פסטיבל דוקאביב 2016: דיווח ראשון – ״החולמים מבבילון״, ״שבוע 23״, ״ארצם של הנאורים״, ״הטרילוגיה ההונג-קונגית״, ״לונדון רוד״, ״קייט מגלמת את כריסטין״ ו״מוזיקה של זרים״

הימים הראושנים שלי בפסטיבל דוקאביב היו עמוס וכללו (כצפוי) לא מעט אולמות מלאים. הנה מספר דיווחים מזורזים על חלק מן הסרטים בהם צפיתי עד כה, בתקווה להוסיף בהמשך דיווחים על סרטים נוספים, שיצטרפו לסרטים שכבר ראינו בבלוג מבעוד מועד ועליהם כתבנו בפוסט ההמלצות.

החולמים מבבילון

קל להבין מדוע סרטו של רומן שומונוב (שגם צילם וערך את הסרט בעצמו) נבחר להיות סרט הפתיחה של הפסטיבל, בנוסף להשתתפותו בתחרות הישראלית: זה סרט סוחף למדי ברובו, והוא משלב בין שני תתי-ז'אנר אשר חביבים מאוד על הקהל בעידון הנוכחי, בקולנוע התיעודי ובבידור בכלל.

הז'אנר הראשון הוא המאבק של אנשים עניים להצליח בעזרת היכולת האמנותית שלהם. במקרה של סרט זה, מדובר בסיפורה של להקת ברייקדאנס שחבריה הם עולים חדשים, תושבי אשדוד. הסרט עוקב אחר ניסיונה של הלהקה לזכות באליפות העולם בתחום, דבר אשר מצריך גם זכייה בזירה המקומית – ויש לא מעט תחרות. הסרט מציע לא רק הצטיינות בתחום אמנותי, אלא גם מפגש בין תרבויות: גיבורי הסרט משלבים בחייהם בין התרבות הרוסית לתרבות הישראלית (ומחליפים בין השפות לעתים באותו המשפט), אך החיבה שלהם נתונה לתרבות ההיפ-הופ האמריקאית, דבר אשר בא לידי ביטוי לא רק בריקודים המרהיבים, אלא גם במוזיקה. ריקוד הברייקדאנס מצריך יכולות פיזיות גבוהות במיוחד ולא מעט שעות אימון, דבר שדורש לא מעט הקרבה מצד חברי הלהקה שבאים משולי החברה.

לכן, הסרט מתמקד בסיפור האישי של שניים מחברי הלהקה ובכך נכנס לז'אנר אחר: סיפור של צעירים אשר נדרשים להפגין בגרות נפשית בתוך התא המשפחתי. הדבר מובא דרך סיפורו של רקדן צעיר, אשר נוסף לילד שנולד לו (ועוד אחד בדרך) הוא צריך לאסוף אל ביתו הצנוע את שני אחיו המצויים בתחילת גיל העשרה, שכן אמם האלכוהוליסטית לא ממש מסוגלת לטפל בהם כראוי או אפילו להביא אוכל הביתה. הגיבור נאבק הן בחובות והן ברשויות המדינה אשר מערימות קשיים על שמירת אחדות המשפחה. הוא נדרש להיות המבוגר האחראי והשקול במציאות אשר מנחיתה עליו מכות רבות, והמשימה העיקרית שלו היא לא להראות לאחיו עד כמה הוא נאבק.

הגיבור השני בו הסרט מתמקד הוא חייל אשר מנסה להכניס סדר לחייה של אמו, המתקשה לתפקד היטב בכוחות עצמה. בנוסף, האימונים לקראת התחרויות מתנגשים לא פעם עם המחוייבות הצבאית והגיבור נדרש לקבל החלטות לא פשוטות. בשני קווי העלילה מצליח הבמאי לשלב בין אמינות לבין בניית סיפור רגשי אשר מייצר את הסחף הקולנועי של הסרט. יחד עם זאת, קיימת לעתים תחושה כי הסרט ארוך מדי ואולי יכול היה להיות אפקטיבי יותר לו הבמאי היה משאיר בחוץ מספר קטעים, גם אם זה נכון שכל רגע שהיה נחתך מהסרט הינו רגע חזק בפני עצמו.

״החולמים מבבילון״ יכול לזכות בהצלחה אצל הקהל, אף על פי שהוא מזכיר יותר מדי סרטים אחרים וקשה למצוא ייחוד אמנותי בעשייה שלו. לזכותו של הסרט ייאמר שהוא בהחלט לא מנסה למצוא ייחוד מסוג זה, ומודע להיותו מוצר בידורי ולא רק יצירה המבקשת לספק הצצה לחיי הגיבורים, שהם גם עניים וגם מקצוענים בעלי יכולת יוצאת דופן בתחום ההתמחות שלהם.

שבוע 23

הסרט השני שראיתי במסגרת התחרות הישראלית הוא סיפור שונה לגמרי. אף כי ניתן למקם את ״שבוע 23״ במספר ז'אנרים תיעודיים שונים, הוא מאתגר את הקהל הרבה יותר במהלך 60 דקות, מצליח לרגש ולעורר חיבה אבל גם להטריד ולהותיר את הקהל עם הרבה שאלות פתוחות לגבי מספר רב של נושאים. זה כולל גם את שאלת התיעוד העצמי והשפה הקולנועית, אם כי הנושאים הגדולים שבמרכזו שונים יותר, עמוקים יותר, מחממי לב ומעוררי סימני שאלה. הסרט מנסה להתחמק מן האפשרות להוסיף סימני קריאה בתום כל נושא, אף כי לסיפור האישי של הבמאי אשר מועבר בסרט יש סוף חד משמעי.

הסרט מתחיל כאשר הבמאי אוהד מילשטיין מתעד את ההריון של זוגתו רחל (כולל רגע ההפרייה). הסרט מתחיל בשיחות על תחושת ההרות והזוגיות ומציג בני זוג הבאים מרקע מאוד שונה – זוגתו של הקולנוען הישראלי החילוני היא למעשה רייצ'ל, שוויצרית שאביה הוא בישוף ושרידי הדת עוד נוכחים בחייה. בשבוע אשר נתן את כותרתו לסרט, בדיקה שגרתית מגלה מכשול כבד על המשך ההריון – רחל נושאת זוג תאומים זהים, אך מתברר כי אחד מהם מת בבטנה. העובר המת מסכן את העובר החי וקיים סיכוי גבוהה (אך לא ודאי) כי התינוק יוולד עם מום או פיגור. הרופאים בישראל ממליצים על הפלה. אולם רחל, בשילוב של אינסטינקט אמהי וערכי החיים של בית הוריה, מרגישה כי עליה ללדת. נקודת המפנה הזו היא ממש לא האחרונה בחישוב הסיכונים של בני הזוג.

הסרט נודד בין שוויץ לישראל ומציג את הניגוד בין שתי המדינות. מול השלג השוויצרי ניצב הים הישראלי, מול השלווה והרוגע של הכנסייה האירופאית, בזמן החזרה לארץ הסרט לוכד מתקפת טילים. אגב, מעניין לציין כי בשני הסרטים הישראלים בהם צפיתי העימות עם הפלסטינים נדחק לרקע, כמו הערת שוליים על כך שמדי פעם הגיבורים צריכים להיכנס למרחב מוגן. אמו של הבמאי, אשר חושפת כי עברה בעצמה הפלות כי לא רצתה עוד ילדים, עומדת בניגוד להוריה של רחל בכמה וכמה היבטים, אך יש גם חיבור בין כל הדמויות. הסרט מצליח להעביר היטב את האהבה בין הבמאי לבת הזוג שלו. זוהי זוגיות של כבוד הדדי והערכה לצד מחלוקת בנקודה הקשה הקשורה לגורל המשפחה, מחלוקת בה כל צד מבין היטב את הכאב של הצד השני. הבחירה האם להביא ילדים לעולם או לא, היא תמיד מורכבת. הסרט של מילשטיין מצליח בזמן קצר להעביר הרבה טענות לכל כיוון ולהעלות את התהייה עד כמה ההורים שמים את עצמם בהחלטה אשר נוגעת גם לילדים העתידיים שלהם, המצויים במצב של ספק חיים. ברוב המקרים הדיון על הפלות לא פעם הופך למתלהם, אבל ״שבוע 23״ חומק מכל אפשרות של שיח חד-צדדי. הסרט יכול היה לספק אמירה בעלת גוון פוליטי, אבל הוא בוחר להתמודד עם הסיפור האישי תוך שהוא מדגיש את ייחודו.

מילשטיין עצמו הוא סוג של נוכח חלקי בסרט. אף כי הוא מצלם אאת עצמו מדי פעם, הוא אינו מדבר ולכאורה אנו צופים בסיפור מנקודת מבטה של האישה. אך יחד עם זאת, מובן כל הזמן כי הגבר הוא זה אשר שולט בצילום ובעריכה ואף כי דברי האישה מצויים במרכז, לו יש את הכוח ביצירה הסופית, כוח עצום גם אם הוא מבקש לצמצם אותו. גם כשאוהד עצמו הוא זה אשר עובר רגע של שינוי, אנו למדים על כך רק מן התיאור של האישה. מילשטיין הוא יוצר קולנוע אסתטי מאוד לרוב, אך בגלל התיעוד העצמי העמדת הפריימים בסרט זה לעתים פחות אחידה מסרטיו הקודמים. אף כי גם כאן יש לא מעט רגעים של פיוט ושל יופי חזותי. שיאו של הסרט הוא סצנה מאוד לא קלה לצפייה אשר ייתכן ותגרום לחלק מן הקהל לעצום את העיניים. התיעוד העצמי מאפשר לסרט ליצור אינטימיות אינטנסיבית מאוד, עד לנקודה בה ישנו חוסר נחת מסוים, אך הסרט מתגמל על כך הן מן הבחינה הרגשית והן מבחינת השאלות שהוא מעלה.

 ארצם של הנאורים
The Land of the Enlightened

בקולנוע התיעודי של ימינו, המרהיב הוא לעתים גם מחריד. שתי המילים הללו יכולות לתאר כמעט כל שוט בסרטו של הבמאי הבלגי פיטר-ז'אן דה פיו, אשר חי מספר שנים באפגינסטן וצילם באופן יפהפה ומעורר חלחלה את כוחות הצבא האמריקאי והצבא האפגני המשתף עימו פעולה. אך המוקד שלו הוא צבא אחר, צבא פרטי של ילדים, אחד מני צבאות רבים של ילדים-לוחמים באזור זה של העולם.

הסרט מתאר ילדים שטרם איבדו את תמימותם, בעוד הם סוחרים בסמים, בנשק ומתכות. הוא עושה זאת בשילוב אגדה על העבר האפגני ועם ילדים אשר רואים את המציאות באופן המזכיר אגדה – אחד מהם מנסה להשיג די אופיום על מנת שאביה של הילדה אותה הוא אוהב יסכים כי תתחתן עמו, בטרם יצא לכבוש את קאבול. אנחנו מדברים כאן על ילדים בגיל 12 לכל היותר.

הסרט עושה שימוש בכל האצמעים הקולנועיים על מנת לייצג מציאות אשר נראית כלקוחה מחלום. העריכה והשימוש בפסקול מגוון יוצרים לעתים אירוניה ולעתים מסע לעבר השגת המטרה. חלקים בסרט הם תיעוד של קרב מתוך מוצב אמריקאי, חלקים אחרים בו מבויימים עם שחקנים שהם ילדים-לוחמים, ובמקרים רבים קשה לדעת מה אמיתי ומה לא. מה שברור הוא שהמציאות בה ילדים מודדים את משקל האופיום ביחידת מידה של קליעים אכן קיימת. סצנות כמו מבוגר אשר כועס על הילדים כי הם בוזזים טנקים במקום להתפלל, נראות טבעיות ואבסרודיות בו זמנית. לאורך כל הסרט, הצילום, עליו אחראי הבמאי עצמו, כמעט מהפנט ביופיו. כותרת הסרט, אשר מרמזת לכינוי לארה"ב, היא רק אחד משלל האמצעים האירוניים בהם נוקט הבמאי.

אולם למרות הדברים הללו, יש בסרט משהו גדוש מדי, גודש אשר פוגם במכלול. מדובר ביצירה המכילה הרבה פרגמטים מרשימים ומבעיתים, אבל לתחושתי היומרה הרבה שלה בסופו של דבר פגעה במכלול. הסרט חוזר על נקודות דומות שובו ושוב ולא תמיד באופן יעיל או אחיד. הסרט גם מנסה להיות פיוטי ומקורי במגוון רב של דברים, אך חסרה לו לכידות. ולכידות היא מימד מהותי ביצירות מן הסוג הזה. אך למרות ההסתייגויות שלי, קשה שלא לעמוד נפעם מול ההשקעה וההישגים אמנותיים והאנושיים של הסרט הזה.

הטרילוגיה ההונג-קונגית
Hong Kong Trilogy: Preschooled Preoccupied Preposterous

הנה סרט אשר מאתגר כל הגדרה, סרט שהשילוב שנעשה בו בין הקולנוע התיעודי לבין ז'אנרים עלילתיים ומפגשים אשר יזמו יוצרי הסרט הוא דינמי ולא תמיד ברור. ניתן להגיד כי רוב הדמויות הם אנשים אמיתיים אשר מספרים בווייס-אובר את אשר על ליבם באופן כן, אבל מה שאנו רואים על המסך הן סצנות ונראטיבים אשר נוצרו במיוחד עבור הסרט, לפחות במשך רוב זמן הצפייה ובאופן מובהק בחלקו השלישי והאחרון של הסרט.

את הסרט יצר כריסטופר דויל, צלם יליד אוסטרליה החי בהונג-קונג והפך בעשורים באחרונים לצלם המהולל ביותר של הקולנועי האסייתי, כצלם של רוב סרטי וונג קאר וואי, האפוסים הגדולים של ז'אנג יימו ועוד מספר רב של סרטי מפתח גם בארצות כמו טאיוון, תאילנד וארה"ב. אולם, הגדולה של הסרט שלו אינה דווקא בצילום המוקפד, אלא בשילוב בין דמויות אמיתיות וסיטואציות מופרכות בעליל, שילוב אשר נבנה בהדרגה.

חלקו הראשון של הסרט מתאר בית ספר יסודי, תוך התמקדות במספר ילדים לא מאוד מקובלים חברתית, כל אחד מסיבה אחרת. גיבורה נוספת של חלק זה היא מורה אשר לא ממש מרוצה מן המחזר שלה, השואף להיות אמן היפ-הופ אך מפחד להופיע. החלק השני של היצירה מתעד את מחאת הצעירים בהונג קונג בשנת 2014, מחאה אשר זכתה לכינוי ״מחאת המטריות״, ודומה למחאת האוהלים שהתרחשה בישראל ובמקומות אחרים בעולם בשנת 2011. דויל משלב צילומים של המקום בעיר עליו השתלטו המוחים (שפונו בסופו של דבר), יחד עם תיאור יותר ויותר קומי ופנטסטי של אירועים אשר סובבים את המחאה. דמות של אישה אשר אינה מדברת אלא רק מציירת איורים אשר מלווים את הסרט מופיעה יותר ויותר בחלק זה, כמו גם דמות של שיכור דובר אנגלית ועוד מספר דמויות החוזרות בסיטואציות שונות. החלק האחרון של הסרט נראה כמופרך ביותר, אף כי דומה שחלק מן הסיטואציה המוזרה שהוא מתאר (ואותה איני רוצה לחשוף) נטוע במציאות. בחלק זה כל קווי העלילה נפגשים ומגיעים לשיא של ביזאריות.

מדובר בסרט שלא תמיד קל לעקוב אחריו, בעיקר בגלל שהוא לוקח את הזמן שלו בין תיאור רגיל של דמויות לאו דווקא יוצאות דופן, לבנייה של נראטיבים מורכבים. יש בו כמה רגעים של הברקות וכמה מהלכים תמוהים למדי, אבל דומה כי שני הצדדים מזינים אלו את אלו. בתיאור שלו את המחאה החברתית, יש גם לא מעט עצב וליריות. בדומה ללא מעט סרטים ניסיוניים, קשה לי לומר כי הניסוי עבר בהצלחה מלאה, אבל מדובר בסרט מהפנט שאני ממליץ עליו לכל מי שמבקש לראות משהו בעל גוון שונה.

London Road

סרט תיעודי-מוזיקלי אינו דבר חדש. הבמאי הבריטי בריאן היל יצר מספר סרטים בהם נתן לגיבורים אותם הוא ראיין לשיר נאמברים מוזיקליים המתארים את שעבר עליהם. אבל עדיין מדובר בדבר לא שגרתי.

סרטו של רופוס נוריס לא מציג את האנשים האמיתיים אשר נותנים עדות, אלא מעבד את הטקסטים שלהם לסצנות מבוימות ולשירים. למעשה, מדובר בגרסה קולנועית של מחזה בימתי, מחזה אשר מבוסס כולו על עדויות לגבי סדרת רציחות של זונות סביב הרחוב אשר נתן את שמו לסרט. המעידים הם בעיקר תושבי הרחוב, אך גם כתבי חדשות (שהדיווחים שלהם הופכים לשיר) והזונות עצמן.

מדובר בסיפור של רוצח סדרתי, אבל כזה אשר היחס של חלק מן הדמויות אליו מורכב. ״דרך לונדון״ הוא רחוב באיפסוויץ שבמזרח אנגליה. לא מדובר באזור עני, אלא באזור של בתים סמוכי קרקע. בעקבות סמיכות לאיצטדיון כדורגל שעתיד להיבנות, בראשית שנות ה-2,000 הפך האזור למוקד פעילות של זנות, דבר שהטריד את התושבים אבל לא ממש את המשטרה. עד שהזנות החלו להירצח. לכן, האלמנט המטריד של הסרט היא התועלת היחסית אשר הרוויח הרחוב מביצוע של פשעים מחרידים בו. והכל מועבר בעזרת שירים.

הבימוי הקולנועי של נוריס מרשמים מאוד וכולל כמה הברקות בעריכה. גם הדרך בה שולב בסרט טום הארדי (מן הבודדים אשר לא השתתף במקור הבימתי) נהדרת ויוצרת הקשר בין ההערצה לכוכבים, לבין האובססיה של הציבור לדעת הרבה על הפשעים. החסרון העיקרי של הסרט המרשים הזה הוא דווקא בנקודה אשר הייתה אמורה להיות הציר המרכזי שבו – המוזיקה. הלחנים שכתב אדם קרוק פשוט אינם מגוונים דיו, וחוזרים יותר מדי על אותן מלודיות או וריאציות. הדבר מונע מן הקטעים המאוחרים לקבל ייחוד כי כבר נחשפנו למהלכים דומים. מגוון הסגנונות של הקולנוע ותצוגות המשחק הנהדרות (בראשות אוליביה קולמן) לא זוכות להיות מגובות במגוון דומה מבחינת הסגנון המוזיקלי.

קייט מגלמת את כריסטין
Kate Plays Christine

כריסטין צ'אבק הייתה עיתונאית ומגישת טלוויזיה בתוכנית בוקר בפלורידה. בוקר אחד בשנת 1974 היא התאבדה בשידור חי, אירוע אשר הפך למיתוס והיווה השראה (באופן מאוד רופף ולא קשור לתוצאה הסופי) עבור פאדי צ'ייבסקי בעודו כותב את התסריט לסרט ״רשת שידור״ (Network), עדיין הסרט הסאטירי הנוקב ביותר על התאווה של הטלוויזיה והתקשורת לדם ולצהוב.

קייט לין שיל היא שחקנית די מצליחה, כולל מספר תפקידים בקולנוע העצמאי ובטלוויזיה. היא נשכרת בסרט הזה על מנת לגלם את כריסטין במספר סצנות מבוימות, כולל ההתאבדות עצמה, אך העיקר של הסרט הוא התחקיר. המוקד בסרט הוא לא השחזור עצמו, אלא התחקיר אשר מובל כאן על ידי השחקנית ולא על ידי הבמאי. בשלבים שונים בסרט, קייט מוצאת קווי דמויון בינה לבין הדמות אותה היא מגלמת, אך גם לא מעט הבדלים וקטעים במציאות ובתסריט שהיא פשוט לא מסוגלת להבין – ולא מפני שהיא לא מבינה את המצוקה הנפשית של כריסטין, או את הרצון למות. הסרט למעשה עוקב אחר תהליך העבודה על הדמות בשני רבדים שונים – הניסיון של קייט להיות דומה חיצונית למקור והניסיון שלה להבין את הדמות מבפנים.

הסרט מודע לכך שלא ניתן לדעת את המניע של המעשה במלואו, רק להעלות השערות. לפרקים יש בו דיון על בדידות ודיכאון, לעתים ביקורת על הנטייה של הטלווזיה לצהוב (פגם אשר גם הסרט לוקה בו במודע), ולעתים הוא פשוט הצדעה לעבודתה של השחקנית, גם אם דווקא הקטעים בהם היא באמת מגלמת את כריסטין נראים לעתים פחות אמינים במכוון.

יש בסרט כמה רגעים שדי שברו אותי רגשית. אולם, יש בו גם לא מעט רגעים בהם המניפולציות של הבמאי רוברט גרין היו לי ברורת מדי, כאילו הסרט מנסה להדגיש את האמירות אליהם כיוון מראש בצורה מחושבת מדי ובולטת, דבר אשר הופך את הדיונים השונים של הסרט לפחות עמוקים ממה שנדמה. הדבר בולט במיוחד בסצנת הסיום, זו שכל הסרט נבנה לקראתה – היא מתחילה נהדר, אבל מאבדת אמינות וחושפת את הבעיות האתיות המרחפות מעל הסרט הזה, בעיות שהוא אמנם מנסה לתקוף אבל לא תמיד עושה זאת בהצלחה או באופן עמוק. בסופו של דבר, זה סרט על סיפור מרתק (שזכה השנה גם לעיבוד קולנועי קונבנציונאלי יותר, שהוצג בפסטיבל סאנדרנס במקביל לסרט זה) אשר בעיקר מעלה את השאלות לגבי למה הסיפור הזה מרתק אותנו. מצאתי את הקטעים המדברים על חייה של כריסטין כהרבה יותר נוגעים ללב מן הקטעים הדנים במותה, שהוא הסיבה היחידה בה מישהו עדיין זוכר את שמה אחרי למעלה מ-40 שנה.

מוזיקה של זרים: יו-יו מה ואנסמבל דרך המשי
The Music of Strangers: Yo-Yo Ma and the Silk Road Ensemble

 

"אני יו-יו מה וזה הצ'לו שלי. האם ראיתם פעם אחד?". כך פותח יו-יו מה את הסרט התיעודי אודות פרויקט אנסמבל דרך המשי אשר הוא מוביל, אף כי ברור כי כל קהל הצופים של הסרט כבר חזה בכלי נגינה זה. אולם, עבור אותו קהל בדיוק, המפגש עם חלק מן הכלים האחרים של חברי האנסמבל בהחלט עשוי להיות ראשוני ויו-יו מה, אחד מן המוזיקאים המפורסמים ביותר בעולם, לא רוצה לקבל יחס של יוצר בכיר יותר מחבריו ליצירת המוזיקה.

אנסמבל ״דרך המשי״, בהובלתו של יו-יו מה, החל לעבוד בשנת 2000. הוא קיבץ במתכוון מוזיקאים מתרבותיות שונות מרחבי העולם, מעין נתיב סחר של מורשות מוזיקליות החוברת יחד ליצירה אשר משלבת בין סוגים שונים לגמרי של מלודיות, מקצבים וטכניקות נגינה. המטרה היא לחבר על מנת לייצר משהו חדשני, אבל הפרויקט ספג גם ביקורת על כך שהוא מבטל את הייחוד של כל תרבות. אולם, הסרט מוכיח כי המפגש יכול לא רק להאיר את הלא-מוכר, אלא גם לשפר את המוזיקה של כל נגן.

המפגש אינו רק מפגש מוזיקלי. הסרט מתמקד ביו-יו מה ובארבע מוזיקאים נוספים מתוך האנסמבל הגדול (שכולל גם ישראלים). הגיבורים מגיעים מסין, איראן, סוריה וגליסיה בספרד, כל אחד מהם עם כלי שונה לחלוטין וסיפור אישי אחר, כאשר כל אחד מהם חווה גם לא מעט כאב הקשור בפוליטיקה של האיזור ממנו בא. לכן, הסרט לא רק מציג מוזיקה כגורם מאחד, הוא גם מראה עד כמה המצב בעולם הוא קשה, כאשר לאורך השנים הארוכות שהסרט מתאר, המצב הפוליטי באיראן ובסוריה מחריף וספרד עוברת משבר כלכלי. גם האווירה בעולם של אחרי ה-11 בספטמבר לא תורמת ליכולת של האנסמבל לבנות קשר שיגבר על קשיים תרבותיים. או כפי שיו-יו מה אומר זאת בסרט, כל אדם נקרע בין התקווה שלו לגבי מה שהרוח האנושית יכולה להשיג והפחד שלו ממה שהרוח האנושית יכולה לחלול. הסרט מראה את שני הצדדים של הרוח – כוחה הבונה של המוזיקה מול ההרסנות של הפוליטיקה.

כמובן שהדבר הכי שובה לב בסרט הוא בכל זאת המוזיקה, המשלבת בין היצירה של המכלול לבין היצירה האישית של כל אחד מן הגיבורים, כולם נעים בין תרביות שונות גם כך עקב נסיבות חייהם. הצ'לן עצמו הוא הרי בן להורים סינים, שנולד בפאריז וגדל בניו יורק, והוא נמצא יותר בנסיעות מאשר בקרב בני משפחתו. במאי הסרט מורגן נוויל מנסה לחבר בעריכה, לעתים בעריכה מהירה מאוד, בין הקצוות השונים של הסרט, על מנת לנסות להסביר כי הסיפורים והמנגינות הם בעלי מכנה משותף הגדול מן ההבדלים. יש רגעים בהם החיבור אינו מרגיש טבעי, בעיקר בגלל שהסרט מכיל חומרים שצולמו לאורך שנים ארוכות (וכן חומרי ארכיון מוקדמים יותר). ייתכן בהחלט שהיצירה הייתה יכולה להיות קצרה יותר, אבל הסרט בסופו של דבר עומד היטב ברוב מטרותיו ודומה כי הוא יהיה אהוב מאוד על רוב הקהל אשר יצפה בו.

/// תודה לפסטיבל דוקאביב על התמונות