק בקצרה בפוסט ההמלצות המשותף, אז רק אזכיר כי מדובר בסרט אשר בונה באופן אטי ומדוד דמות של גיבור אשר נאבק בתנאי טבע קשים, בחיפוש אחר מתכות יקרות, מתוך תקווה נואשת לעושר. באותו זמן, דומה כי המשפחה שלו אינה מבינה אותו היטב, וגם הוא לא מבין אותם, בעיקר בכל הקשור לצרכים של אשתו וילדיו, שאחד מהם סובל ממגבלה אשר הגיבור לא עומד במדויק על טיבה.

קארה רצה לספר סיפור על זמני ולכן בחר למקם את העלילה במקום מרוחק, שכן בו ניתן לעסוק במהות האנושית אשר אינה משתנה. בנוסף, יש משהו מושך ומאוד קולנועי בנופי האזור, דבר אשר אכן ניכר בצילומים המרהיבים של הסרט. בנוסף, קארה שאף כי מזג האוויר והחיות אשר מקיפות את האדם יהיו גיבורים בסרט – הטבע עצמו הוא דמות בסרט לדברי הבמאי. בתשובה לשאלה שלי לגבי צילום בתנאי מזג האוויר קשים, קארה חושף כי לפעמים הוא וצוותו נאלצו להמתין זמן רב עד שיגיע הערפל או השלג שהם רצו לצלם. הסרט צולם במשך ארבע תקופות שונות, ובכל פעם מחדש היה על הצוות של קארה להקים את הסט מאפס.

בחלקו השני של הסרט, הגיבור מנסה למצוא את עושרו באמצעות אימון הפר המשפחתי לקראת פסטיבל של קרבות שוורים. הפסטיבל המתואר בסרט מתקיים במציאות – קארה וצוותו באו עם הפר שלהם, וצילמו אותו בתוך הפסטיבל שהתקיים מסביב. הבמאי מציין כי אחד מן האתגרים הקשים בסרט הוא לצלם חיות, כי לא ניתן לגרום להן להגיב כפי שהבמאי רוצה.

כאשר שאלתי לגבי הקצב האיטי של הסרט, קארה אמר שהוא סומך על הקהל שעבורו מיועד הסרט – הוא מניח כי לקהל שלו תהיה סבלנות. הוא אומר כי: ״הטבע והמציאות באזור הכתיבו את הקצב של הסרט. המציאות של הגיבור היא מצב מתמשך והוא נדרש לבצע שוב ושוב פעולות דומות. האפקט המצבר של המאבק הארוך ונואש לפרקים של הגיבור הוא זה אשר מעניק לסרט את כוחו הרב״.

בנוגע לבניית דמותו של גיבור הסרט בשלבי התסריט, טוען הבמאי כי זהו רק הסרט הארוך השני שלו והוא עדיין מחפש את הקול שלו, דרך ההשפעה שלו מאמנים אחרים, הוא חיפש דרך לבטא את היחס שלו לעולם. אף כי לדמות יש חיים שונים מאוד מחייו, קארה מרגיש כי המאבק של הדמות מזכיר לו את המאבק שלו. היה לו קו כללי לגבי הפעולות, אבל על מנת להבין היטב את הגיבור הוא שאל את עצמו את אותן שאלות. אף כי הבמאי חי בעיר, הוא מרגיש שיש משהו משותף בבדידות שלו ובבדידות של הגיבור שלו. גם אם הדרך ואורח החיים הוא שונה, הוא והגיבור שלו נאבקים על אותם דברים. ״הבדידות הקיומית של החיים המודרניים היא דבר אוניברסלי המשותף גם לאדם החי בטבע וגם לאנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים״, אומר הבמאי.

קארה מושפע מהרבה סופרים ובמאי קולנוע, אבל הוא מנסה תמיד להשתמש במקורות ההשראה האלה על מנת למצוא דרך אחרת משלו. בסופרים ובמאים שהוא אוהב הוא מוצא נשמה דומה לשלו, ומשהו מעצמו מהדהד ביצירות של אותם יוצרים, שנמשכו לאותם דברים שמושכים אותו. ייתכן והחיבה שלי לסרטו של קארה נובעת מכך שהוא מציין כהשפעות את השמות של כמה מן הבמאים האהובים עלי – ברגמן, ברסון, טרקובסקי, פליני, אוזו והאנקה. לגבי הקולנוע הטורקי הוא מציין את נורי בילגה ג'יילן, זקי דמירקובוץ (שראיינתי לסריטה בשבוע השעבר) וסמיח קפלנוגלו כאלו שסימנו את הדרך לקולנוע הטורקי. הוא מנסה ללכת בשביל שהם יצרו כדי למצוא את המקום האישי שלו.

״הקור של קלאנדאר״ הוא סרט שדן בבדידות ורוב הזמן הוא מצב די חסר תקווה, אבל בסיום הטון שלו נראה מעט אופטימי יותר. ״בתהליך היצירה של הסרט היה הרבה דיונים על כך״, הסביר קארה, ״אבל רצינו לתת אפשרות קלושה של תקווה. בעיניי זו לא תקווה מוחלטת ולאו דווקא סוף אופטימי. עדיין לא בטוח שהגיבור אכן זכה בעושר החומרי לו הוא שואף״. בסופו של דבר הגיבור כן עובר תהליך רגשי של הכרה פנימית, המבט על הבן המוגבל שלו ועל אשתו מתמלא ביותר הבנה, והבמאי מקווה כי משהו בתהליך הזה עבר לקהל.

לסיום, קארה מציין כי הוא התרשם לטובה מן האופן בו הקהל בחיפה מתייחס לקולנוע בתור אמנות. הוא מצא כאן אנשים חמים עם אהבה אמיתית לקולנוע והוא שמח כי המסע שלו עם הסרט מאפשר לו להכיר תרבויות אחרות, ומאמין כי הקולנוע מאפשר לאנשים להכיר אחד את השני בצורה טובה יותר.