״מלך שלי״ ו״אומריקה״, סקירה כפולה

בסקירה כפולה זו מאוגדים שני סרטים אשר מגיעים לארץ עם הילה מסוימת מפסטיבלי קולנוע אשר נערכו לפני כשנה וחצי. הראשון זכה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן, והשני זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס. אולם, מי שהתעניין באותם סרטים עקב הזכיות בפסטיבלים, כנראה כבר ראה אותם, או יכול היה לעשות זאת, זמן רב לפני ההפצה בארץ, בין אם בפסטיבלים אחרים (גם בישראל), ב-DVD או בדרכים אחרות. במועד ההפצה הנוכחי, הזכייה הפכה לעוד שורה בפוסטר, ולגבי השני מבין הסרטים אני גם אתייחס לכיתוב מעין זה בפוסטר. אבל קודם הראשון.

מלך שלי
Mon Roi

את הסרט ביימה מייוואן, אשת קולנוע צרפתייה אשר עוסקת גם במשחק וגם בבימוי. סרטה הקודם כבמאית, ״פוליס״, היה לאחד מן הסרטים הצרפתיים המדוברים של השנים האחרונות, הודות לסיפור טעון אך אמין ובעיקר כתוצאה משימוש חכם בסגנון קולנועי אשר התאים לסרט. כישרונה של מייוואן בתור במאית ניכר גם ביצירתה הנוכחית, גם אם מדובר בסרט שמעורר פחות תשומת לב ובסופו של דבר נופל מסרטה הקודם, בעיקר בגלל שיש בו משהו יותר מוכר.
בכל זאת, מייוואן, אשר בכל סרטיה עוסקת בחומרים אשר קרובים לעולמה האישי, ממשיכה להתפתח כמספרת סיפורים (הסרטים שביימה לפני ״פוליס״ היו מעניינים, אך סבלו מבוסריות מסוימת ומהדגשת המסר). בסרט זה היא מצטיינת בעיקר בעבודה עם השחקנים ובניית דמויות דרך מארג שלם של התרחשויות גדולות וקטנות, שקורות לאורך שנים.

״מלך שלי״ משתייך לז'אנר סרטי הזוגיות הכושלת – סרטים אשר מתארים מערכת יחסים רומנטית אשר מתחילה בתשוקה גדולה ומובילה להרבה מאוד כאב, אשר מתואר לאורך פרק זמן ממושך. יש לא מעט סרטים כאלו ומייוואן לא ממציאה כאן את הגלגל מחדש, אבל היא כן מספקת כמה רגעים חזקים, מעוררי מחשבה וחלחלה.

הסרט מובא ברובו מנקודת מבטה של האישה, המכונה טוני (השם המלא שלה הוא בדיחה חביבה שלא אחשוף כאן), אשר בתחילת הסרט מנסה להתאושש מתאונת סקי שנראית יותר כמו ניסיון התאבדות. מנקודה זו, הסרט מגולל באופן כמעט כרונולוגי את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה, ג'ורג'יו – רודף נשים אשר היא החליטה לרדוף בעצמה ערב אחד, מה שהוביל למערכת יחסים ארוכת שנים הכוללת גם ילד משותף. אלא שדומה כי ג'ורג'יו, למרות הצהרותיו, לעולם לא נתן את כולו לבת זוגו. מדובר לא רק בבגידות גלויות והקטנה שלה (מזה יש הרבה), אלא גם בסוגים רבים של זלזול לא מכוון ובעיקר של חוסר הבנה. אבל טוני ממשיכה להיות כרוכה במשך שנים אחרי האיש שאין ספק כי הוא גורם לה יותר סבל מאושר. למרות ניסיונות ההכחשה שלה, דומה כי היא מבינה זאת משלב מוקדם. באותו אופן, גם ג'ורג'יו לא מסוגל להתנתק ממנה לחלוטין ויש מספר דברים אשר מאחדים ביניהם, אפילו אם קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לאותם דברים – ואולי דווקא מפני שקשה לשים עליהם את האצבע.

הסגולה העיקרית של הסרט הם שני השחקנים הראשיים – עמנואל ברקו (שכאמור תוגמלה בפרס בקאן על משחקה) ו-ונסאן קאסל. כמו מייוואן, גם לברקו יש קריירה הן כשחקנית והן כבמאית, והסרט הזה הוא בעיקר דואט של אכזריות בינה ובין קאסל, שהופעותיהן ניזונות זו מזו. הסיטואציות בסרט היו נתונות בתסריט, אבל השחקנים אילתרו את הדיאלוגים, תוך שדבר בהגשה שלהם לא נותן את התחושה שיש בסרט משהו שלא נבנה בקפידה. נוסף לשניים הללו, הסרט מכיל לא מעט שחקנים טובים בתפקידי משנה (בראשם לואי גארל, בתור אחיה של הגיבורה) אבל זהו בעיקר מופע של שני שחקנים.

כאשר עמנואל ברקו ביקרה בישראל מוקדם יותר השנה, כאורחת של פסטיבל הקולנוע הצרפתי, התווכחה השחקנית עם הקהל לגבי הפרשנות הפסיכולוגית שניתנה לסרט, לפיה זהו סרט על נרקיסיזם. היא אף ציינה שגם קאסל מאיים באלימות כלפי מי שמציע את הפרשנות הזו. אף כי בהחלט ניתן לקרוא את הדמות הראשית בסרט כנרקיסיסטית, מדובר בפירוש צר אשר מגביל את הסרט – הנושא שלו מבקש לחמוק מכל הפשטה פסיכולוגית או הגדרה ברורה. בעיקרו, דומני כי הסרט תוקף את רעיון האהבה הרומנטית ובעיקר את הביטול העצמי בפני האחר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכותרת – האהבה הגוברת על ההיגיון מוצגת בסרט כסוג של כלא, לא כאידיאל שיש לשואף אליו. ובסרט הזה אין נתיבי בריחה.

אומריקה
Umrika

לרוב, ציטוטים קצרים מביקורות על גבי פוסטרים של סרטים נותנים תמונה חלקית ולעתים אף מעוות לגבי היצירה, ומחמיצים את הדקויות והאבחון של סוג הסרט וקהל היעד שלו, שאמורים להיות הלב של הביקורת עצמה. אולם, הציטוט על הפוסטר העברי של הסרט ״אומריקה״ מתמצת במילים ספורות את תחושתי לגבי הסרט, ועושה זאת בהפניה לטקסט מ"הוליווד ריפורטר". כתוב שם: "סרט שיעשה לכם הרגשה טובה כמו "נער החידות ממומביי" ו"לאנץ' בוקס". אני מניח כי הציטוט יפנה לרבים אשר אהבו את הסרטים הללו ויידע לכוון אותם לסרט החדש, ואני אף סבור כי הם אכן יהנו ממנו באותה המידה. אבל הציטוט הזה גם חושף בעיניי את כל מה שבעייתי בסרטים האלו, שמתארים את התרבות של העולם השלישי לקהל יעד מערבי-בורגני.

מדובר בסרטים אשר מנסים לתת הרגשת טובה, גם דרך סיפור מרגש וגם דרך תיאור של דרך חיים אחרת. בפועל, הסרטים הללו מציגים אגדות על עוני ובורות (מה שפחות מובהק לגבי ״לאנץ' בוקס״) ולדעתי אין בהם גרם אחד של אותנטיות, כך שלא ניתן ללמוד מהם דבר וחצי דבר לגבי אורח החיים בהודו, שם מתרחשת עלילתם. מה שכן ניתן לקבל מהם זו התחושה כי בעזרת נחישות ואמונה אפשר להתגבר על כל המכשולים בחיים, ובעיקר לגשר על פערים עצומים בממון ובחינוך. לא לחינם יש לסרטים הללו מבנה של אגדת ילדים – דרושה לא מעט תמימות על מנת להאמין להם. אך קהל הצופים צמא להחזרת תחושת התמימות של הילדות, ונהנה לקבל אותה כאשר היא מוצגת במסווה של מבט אוהד על תרבות מן הצד האחר של העולם.

״אומריקה״ ביום בידי פרשנט נאיר, במאי הודי החי בצרפת. לכאורה, הוא אמור לגלות הבנה בעולמם של בני מולדתו, אבל נדמה שהם פחות מעניינים אותו בסרט זה, אף על פי שהם כל הדמויות המוצגות בו. מה שחשוב לבמאי הוא בעיקר שסרטו יהיה נוח לעיכול לקהל מערבי. הייצוג של התרבות ההודית בכלל ושל הכפר הנידח בפרט נעשים באמצעים פשוטים ופשטניים במתכוון, על מנת שלא יהיה דבר קשה להבנה או מקום ליחס אמביוולנטי. אף על פי שהדבר נעשה על ידי בן ארצם של הגיבורים, להרגשתי יש בסרט משהו שתמיד מתנשא כלפי הדמויות שהוא מתאר.

חלקו הראשון של הסרט מתרחש בכפר הודי קטן ונידח בשנות השבעים של המאה ה-20, מקום אליו העולם המודרני כמעט ולא הגיע. גיבור הסרט הוא ילד בשם רמהקאנט, אשר אחיו הגדול עודאי זוכה למעמד של כבוד גדול בכפר שכן הוא נוסע לעבר היבשת הרחוקה אמריקה, או כפי שהיא מכונת בקרב המקומיים – "אומריקה". לאחר תקופה ארוכה של נתק, מתחילים להגיע מעודאי מכתבים אשר מתארים את שגרת החיים בארה"ב הגדולה, המורכבים בעיקר מתמונות שנגזרו מתוך מגזינים. הדבר החביב בחלק זה של הסרט הוא שהלעג בו מתבצע כלפי שתי התרבויות בו זמנית – גם הכפר ההודי הקטן וגם ארה"ב מוצגים ברגעים אלו בצורה מגוחכת.

אולם, חלקו העיקרי של הסרט מתרחש כאשר רמהקאנט הופך לאדם בוגר. הוא מחליט לנסות למצוא את אחיו שבארה"ב, לאחר שהוא מתחיל לחשוד באותנטיות של הסיפור במכתביו. הדבר מצריך ממנו מעבר לכרך ההודי, שם עליו להשיג עבודה בתור שליח של מאפיה על מנת שיוכל אולי להיפגש עם האדם שיש ברשותו האפשרות להעביר אותו מעבר לאוקיינוסים. בעיר הגדולה הוא גם ימצא סוג של אהבה ראשונה וכמה קשרי חברות מתפתחים, כמו גם מעורבות הכרחית עם העולם התחתון.

כפי שניתן להתרשם, לא מדובר בסרט אשר מקמץ בכמות עלילות המשנה, שכל אחת מהם נועדה לפרוט בצורה אחרת על מיתרי הרגש בשני אופנים במקביל: להראות אילו חיים קשים יש להודים המסכנים, וגם להדגים כיצד הגיבור מתגבר על כל קושי וכל קריאה לא נכונה של המציאות בעזרת תושייה. אמנם יחסית לאגדה הסרט כולל לא מעט אכזבות, ותזכורת לכך שהגיבור פועל בעולם קודר, אבל יש כל כך הרבה רגעים של הצלחות קטנות בחייו עד למצב שהסרט נדמה כנטול ייאוש, אפילו ברגעים בהם הוא מתאר את הדברים הקשים ביותר.

נאיר מביים את הסרט בצורה מהודקת. התסריט אמנם כולל מספר רב של קווי העלילה אשר לא מפותחים בצורה אמינה, או לחלופין לא מתפתחים במשך פרק זמן ארוך דיו, אבל קורה בו כל-כך הרבה עד שקשה לשים לב לכך. אין שום דבר בסרט שחורג מן הסטנדרטי בכל הקשור לביצוע – הכל סביר, שום דבר לא מבריק או מטריד באמת. מדובר בסרט שלא מלמד דבר על החיים בהודו, אבל יכול לייצר תחושה שהוא כן לימד משהו. ביוצאי מן ההקרנה, הבחנתי כצפוי שחלק גדול מקהל הצופים יצא נסער מן היצירה. אני בעיקר השתעממתי. ראיתי כבר יותר מדי אגדות על עוני, והמציאות בעולם השלישי מעניינת אותי יותר.