• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

שידורי הטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה והגבורה: על מה אנחנו מסתכלים כשאנחנו מסתכלים על השואה?

18 באפריל 2012 מאת עופר ליברגל

בשנה שעברה אור סקר את היחס של הוליווד לסרטי השואה. השנה אני רוצה לתקוף את הסוגיה מזווית אחרת, לא של התעשיה אלא של הצופים, או המפרשים.

ההיסטוריה בקולנוע היא נושא טעון ממילא וכמעט כל סרט שעוסק באירוע שקרה, או בתקופה היסטורית בעלת חשיבות, יספוג התקפות מצד זה או אחר. כאשר זה נוגע לאירוע ייחודי וטראומתי כמו השואה, עוצמת הרגשות גדלה פי כמה. זאת מכיוון שאנו מרגישים מחויבות לנושא ולכל אחד יש דעה לגביו. וכן, גם "מגזימים עם היחס לעבר, תנו לחיים להמשיך, אני רוצה לראות צ'לסי-ברצולנה" זו דעה בנושא.

לכן, סרטים הנוגעים בנושא נבחנים בזכוכית מגדלת. לא רק לגבי סוגיות של דיוק היסטורי, אלא גם לגבי היחס שלהם לנושא. לי מפריעים לפעמים סרטים המשתמשים בשואה על מנת לעורר רגשות עזים ולפעמים אף מביאים אותה כסוג של טוויסט בסיפור (הקולנוע הצרפתי עושה את זה לא מעט לאחרונה). סרטים כאלו זוכים למעשה לנקודות כפולות בקרב הקהל: הם זוכים להכרה כי הם עוסקים בנושא "חשוב" ובנוסף, הסיפור שלהם הופך אוטומטית למרגש יותר בגלל שהוא נקשר בתודעה למכלול הרגשות על השואה, שגם סיפקה מטבעה הרבה סיפורים קורעי לב.

התחושה שהיוצרים מנצלים את השואה על מנת לזכות בקהל ובאהבת הביקורת מטרידה, אך יש גם צד שני למטבע. ככל שיותר סרטים יעסקו בנושא, הוא יישאר בתודעה, גם אם בצורה הנתונה לויכוח. בנקודה זו אני לא מדבר בעיקר על התודעה הישראלית, אלא דווקא על התודעה העולמית. בעידן בו האירוע הופך להיסטוריה רחוקה יותר ויותר, ובו גם קוראים פחות ספרים, חשוב לשמר אותו בתודעה הקולקטיבית. אגב, אני מדבר לא רק בהקשר היהודי, אלא גם בהקשר הכלל האנושי. סרטים על הרדיפה של הצוענים או ההומוסקסואליים בידי הנאצים חשובים לא פחות וחבל כי אנו רואים יחסית מעט סרטים העוסקים בכך בצורה ישירה.

אבל העיסוק בנושא "חשוב" מכניסה את הסרטים גם לסוג של מלכוד, משום שקיימת סכנה כי הסרטים יסתתרו מאחורי הנושא ויספקו עשייה קולנועית לא יצירתית מספיק, או אפילו בנאלית. לדעתי, במקרים כאלו, התוצאה הסופית תהיה סרטים שלא עובדים בטווח הרחוק.

הרי אם המטרה של סרטי השואה היא גם או בעיקר חינוכית, אסור שהיה תהיה רק תיעודית ותסיק מסקנות רק לגבי הנאצים ועוזריהם. היא צריכה להאיר משהו על הנפש האנושית בצורה כללית, להוות תמרור אזהרה מפני התנהגות עתידית. זוהי כמובן עמדה שאני מניח שיש לה מתנגדים – יש לנו נטייה לרצות שהשואה תיוותר אירוע "ייחודי" לעם יהודי, שלא היה כדוגמתו בעולם ולא ניתן להשוות אליו שום מאורע אחר שהיה או יהיה. איני מערער על הייחוד של השואה ועל כך שהיה בה מימד מחריד הגדול ומזעזע אפילו בהשוואה למקרים אחרים של רצח עם. אך לא להסיק ממנה מסקנות גם לגבי אירועים אחרים יהיה בעיניי לחמוק מהתמודדות עם אופיה האמיתי של הבעיה. הנאצים לא היו מפלצות, הם היו בני אדם. הם אהבו קולנוע, למשל. גבלס המשיך להפיק סרטים בידורים כמעט עד תום המלחמה. רק מעטים מן הסרטים שהופקו בגרמניה הנאצית נגעו ביהודים, או בכלל בפוליטיקה, באופן ישיר.

אני נוגע כאן בהרבה סוגיות מורכבות על קצה המזלג ויש לי ספקות כמעט אחרי כי מילה שאני כותב. הדיון ביחס של הקולנוע לשואה הוא מורכב ואין סופי ואחת לכמה זמן אני נתקל בטקסט תיאורטי שגורם לי לחשוב עליו מזווית קצת שונה. או בסרטים.
שני סרטים ישראלים בולטים, בעיניי, האירו את היחס של הקולנוע לשואה באור שונה ומקורי. הראשון, הדירה זכה לאהדה עצומה בקרב הביוקרות והפך לסוג של תופעה מבחינת חיבת הקהל (ישודר בערוץ 8 ביום חמישי ב22:00). השני, פלנטה אחרת הצליח הרבה פחות ואולי היחס הקר לו זכה בקרב חלק מן המבקרים מוכיח מה עדיין "אסור" לעשות לגבי השואה – לערבב אמת ופיקציה, למשל. בשואה חשוב לנו להדגיש כי הייתה מציאות ויש עובדות. אין כאן מקום לפוסטמודרניזם. אלא אם טרנטינו מעורב בזה.

"הדירה"

בארץ אנחנו בכלל במצב מיוחד בהתמודדות עם הנושא הזה. הוא נוכח במידה מסויימת בתרבות שלונ כל הזמן. ביום השואה כל ערוצי הטלווזיה חייבים לשדר תכנים הקשורים לשואה, או לא לשדר כלל. בעוד שיום הזיכרון מאפשר הרבה סרטי הנצחה אישיים, ההתמודדות של ערוצי הטלווזיה עם השואה מורכבת יותר. למרות יום הזיכרון הרשמי, החברה הישראלית עדיין לא נסגרה על היחס שלה לנושא. האם להתמקד בסיפור האשי והייחודי של חלק מן הקורבנות/ניצולים, או לספר את סיפור הזוועה הכללית, הבלתי נתספת? מה גם שהיחס של הישוב בארץ בשנים הראשונות שלאחר השואה, היחס שהאדיר את המרידה בחלק מן הגטאות ומחנות אך גם האשים במידה מסויימת את הקורבנות, לא לגמרי פג.

הפתרון הנוח מבחינת ערוצי הטלוויזיה המסחריים היה לשדר את רשימת שינדלר או הפסנתרן לצד תוכניות דיון. אך בשנים האחרונות זה לא מספיק. הקהל לא רוצה את אותם תכנים כל שנה וערוצי הטלוויזיה צריכים לחשוב על דרכים חדשות לגעת בנושא. בשנים האחרונות מספר ערוצים אף הרחיבו את הנושא למלחמת העולם השנייה בכלל, ושידרו סרטים כגון פרל הארבור ומכתבים מאיו ג'ימה, העוסקים בחזית היפנית ולא דנים כלל ביחס ליהודים, או ביחס של היפני לסינים שיכול להיות מקביל במידה מסוימת.

אז מה משודר השנה?

ערוץ 1 יתמקד בסרטי תעודה, ובמרכז ניצב סרטו של מייקל פראזן איינזצגרופן – פלוגות המוות (Einsatzgruppen – The Death Brigades) הדן בפלוגות צבא שביצעו לצד לחימה גם ירי שיטתי באזרחים. הפרק הראשון ברביעי ב22:30 והשני כעבור יום. בחמישי ב20:15 ישוגר גם דיון רב משתתפים על הקשר שבין השואה לקולנוע.

גם בערוצים 2 ו10 יתמקדו בסרטים תיעודיים, שאת רובם ככולם איני מכיר. ערוץ חינוכית 23 ישדר ברביעי ב20:30, שעה בה רוב הערוצים עדיין ישדרו טקסים ממלכתיים, פרק מצוין בסדרה הכל אנשים העוסק בחנה סנש. ב22:20 הוא יתחיל לשדר את סדרת התעודה הנאצים האחרונים (The Last Nazis) העוסקת בפושעים שנותרו בחיים ובאנשים המנסים, או ניסו, ללכוד אותם. הפרק השלישי בסדרה עוסק בהיינריך הימלר, אחד מן הפושעים בעלי הפילוסופיה הזוועתית ביותר.

בהוט, ערוצים 3 ו8 יתאחדו באופן מסורתי (אולי גם עוד כמה ערוצים) וישדרו כמה מן הסרטים הדוקומנטריים הבולטים ששודרו בערוץ 8 לאורך השנים. ברביעי ב21:21 ישדור הסרט, החדש יחסית, קרוע (Torn) על כומר שבגיל מתקדם גילה שבעצם נולד יהודי. בחמישי ב:22:00 ישודר, כאמור, הדירה של ארנון גולדפינגר.

וכעת אל ערוצי הסרטים. רוב ערוצי הסרטים של הוט ישדורו את המיני סדרה התקוממות (Uprising) ברביעי החל מ21:45. הסדרה מתארת את מרד גטו ורשה ואם תצילחו לא לדמיין את משפחת סימפסון כאשר האנק עזריה בתפקיד מרדכי איניליביץ' מדבר (או להזיכר בסדרה חברים בסצינות בהן הוא מדבר עם דיוויד שווימר) תגלו דרמה סטנדרטית ועשויה היטב + מרד. בכלל, עושה רושם שהערוצים הראשיים של הוט הולכים על קו די שמרני. אם מחשבים שידור של החיים יפים (La Vita e Bella) בחמישי ב10:33 כסוג של שמרנות. בחמישי ב15:56 ישודר הפסתנרן (The Pianist) של רומן פולנסקי. אם איכשהו לא ראיתם עדיין את הסרטים האלו.

הוט פריים, שמתאחד עם הוט סרטים, מגיש קו מעט שונה. גם שם יש סרט על מרד, הבריחה מסוביבור (Escape From Sobibor). הוא ישודר גם ב00:15 וגם ב07:14. הסרט מספר סיפור פחות מוכר ממרד גטו ורשה, אבל לא פחות מדהים והוא עובד טוב. גם דוקומנטרי של קלוד לנצמן על אותו המרד ישדור ב02:37 ו14:22. וחבל שאף ערוץ לא משדר השנה את שואה עתיר הדקות של לנצמן, שהוא הדבר הקרוב ביותר לסרט מכונן בז'אנר סרטי השואה. בעידן ריבוי הערוצים, לא מן הנמנע שיהיה ערוץ שיקפיד לשדר אותו כל שנה.

עוד בהוט פריים המטרו האחרון (Le Dernier Metro) של פרנסאוה טריפו, חמישי ב12:16. הסרט עוסק אומנם בצורה ישירה בגורל היהודים בצרפת (הסתרה של מנהל תיאטרון בידי אשתו השחקנית), אבל כמו כל סרטיו של טריפו זהו קודם כל סרט אישי. ועוד כמו כל סרטיו של טריפו, זה גם סרט עשיר מאוד בסגנון ובעיקר באהבת אדם, מה שאולי הופך אותו דווקא לשידור הראוי ביותר ליום זה. אחרי צאת היום, כשערוצי הסרטים האחרים ישדרו דברים לא קשורים, הוט פריים ישדרו את כל החיים לפניו (Vie Devant Soi), הסרט הצרפתי שהפך את משה מזרחי לבמאי הישראלי היחיד שזכה באוסקר. הסרט על פי סיפור של אמיל אז'אר (שם עט של רומן גארי) עוסק בנער ערבי שגדל אצל מאדאם רוזה, ניצולת שואה המטפלת במספר ילדים, רובם ממשפחות שהתפרנסו ממין. הוא קשור לשואה באופן די עקיף, אבל עוסק גם ביחסים בין גזעים ובשיפוט מוקדם של בני אדם. בכל מקרה, סרט מומלץ.

יס 1 יציג גם הוא את הפסנתרן ברביעי ב21:30 ובחמישי ב7:30 ו15:36. יס 2 יציג גם הוא את החיים יפים, ברביעי ב21:30, ובחמישי ב14:56.

יס 3 מעניין. בחמישי ב03:46 וגם בשעה הסבירה יותר 12:05 ישודר הנידון למות ברח (A Man Escaped), מסוג הסרטים שהכותרת שלהם מסבירה את עצמם. הנידון למות הוא לוחם מחתרת צרפתי (לא יהודי) והוא בורח מכלא נאצי. רובר ברסון ביים בסגנונו הייחודי – כולמר איטי מאוד, מינימלסטי עד לקיצוניות. לצופים שנעזרים בסבלנות ונקשרים לסרט, מדובר ביצירת מופת אמיתית.

ואם זה נראה לכם כמו בחירה בעייתית ליום השואה, בחמישי ב15:09 משודר רכבות לילה (Europa) של לארס פון טרייר. הסרט הזה נוצר בתקופה בה פון טרייר חשב שהוא יהודי ולא "נאצי" כהגדרתו הדבילית, אבל הוא כן עוסק יותר בנאצים מאשר ביהודים. הסרט מתרחש מיד לאחר תום המלחמה ועוסק בצעיר העובד ברכבת ומתיידד עם משפחה (בעיקר עם בחורה) מאוד בעייתית ומטרידה מבחינה פוליטית. פון טרייר נמצא אז לפני שלב הדוגמה בקריירה שלו והסרט הזה הוא אולי הדוגמא הכי בולטת לכישרון שלו בתור במאי. מטריד מאוד וגם מרהיב מאוד, הסרט זה באמת מהפנט לפרקים. כמו למשל בפתיחה המפורסמת שלו (נזכרתי בה השבוע גם בהקשר אחר)

פון טרייר הוא במאי שאוהב לעורר פרובוקציות ומחשבות, אבל אם הנושא שיש ללמוד הוא איך לברוח מאכזריות ורוע אנושי, ייתכן כי הסרט שלו הוא תרומה חשובה וראויה דווקא ביום זה.

ומי שרוצה סרטי מלחמה נטו, ערוץ MGM לשירותו. ולפחות לפי לוח השידורים, ערוץ TCM משדר כרגיל לאורך כל היום, כלומר ניתן יהיה למצוא בו תכנים שלא קשורים כלל ליום השואה.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'הפסנתרן' אחד הסרטים הגדולים של העשור הקודם.

  2. טולו הגיב:

    היה יכול להיות מעניין אם היו מציגים את "סרט לבן"
    שמדבר על התקופה, החשיבה, והחינוך הנוקשה שקיבלו הגרמנים פחות או יותר דור לפני השואה ומחה"ע 2
    אחלה סרט.

  3. בני הגיב:

    אני לא בטוח שראית את הקטע מהסרט של פון-טרייר עד הסוף…

  4. לביא הגיב:

    סרט השואה האהוב עלי הוא "בחירתה של סופי". אני נוהג לראות אותו פעם בכמה שנים בערב יום השואה, ועוצמת החוויה ממנו ממשיכה איתי לאורך שנים רבות לאחר מכן. הדרך שבה נחשף בפנינו סיפורה של סופי, לאט לאט, רובד אחר רובד עד לאירוע המכונן היא לא רק מרגשת, מטלטלת ועוצמתית אלא גם עדינה ואינטלגנטית. נהוג לזכור (איזה ביטוי מוזר, נכון?) את הסרט בעיקר בזכות ההופעה האייקונית של מריל סטריפ, שזיכתה אותה באוסקר ראוי מאין כמוהו ובזכות סצינת הבחירה. על ההופעה שלה בסרט הזה אמרו כבר הכל, אז אני רק אוסף שסטריפ מצליחה לגרום למונולוגים הארוכים שלה (שהיו עלולים להישמע מלודרמטיים בפי שחקנית פחות מוכשרת) לחדור ישירות לתוך הנשמה ולא לצאת משם לעולם. אבל הסרט הוא הרבה יותר מהופעה מצויינת של שחקנית. גם הסתכלות אך ורק על קו העלילה המתרחש בשואה הוא טעות חמורה. זו היא הסתכלות פשטנית מדי על הסרט. לאירועים שעברו על סופי בשואה אין משמעות רבה אם לא מתבוננים בהם דרך הקשרים הרומנטיים שלה בניו יורק בהווה של הסרט. זו ללא ספק יצירת מופת. יצירת מופת מרגשת, חכמה ומפעימה.

    1. איריס הגיב:

      אם אני לא טועה סופי היא פולניה קתולית לא? לא שזה משנה, או מוריד מעוצמת הסרט.

  5. איריס הגיב:

    הסרט הטוב ביותר שראיתי על מלחמת העולם השנייה ,ונכון, אין בו אפילו יהודי אחד, הוא הסרט הרוסי "צא וראה". סרט שמתאר בצורה יבשה ומחרידה (ובלי טיפת קיטש שמאפיינת כל כך את הקולנוע האמריקאי) את מה שמעוללות זוועות המלחמה לנפשו של בחור צעיר. מומלץ ביותר, אבל לא לכל אחד.

    1. לביא הגיב:

      טוב, אז אם כבר מדברים על "סרטים רוסים על מלחמת העולם השניה שאין בהם אפילו יהודי אחד" אז אני מאוד ממליץ על שניים מהם:
      -"הזריחות כאן שקטות" הוא מלודרמה קורעת לב על פלוגת בנות והמפקד שלהן במלחמת העולם השניה. בלילה הן מיירטות מטוסי אויב ובבקרים הן מתרחצות בנהר ומדברות. כאשר מבחינים בשני גששים גרמניים ביער יוצאות 6 בנות והמפקד לתפוס אותם. הן מרחיקות כמה ימי הליכה מהבסיס וזאת כדי לגלות פלוגה שלמה של גרמנים. לכל אחת מהן סיפור חיים משלה וביחד הם נשזרים לסרט שהוא גם דרמה על גבורה, חברות ויחסי אב בת, גם טרגדיה מרגשת וגם סרט מתח סוחף. בעצם אחת מהבנות היא יהודיה שמשפחתה נרצחה, אז זה גם סוג של סרט שואה . הסרט היה מועמד לאוסקר הזר, אז אולי אפשר למצוא אותו.
      -" העגורים עפים" זו קלאסיקה מאוד מוכרת ואהובה ואם אני לא טועה גם הסרט הסובייטי היחידי שזכה בדקל הזהב. גם פה מדובר בדרמה רומנטית מרגשת וסוחפת.

      1. בהחלט סרטים מצויינים. גם הסרטים שהוזכרו בתגובות האחרות

  6. ניר נ. הגיב:

    מי שיצפה בלינק ששמת ל"רכבות לילה" יגלה easter egg בשעה הנקובה. בקצור נשמתי כמעט פרחה….

  7. אני מתנצל בשם הבלוג ואלוהי הטעם הטוב על הלינק הסורר של "רכבות לילה", הסרטון הוחלף. סתם מהתלה של יוטיוב, ולא נורא מצחיקה בעיניי.

    1. תזכורת לעצמי: לבדוק את הלינקים עד הסוף (הפעם במקרה בדקתי עד חצי דקה לפני הבדיחה). למרות שזה לא ממש יותר מזעזע מהסרט המקורי

השאר תגובה