״הבן של שאול״, סקירה

צמרמורת עוברת בגופי בעודי יושב לכתוב את הסקירה הזו על ״הבן של שאול״ (Son of Saul), סרטו של לסלו נמש. החלחלה אשר הסרט עורר בי בזמן הצפייה לא פגה, וקשה לי להחליט מאיזו זווית להתחיל לתקוף את הדיון בסרט הקשה והמרשים זה, כנראה הסרט העלילתי הכי טוב שראיתי בנושא השואה, מכמה בחינות, לא בטוח שבכולן אגע בפוסט זה. הסרט מגיע לארץ עם מטען כבד של ציפיות שנבנו החל מהקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, שם זכה הסרט בפרס הגדול של חבר השופטים. עוד לפני הזכייה בפרס, התגובות לסרט הפכו את נמש מיוצר אלמוני לאחד מן השמות הכי מדוברים בעולם הקולנוע. עבורי הסרט עומד בהייפ הגדול, ביותר מדרך האחת.

הדרך הראשונה והפשוטה ביותר לדון בסרט היא רמת העשייה הקולנועית. ״הבן של שאול״ קודם כל בונה דמות מעניינת עם מניע מובהק, אשר שולח אותה לסיפור בנוי היטב. סיפור בו ליתר הדמויות יש מניעים סותרים, בו הדמות והקהל עוברים תהליך ובדרך נחשפת תמונת עולם רחבה יותר. כל בחירה טכנית של הבמאי משרתת היטב את הנראטיב ואת התחושה שהסרט מעביר: החל מיחס מסך צר, דרך צמצום העלילה ליממה בודדת, שימוש במשחקי פוקוס על מנת לחוות את המציאות בדרך קרובה לדרך שבה חווה אותה הגיבור, ושוטים ארוכים אשר בכמה מקרים מצריכים תזמון מורכב של שימוש בניצבים. ״הבן של שאול הוא הישג קולנועי מרשים, בטח עבור יוצר שזהו סרטו הראשון באורך מלא – סרט שאין בו שנייה מתה, שיש בו כמה מן השוטים הכי מאתגרים בקולנוע שראיתי לאחרונה, אבל אף אחד מהם לא נראה ראוותני או מסבירני מדי. הכל גורם לנו להבין איזה חוויה עוברת על הגיבור ביום בו מתרחשת העלילה ובחודשים שקדמו ליום זה. ייתכן שזו החוויה הכי מזעזעת שאי פעם הועברה בקולנוע, ולבטח דברים מאוד דומים לה אכן התרחשו לקבוצות אנשים במציאות. אבל לשפוט את הסרט זה בכלים בהם שופטים סרט רגיל נראה לי לא רלוונטי, אולי אפילו מעליב.

הסרט עוקב אחר שאול, אסיר באושוויץ אשר מהווה חלק מצוות הזונדרקומנדו במקום. תפקידם של הזונדרקומנדו באושוויץ היה לתחזק את תאי הגזים והמשרפות – כולמר להיות עדים לזוועה הכי גדולה אשר נוצרה במקום. מחשש שיוכלו להעיד בעתיד על גודל הפשעים, אחת לכמה חודשים נרצחו כל החברים בזונדרקומנדו והוחלפו באחרים. כך שהם ידעו שימיהם ספורים, בעודם מנקים אחרי גופות ואוספים את הלבוש של אנשים אשר חושבים שהם הולכים למקלחת לפני העבודה. אחרי כמה חודשים של הזוועה מן הסוג זה, הם מפתחים מעין חסינות בפני המראות הקשים, דבר אשר בה לידי ביטוי בסרט ביציאה מפוקוס של פרטים רבים. אבל הסרט אינו חוסך בלהראות מראות זוועה, גם אם רק לרגעים קצרים.

בגלל אופי התפקיד, מעט מאוד סרטים עלילתיים עסקו בזונדרקומנדו. הדוגמה הבודדת המוכרת לי טרם ״הבן של שאול״ היא סרטו של טים בלייק נלסון ״האזור האפור״ (The Grey Zone). שני הסרטים מחברים באופן דומה בין מספר אירועים שהתרחשו באושוויץ, כולל המקרים יוצאי דופן של נערה ונער אשר הוסיפו לנשום אחרי מקלחת הגזים. כל אחד מן הסרטים מחבר בין אחד מן המקרים הללו להתרחשות יוצאת דופן אחרת שאירעה במחנה, אבל הדגש הוא שונה. בעוד ״האזור האפור״ עוסק בניסיון הצלת חיים, גיבור ״הבן של שאול״ אינו חושב שהדבר אפשרי. ולא רק מפני שלאחר ששרד את הגזים, הנער מוצא להורג באופן מיידי. שאול לא מבקש לעזור למישהו לשרוד, הוא מקבל את גורלו וגורל כל הסובבים אותו. הוא רק מקווה שהוא יצליח להעניק לגופת הנער שנותר נושם לאחר השימוש בגזים קבורה יהודית מכובדת. צפייה חוזרת ב״האזור האפור״ לאחר ״הבן של שאול״ גורמת לסרט האמריקאי להיראות לא אמין וכמעט מגוחך, למרות שהוא זכור לי כמרשים ומזעזע בצפייה הראשונה. אך הסרט ההונגרי הרבה יותר אינטנסיבי ואמין, בין היתר בזכות השימוש בשפות רבות אשר דוברו במחנה ולא רק באנגלית לאסירים וגרמנית לסוהרים. גם המשחק של המשורר-מוזיקאי גייזה רוהריג בתפקיד הראשי נראה טבעי יותר, שכן הוא שונה מן האופן עתיר הפאתוס בו שחקנים הוליוודיים נוטים לשחק בסרטי שואה.

הסרט אפקטיבי ויוצא דופן גם מפני שהמניע של גיבורו מעניין יותר מבחינה פילוסופית. דומה כי שאול נאבק על הכבוד האנושי מתוך הבנה כי במערכה על חייו וחיי קרוביו הוא כבר הפסיד. הוא לא מנסה להציל נפש אחת מישראל, הוא מנסה לקיים טקס אשר יכבד את הגופה. הוא מקווה כי הטקס הזה יחזיר מעט אנושיות לנעשה במקום. הסרט שואל האם יש עדיין אקט של אנושיות שניתן לדבר עליו באופן חיובי נוכח זוועה גדולה. ההתייחסות למת כמישהו שזוכה בכבוד זו התשובה של שאול, אולי מתוך ניסיון נואש להחזיר מעט סדר לעולם. יש לציין כי למרות שהסרט נצמד לנקודת המבט של הגיבור, הוא לא מוצג כמי שהמסע שלו דווקא צודק, כולל חוסר הבנה בסיסי של מהם התנאים הדרושים על מנת לקיים קבורה יהודית, וכולל עימות עם חבריו לתנאי הזוועה. הם סבורים כי המאבק להשבת האנושיות צריך להיות בעל אופי אחר וכי אסור לקדש את המת, ייחודי ככל שהיה, על פני החיים, גם אם הסיכוי של האנשים החיים לשרוד יותר מימים ספורים נותר אפסי.

״הבן של שאול״ אמנם מספק דיון מרתק באירוע היסטורי חשוב, אבל המסר שלו הוא אנושי ברמה גדולה יותר. כמו כתביו של פרימו לוי אשר עוסקים לא רק בחוויות שלו במחנה, אלא גם בהשכלות שלהן על הקיום האנושי כולו. שאול טוען כי הנער שהוא מצא הוא בנו, אף כי אסירים אשר הכירו אותו טרם המלחמה טוענים כי אין לו בן. ייתכן ומדובר ברצון נואש לשמור לא רק על קשר עם היהדות, אלא גם עם מאפיינים אחרים של החברה האנושית בה היחיד הוא גם יישות עצמאית וגם חלק ממכלול גדול יותר. אפילו אם שאול לא חושב על להביא את עצמו לקבורה, הסרט מעלה את השאלה האם ייתכן סוג של מוות אשר מקנה משמעות גדולה יותר, במקום אשר לא רק הורג אנשים, אלא גם מוחק את הזהות שלהם ואת הרצון שלהם. חלק מן המרד הפרטי של שאול בסביבה הבלתי האפשרית הוא ביצוע שליחות שהיא אישית לחלוטין, אשר מנוגדת לא רק לרצון הנאצים אלא גם לרצון חבריו האסירים. הוא מנסה להעניק לגופה אחת ייחוד ובדרך הופך גם למיוחד בפני עצמו.

ניתן גם לקרוא את הסיפור שלו בסרט בדרכים אחרות. כי הסיפור הזה הוא הכל חוץ מסיפור הישרדות. אפילו אם שאול ישרוד עד תום הסרט או אפילו יברח מן המחנה, הוא כבר לא יכול לשרוד. הוא נאבק על סוג של אנושיות לאחר שהאנושיות שבו כבתה. בכך הסרט נבדל מרוב הקולנוע אשר עוסק בשורדים או במי שנשאר להותיר עדות. אפילו הסרט התיעודי האדיר של קלוד לנצמן, ״שואה״ נסמך בעיקר על השורדים, למרות שהשורדים הם בסך הכל ״טעות״ סטטיסטית בסיפור הגדול של ההשמדה. דרך אגב, לנצמן אשר מרבה לבקר סרטים עלילתיים על השואה, מהלל את ״הבן של שאול״. שכן למרות הסיפור הדרמטי שיש בו חיבור בין אירועים אשר התרחשו במועדים שונים, הסרט שומר על מידה גבוהה של דיוק היסטורי וממעט במלודרמה או נאומים על טבע האדם.

אין בסרט הזה אף נאום חוצב להבות, או אף דיאלוג בו הדמויות שמודעות למצבן מסבירות אותו לקהל. הסרט לא מסביר דבר, אלא מראה. גם אם חלק מן הדברים נראים תחילה באופן מטושטש או לא נראים כלל (כי שאול לא נכנס לתא הגזים בשעה שהגזים משוחררים, למשל). למרות זאת, הסרט נותר גם ברור למדי וגם מספק סיפור עם מידה של מתח עלילתי. ״הבן של שאול״ מעביר שיעור חשוב בהיסטוריה מבלי להרגיש כמו שיעור בהיסטוריה. ולמרות שהוא מטריד בזמן הצפייה ואחריה, יש בצפייה בו גם משהו מזכך. לא רק מפני שזהו הישג קולנועי, אלא משום שכמו בכתביו של פרימו לוי, גם הסרט מראה כי לא ניתן למחוק לגמרי את הרוח האנושית. גם לא במקמות הקשים ביותר, גם מול אכזריות שלא ניתן לתאר במילים.