פסטיבל סרטי הסטודנטים 2015: דיווח ראשון

פסטיבל סרטי הסטודנטים של השנה נפתח ביום א', בטקס פתיחה מצחיק מאוד, שיכול להוות דוגמה לאיך עושים טקס פתיחה לפסטיבל. גם משום שרוב הנאומים היו קצרים וטובים, מלבד ההתעקשות של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לצטט כל שנה מחדש את המשפט "יש ערימה של חברה על הדשא" (כיוון שטקס הפתיחה מתרחש בגן הפסגה ביפו). אותו גן שב והתגלה כמקום די איום כאתר להקרנת סרטים, כאשר השנה הפסקול האלטרנטיבי כלל, מלבד המואזין המסורתי, גם מסיבה סמוכה שהתחרתה בקולות סרט הפתיחה, או ליתר דיוק – הסרטים. השנה החליטו בהנהלת הפסטיבל, שמורכב ברובו מסרטים קצרים, להקדיש גם את ערב הפתיחה החגיגי למקבץ סרטים קצרים. מדובר בסרטים אשר זכו במענק בדיוק לפני שנה, בטקס הפתיחה הקודם. אסופה זו קרויה פרוייקט ״פרולוג״, מיזם המשותף לפסטיבל, לקרן מקור, ולחברת YES, המאפשר לבוגרי בתי ספר לקולנוע להפיק סרט קצר נוסף בתקציב גבוה לפני המעבר לפיצ'ר. לכן, גם את הסקירה הקצרה שלי למספר סרטים שהספקתי לדגום ביומיים הראשונים לפסטיבל אפתח עם סרטי הפרוייקט, כאשר שמחתי לגלות כי שניים מתוך שלושת הסרטים היו קומדיות.

סרט הפתיחה – פרוייקט פרולוג

קוץ

סרטו של מיכאל אללו הוא בעיניי הטוב שבסרטי הפרוייקט. הוא לוקח סיטואציה יומיומית, כמעט פשוטה, והופך אותה לסאגה כואבת בעלת מימדים אפיים וסוראליסטיים. הסרט מדבר על הקושי שבהתגברות על פרידה לאחר מערכת יחסים ארוכה, אבל ברמה הישירה יותר מדבר על קוץ ביד, שביב עץ מעמוד טלפון הנתקע באצבעו של הגיבור, מיכאל. מיכאל רוצה שחברתו לשעבר, גלי, היא זו אשר תשלוף החוצה את הקוץ. היא לא מבינה מדוע הפרוצדורה הזו דורשת טיפול מיוחד, ובכלל הוא זה שעזב אותה והיא כבר מאושרת במערכת יחסים חדשה. סרטו של אללו כולל כמה תפניות דקות בעלילה ולא מעט סיטואציות חצי-אבסורדיות ומשפטים המשלבים בין הפשוט למבריק.

חם

באנגלית זה HOT, מה שאומר ש-יס הפיקה את הסרט הוט. סרטו של יותם גנדלמן מאוד מתאמץ להרשים את הצופה. הסיפור שלו עוסק בחיים בישוב/עיירה שכוח-אל בדרום, בו מתבצע אונס. מרוואן, בדואי המיודד עם בעל הקיוסק המקומי, הוא החשוד במעשה. קרוב המשפחה של הנאנסת יוצא למקום ובעל הקיוסק יוצא עימו, מנסה לשכנע אותו כי מרוואן אינו האשם. הדבר הכי בולט בסרט הוא הפסקול – המוזיקה מנסה להשרות אווירה של סרט מרשים, להסביר לצופה את המתרחש, כאשר גם תנועות המצלמה מנסות להקנות לסרט תחושה של מותחן פעולה הוליוודי, בשילוב עם מעשיית מוסר. אני הרגשתי שמרוב הניסיון להרשים, הסרט איבד את הזהות שלו ונותר עם סיפור די מוכר שלא מעוגן בהבנה או באמירה חדשה של יחסי ערבים-יהודים בדרום. המשחק המשובח של גל פרידמן, ובעיקר של אלברט אילוז, הוא המעלה העיקרית של הסרט, שמאזנת במעט את העדפות הבימוי.

כלבי ציד

סרטו של עומר טובי משלב בין טון קומי מובהק, דיון באלימות בחברה ובבריחה מאשמה, ותיאור של עולם האמנות המודרני. הסרט מתרחש כולו במוזיאון יוקרתי, אחרי שעות הסגירה. הגיבורה, איריס, נקראת למשרדי ההנהלה, לאחר שנים ארוכות של עבודה מסורה כשומרת במקום. היא חוששת מפיטורין, אך מתבשרת דווקא על קידום לתפקיד מנהלתי. היא חונכת בת שירות לאומי אשר מיועדת להחליף אותה בתפקיד, אולם בשלב החגיגות של היום נשבר הפסל "כלבי ציד", היצירה החשובה ביותר בתצוגה. כל המאבטחות חשודות בשבירה, כלומר איריס, הבחורה החדשה ושלוש שומרות ותיקות נוספות. הסרט מזגזג בין המותח לקומי, בשילוב של מעשיית מוסר על רקע השימוש הסימבולי ביצירת האמנות, ובניגוד בין הצבעים אדום וכחול, המהווה את הטון האסתטי של היצירה, על רקע שרובו לבן נקי. כל הדמויות בסרט מעוצבות בצורה מעט קריקטורית, כנראה במתכוון, כאשר אורנה בנאי בתפקיד הראשי מרשימה בשילוב שלה בין רגישות לדרמטיות והאופי המוקצן של הדמויות אותן הרבתה לגלם בטלוויזיה. התוצאה הסופית אולי מעט ארוכה מדי, אבל גם מוצלחת למדי.

תחרות הסרטי העצמאי הקצר

אנטילופות

סרטו של אורי רום הוא סרט עדין ובוגר, על התבגרות ומשברים במהלך טיול שנתי של כיתה י״א לאיזור אילת. גיבור הסרט, ברק, מנסה לחזר בגמלוניות אחר נערה יפה בת שכבתו, אבל מצליח בעיקר לגרום לעצמו מבוכה ופציעה. הדבר מוביל לכך שאת יום הטיול הבא הוא יבלה באוטובוס, והשהות בחברת הנהג צובעת את הטיול בגוונים אחרים. גם הלמידה על חיות המדבר והנוכחות של החיות באזור מוסיפה גוון לסרט, אשר נדמה בתחילה כי הוא רק מטאפורי, אבל ההקבלה לחיות מובילה גם למקומות מורכבים יותר ממטאפורה פשטנית. היופי של הסרט נעוץ בכך שהוא מתאר את המבוכה הראשונית של גיל ההתבגרות וגישה לפרטנרים רומנטיים פונטציאיליים, אבל הוא מראה גם כי הדבר מוסיף להיות בעייתי גם בגילאים מאוחרים יותר. הישג בולט נוסף הוא אמינות הדמויות – יש לא מעט דמויות המתגלות כמורכבות והמונעות בידי כמה מניעים שונים, לעיתים סותרים, אשר כל אחת מהן מנוצלת היטב. יפה במיוחד בהתחשב בכך שהסרט בן 25 דקות.

נדר

כמו סרטו של רום, גם סרטה של נטעלי בראון דן בגיל ההתבגרות, אם כי כאן במוקד ישנה נערה צעירה יותר ומשבר הזהות הוא מוקדם יותר – לא כיצד לפנות לפרטנרים מיניים אפשריים, אלא מסע לעבר שלמות עצמית של הגיבורה עם חייה ועם המימד הפיזי של קיום בתוך גופה, נוכח הדגשת הגופניות גם ביחסים שלה מול הוריה. הגיוברה הינה תמר, נערה כבדת משקל, דבר המטריד בעיקר את אמה. השירותים היחידים בבית המשפחה נמצאים בתוך חדרה של תמר, כך שהיא צופה באביה נכנס לשירותים בתחתונים במהלך הלילה ומאוחר יותר צופה בפורנו, מבלי שהוא סוגר היטב את דלת חדרה של תמר. הנחכת המימד הפיזי בבית וחוסר ההבנה של האם את המצוקות של תמר (לאו דווקא מהיעדר רצון) עומדים במרכז הסרט, אשר מקבל רובד נוסף בשל הנוכחות של תמר בבית הספר. המקצועיות של בראון כתסריטאית-במאית ניכרית היטב בסרט, אשר דומה כי כל החלטה בו חושבה היטב. משחק משובח של כל צוות השחקנים תורם אף הוא ליצירה, אך יחד עם זאת לפעמים יש תחושה כי מדובר ביצירה מחושבת מדי. בעיקר בכל הנוגע לשימוש רחב במודע במוטיבים סימובוליים. אין ספק כי זו החלטה מודעת, אך להרגשתי הסרט סובל מכמות רבה מדי של סמלים לסרט באורך של פחות מחצי שעה, מה שפוגם ברובד האנושי העשיר שקיים בו מבעד למכניות המסוימת של השימוש בסמלים.

טסט

סרטו של אורן גרנר, זוכה השנה שעברה על סרטו ״גרינלנד״, עוסק בעצם היצירה הקולנעית עצמה. הסרט מורכב משוט אחד המתאר הוצאה של ציוד צילום מן המחסן ובדיקתו, כאשר הצוות מנהל מספר שיחות שונות במקביל ולכאורה הצילום לא מתמקד במשהו ספיציפי, מאפשר לצופה לבחור למה להאזין ובמה לצפות. אלא שמשלב מוקדם סיפור אחד תופס את מלוא תשומת הלב – שיחת טלפון מבשרת בשורה קשה וכואבת לאחד מאנשי הסרט. מדובר בסרט המזכיר יותר תרגיל קונספט מאשר יצירה שלמה – יש מאחוריו חשיבה תיאורתית, אבל גם משהו מהונדס מדי בטכניקה ובחשיפת הסיפור הכואב.

בני

עמית איצקר הוא כבר סוג של אוטר של סרטים קצרים. רובם מורכבים מסצנה אחת שבמרכזה שיחה, אשר בה הבמאי מגלם גבר המשלב בין תחושות של בדידות ורגישות, לעיתים תוך שימוש בגסויות ופנייה לאוננות (או צעצועי מין) כתחליף לחוסר היכולת לייצר קשר עם בנות המין השני. הסרטים שלו תמיד נעים על קו לא ברור שבין כנות ועצבות לבין אירוניה והומור פרוע, דבר הבולט במיוחד בסרט האחרון, שמוצג כחלק מן התוכנית לסרטים עצמאיים (והוא בין הסרטים הבודדים בה שהוא עצמאי מכל בחינה שהיא). הסיפור מורכב יותר מבסרטיו הקודמים, והסרט דן גם במעמד של כוכבוּת רשת, מעמד לו איצקר זכה לאחרונה נוכח תפקיד משנה בסדרת הרשת "משיח". בעיקרו, הסרט הוא סיטואציה של ראיון עיתונאי, בו הבלוגרית שמראיינת את כוכב הרשת מנסה, אולי יותר מדי, לחשוף את העמדת הפנים של המרואיין. השאלה האם זה אמיתי או לא עולה בסרט דרך הדיאלוג, ולאורך כל הסרט יש מתח עד כמה באמת אפלה היא הסיטואציה. ייתכן וסיום הסרט עונה על השאלה הזו מעט יותר מדי בבירור, אולם לי קשה לחשוב על סיום אחר ליצירה.

התחרות הבינלאומית

זינקה
Zinneke

ילד בן 8 מוקסם מן הרוכלים המחוספסים בשוק הפשפשים, עוזר להם מדי פעם ורוצה להיות חלק מעולמם. הוא לא מוכן להתפשר על כלום, מה שמוביל אותו למסע עמוק לתוך הערב עם צמד רוכלים לעבר השגת הסחורה הבאה, בדרכים לא חוקיות וגם לא נטולות סכנות. הבמאי הבלגי רמי אליאר מציג סיפור של ילד נחוש, אשר השיגיו הם במידה רבה גם המקור למפלתו. יש בסרט מספר רגעים של מתח, אבל עיקרו הוא תיאור דמות, אשר כוחה היא בכך שהיא לא ממש עוברת שינוי במהלך הסרט, אף על פי שהיא חווה אירועים מסעירים. רק בסצנה האחרונה ממש, אנו רואים כי הגיבור הוא גם עדיין חלק מעולם הילדות, בחברת ילדים אחרים. השאלה האם ניתן להיות חלק משני העולמות נותרת פתוחה.

90 ימים
90 Days

עוד סרט המציג נראטיב מוכר למדי בסרטי סטודנטים – בחורה צעירה מגיעה לעיר זרה והבטחת הפרנסה שהיא מקבלת מובילה אותה לזנות, מבלי שיש לה אפשרות בחירה. במקרה זה, מדובר בנערה מצפון סין המגיעה להונג-קונג אשר היא לכאורה זוהרת ועשירה יותר, אך לפחות בהתחלה מורכבת עבורה מאפלה וחדרי מוטל. היא מקווה לנהל שיחת טלפון אחת, שיחה שיוצרת אלמנט של ציפייה עבור הצופים. סרטו של טימותי יאנג אמנם לא מציג חדשנות בנראטיב או בעיצוב הדמויות, אבל הוא עובד בתור סרט מעניין, עם כמה רגעים של פיוט. בעיקר ברגעים בהם הצופים נדרשים לחבר אחד ועוד אחד יחד עם הגיבורה.

פורד אסקורט
Ford Escort

נערה מנסה לשחרר ממגרש גרוטאות את הרכב בו נהרג אביה, רכב שהיא חושבת שהובטח לה עם הגיעה לגיל 18. אך לא רק שהרכב של אמה שובק חיים, היא מגלה כי אישה אחרת כבר לקחה את הרכב של אביה – המאהבת שלו. הדבר מוביל לזעם וגם לגילוי ביקורתי לגבי אופיו של אביה, אבל הסרט הולך כל הזמן לכיוון של השלמה. מבחינה חזותית, סרטה של אסטל דיאז הספרדיה מתמקד בעיקר בפניה של השחקנית הראשית, בקלוז-אפ אשר ממלא חלק מהזמן בדיוק חצי מן המסך, בצד ימין או בצד שמאל. היא אישה אסרטיבית וחזקה, אשר ממלאת את הפריים, אבל נותרת מנתוקת מן העולם. החוסר של היכרות עם אביה, מת או חי, מלווה אותה.

חזיזים
Firecracker

בחורה זרה מגיעה לשכונה בפרברים בחיפוש אחר מכר. היא נשארת בסביבה גם לאחר שאינה מצליחה לראות אותו. היא נראית חולמנית אך גם מעט מפתה, וגברי האיזור מחזרים אחריה. אולם, כאשר היא לוקחת את היוזמה בחיזור, היא לא זוכה לתגובה לה היא מצפה. במקביל, אנו חוזים בקבוצת ילדים משחקים במשחקים שונים ומוצאים מצבור חזיזים ונפצים. בקשר בין שני קווי העלילה השונים חזינו כבר פתיחה, במקוטע. סרטה של הבמאית הצרפתיה פאולינה לאפלאס הוא מן הטובים ביותר שראיתי עד כה בתחרות, משום שהוא מזגזג בין שני קווי עלילה שבשניהם יש לא מעט נסתר, ורגשות אנושיים גלויים בשלבים שונים של החיים. יש כאן לא רק דרמה, אלא גם מבט על אוכלוסיות שונות המרכיבות את שולי החברה הצרפתית, כאשר הדגש אינו על העוני או על נושאים פוליטייים גדולים, אלא על דינמיקה של מפגשים בין אנשים – בין אם מדובר בזרים או במכרים, בילדים או בבוגרים.

מרד
Revolt

נערה בורחת מביתה ועולה על טרמפ עם חבורת צעירים המצויים בדרכם לפסטיבל רוק שהם מקווים כי ישנה את ההיסטוריה של פורטו ריקו. סרטו של אורלנדו חוויאר טורס מתרחש בראשית שנות השבעים ותואם לתקופה הן בפסקול והן במראה החזותי שלו, המדמה צילומי וידאו ישנים, גם בצורה מרומזת וגם כחלק מעלילת הסרט. הסרט עוסק בהתפקחות ולמידה, הן של הנערה והן של הצעירים האוספים אותה, חבורה של שלושה אנשים עם מערכת יחסים המתגלה כמורכבת ומגיעה לשיא אשר משקף במידה רבה את הגסיסה של כל זרם ילדי הפרחים, שהתרחשה באותה תקופה ברחבי העולם. לסרט לוקח מעט זמן להתרומם, אבל הסיום שלו משלב בין הצפוי למפתיע והוא עשוי היטב, כך שהתוצאה הכללית סוחפת למדי.

יציאת חרום
Emergency Exit

הדבר המבורך ביותר בפסטיבל סרטים קצרים הינו הפוגות קומיות. הסרט הסרבי הזה, של הבמאי ולדימיר טאגיץ׳, הוא פצצת אנרגיה של סיפורים קומיים, אבסורדיים ברמה זו או אחרת, אשר הזכירו לי לפרקים את מונטי פייתון, בין היתר מפני שאין ממש קשר בין הסיטואציות השונות המתוארות בסרט. מדובר בעיקר בסיפורי פואנטה, מה שמקשה לכתוב אודותיהם בהרחבה.