״מיס ג'ולי״, סקירה

ליב אולמן הנורווגית היא אחת מן השחקניות הגדולות בתולדות הקולנוע. אולם, הקריירה שלה בתור שחקנית וגם בתור במאית קשורה בראש בראשונה לשיתוף הפעולה שלה עם הבמאי השבדי אינגמר ברגמן – מי שביים אותה ב-10 סרטים וכתב שניים מבין חמשת הסרטים אשר ביימה (וגם היה בן זוגה לתקופה קצרה). אולמן לא מתייחסת לזיהוי שלה עם ברגמן בתור צל הדורש ממנה להגדיר את עצמה מחדש בנבדל ממנו, אלא מנצלת את כל מה שלמדה מן העבודה עם המאסטר במהלך הקריירה שלה בתור שחקנית ובמאית.

והנה מגיע סרטה החדש, ״מיס גו'לי״ (Miss Julie), אשר הוצג לא מכבר בפסטיבל אפוס לאחר מכן בסינמטק תל אביב. זהו סרטה הראשון כבמאית מאז שני הסרטים שביימה על פי תסריטים של ברגמן, אחרי 14 שנים בהם היא לא ביימה סרט (אבל ביימה לתיאטרון והוסיפה לשחק בסרטים). גם הסרט הזה קשור לברגמן, שכן הוא עיבוד למחזה שכתב המחזאי השבדי אוגוסט סטרינדברג -מחזאי אשר ברגמן עיבד פעמים רבות לתיאטרון ובמידה רבה היווה השארה לסגנון הכתיבה שלו.

המחזה ״מיס ג'ולי״, הידוע יותר בעברית תחת השם ״העלמה יוליה״, שייך לתקופה המוקדמת של סטרינדברג כמחזאי והוא מתאפיין בצמצום מבחינת אתר ההתרחשות ומספר הדמויות. כל המחזה מתרחש בחדר המטבח באחוזה של רוזן עשיר, ומציג שלוש דמויות בלבד: משרת, טבחית שהיא בת זוגו, ומיס ג'ולי, בתו של הרוזן הבוחרת במפתיע לגשת למטבח בליל אמצע קיץ ולא לבלות אותו במסיבה עם בני מעמדה.

המחזה הוא משחק של מאבקי שליטה וכוח בין מעמדות ובין מינים, כאשר בחלקו הראשון ג'ולי והמשרת מצויים במשחקים של פיתוי/דחייה, תוך שימוש במעמד הגבוה של העלמה, ובגבריות ובניסיון החיים של המשרת לעומת התמימות היחסית של ג'ולי, תמימות המשולבת בניסיון פיתוי ושימוש בכוח. אבל לא מדובר רק במחזה על פערי מעמדות ומאבק בין המינים, אלא גם ביצירה על אנשים החשים לא בנוח במקום בו הם נמצאים בחיים ורוצים דבר מה אחר, דבר אשר ייתכן והוא לא אפשרי עבורם עקב המעמד אליו נולדו. מול שתי הדמויות הראשיות המבקשות במידה רבה שינוי, עומדת דמותה של הטבחית, אשר רוצה לשמר על הקיים הן מבחינת אורח חייה והן מבחינת שמירה על החברה המעמדית, בה היא נמצאת במקום נמוך.

אולמן העתיקה את המחזה משבדיה לאירלנד, מה שהופך אותו לדובר אנגלית ומאפשר לה ללהק כוכבי קולנוע המוכרים בכל העולם לשלושת התקפידים שדורש המחזה. המיקום אולי שונה, אבל אולמן בחרה לשמור על התקופה בה נכתב ומתרחש המחזה – סוף המאה ה-19, כאשר העידן המודרני נמצא עוד בחיתוליו.

לכאורה מדובר בעיבוד נאמן למחזה, אבל החלטה אחת אשר לקחה אולמן בתור במאית הופכת אותו לקולנועי יותר ועשיר יותר. אמנם כל הסרט נותר בגבולות האחוזה, אבל הוא יוצא מן המטבח למספר חלקים נוספים ובעיקר לגן הסמוך לאחוזה, מה שמעניק מימד קונקרטי יותר לרצון של הדמויות לברוח מן המציאות בה הן חיות. בפרולוג לסיפור, אנו חוזים בג'ולי בתור ילדה היוצאת לשחק בטבע האינסופי הנמצא בסמוך לאחוזה; יציאה זו החוצה, לחופש, לפינות סודיות מתחת לעצים, היא מוטיב חשוב לאורך כל העיבוד הקולנועי ואולמן מצלמת את הסצנות החשובות בחוץ בכמקור לאושר ועושר יותר מכל כסף ומעמד – וגם כמקור לסיכון.

בחוץ יש אור אינסופי והסרט אמנם מתרחש לאורך לילה אחד, אך מדובר בלילה של אמצע הקיץ, כלומר לילה קצר במיוחד מבחינת החשכה. ״מיס ג'ולי״ של אולמן מצולם כמעט כולו לאור יום, בין אם מדובר באור בסצנות בגן הסמוך לאחוזה ובין אם מדובר באור החודר מבעד לחלון הגבוה, אור החודר גם למטבח הממוקם בחצי-מרתף. החשכה והאפלה נתונה כולה להתנהגות הדמויות, כאשר השתיים הראשיות חשות בחוסר התאמה בין החיים שלהן לרצונות שלהן.

הסרט אומנם נאמן למקור התיאטרלי ובניגוד לסרטים התקופתיים אשר ביימה אולמן בראשית קריירת הבימוי שלו, לא נראה אפי, אלא מצומצם מכל בחינה אפשרית. יחד עם זאת מצאתי שהוא משתמש בחוכמה בכל האמצעים אשר הקולנוע מעניק, על מנת לייצר אפקט מורגש. כמו ברגמן, השימוש של אולמן במוזיקה קלאסית מדוד היטב ולעיתים נדמה כאילו שוברט ובאך הלחינו את מיטב היצירה שלהם במיוחד עבור הסרט.

יתרה מכך, היא עושה שימוש אקספרסיבי בהעמדת הדמויות מול המצלמה – לרוב במרכז הפריים, אבל לעיתים בזווית צילום שלא מצפים לה ולא תמיד במרחק הצילום הצפוי. הקלוז-אפים בסרט יפהפיים (כיאה לשחקנית שקיבלה כמה מצילומי התקריב הזכורים בתולדות הקולנוע), אבל דווקא בכמה מן המונולוגים הסוערים ביותר בסרט בוחרת אולמן להשאיר את המצלמה מרוחקת, דבר המוסיף מימד של אלגנטיות ליצירה. כך היא מצליחה לרגש מבלי להפוך לצעקנית מדי, מבלי לכפות את עצמה על הצופה, אתגר קשה כי לפחות אחת מן הדמויות הולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות ככל שהלילה מתקדם.

שחקנית גדולה הופכת באופן טבעי לבמאית שחקנים גדולה, וזה גם המקרה בסרט זה. אם כי חלק ניכר מן הקרדיט להצלחת המשחק בסרט מצוי בליהוק. סמנתה מורטון מדוייקת ועוצמתית בתפקיד הטבחית, היחידה בסרט הנוהגת באיפוק ומתוך תקווה לשימור השגרה והמסורת. לעומתה, קולין פארל כמשרת משחק כאילו הוא נמצא במסע ייסורים תמידי. הוא מיוסר כאשר הוא נוהג בתמצות ובנימוס וגם כאשר הוא משקר, מתוודה, או מביע בצעקות את כאבו – כאשר בלא מעט רגעים הוא משלב ומתעתע בין המצבים השונים.

בתפקיד הראשי של מיס ג'ולי משחקת ג'סיקה צ'סטיין. בשנים האחרונות, להגיד שצ'סטיין משחקת נהדר זה כמו להגיד שהשמש מהווה מקור תאורה יעיל. בסרט הזה המבטא שלה לא נשמע לגמרי אירי, אבל גם זה בסופו של דבר רק תורם לבנייה של דמות אשר מנותקת לגמרי מן הסביבה בה היא פועלת. ג'ולי היא דמות אניגמטית וצ'סטיין מדגישה כל פן חידתי בה ונותרת מגובשת ומרתקת, בעוד היא נעה בין שבריריות לכוחניות, בין תמימות לפתיונות, בין התרגשות מן החיים להתנהגות אובדנית. הסרט מהווה הזדמנות לראות איך שחקנית גדולה מתמודדת עם תפקיד קלאסי והופכת אותו שלה. הוא גם מאפשר לנו לראות את אחת מן השחקניות הקולנועיות הכי ייחודיות של הקולנוע האירופאי בשנות הששים והשבעים, מביימת את מי שהיא אולי השחקנית הגדולה של הקולנוע האמריקאי בימינו.