פסטיבל ירושלים 2014: דיווח אחרון לפני סיכום – ״הפלאים״, ״מאידאן״, ״מתנגן״, ״תחנות הצלב״, ״להרוג אדם״, "לבנבנים"

אתמול חולקו הפרסים לזוכים בפסטיבל ירושלים, היום הפסטיבל יסתיים (בהקרנת הסרטים הזוכים+עוד כמה סרטים בולטים מן הפסטיבל) ומחר נסכם אותו. עדיין לא הספקנו לכתוב או להביע דעה על כל הסרטים הנהדרים שראינו, בין שיחות מלבבות על קולנוע ועדכוני חדשות מעציבים. אז הנה כמה מילים על מספר סרטים נוספים שהוקרנו השנה בפסטיבל מוצלח מבחינה אמנותית.

הפלאים
The Wonders

סרטה של הבמאית האיטלקיה אליצ׳ה רורוואכר הפתיע כאשר זכה בפרס הגדול (הפרס בשני בחשיבותו) בפסטיבל קאן האחרון, אחרי שהדיווחים הראשונים מן התקשורת לא היו נלהבים במיוחד. אולם לאחר הצפייה בו, הסרט אכן מתגלה כחוויה פלאית במיוחד ואחד משיאי השנה הקולנועית. כפי ש״פלאים״ זו לא ממש מילה בעברית (אילוץ בתרגום שם הסרט), הסרט הזה לא ממש דומה לקולנוע מוכר. עם זאת, הוא מובן מאוד, מגובש מאוד ומציג סיפור שממוקם אומנם בעולם ייחודי מאוד, אבל יש בו לא מעט רבדים עימם רוב הצופים יוכלו להזדהות.

הסרט מציג מאבק של משפחה לשימור המסורת המקומית בעולם מודרני. לצד אהבה למורשת, יש גם מאבקים להתקדם עם הזמן, יחסים המכילים תמיכה לצד קנאה סמויה בקרב אחיות, ניצנים התחלתיים של התבגרות מינית ואהבה ראשונה, רצון לקבל חשיפה רחבה בטלוויזיה ורצון לגלות את הפלאי בעולם, דווקא דרך תוכנית טלוויזיה עם מנחה נוצצת, אשר סבורה כי ייצור הדבש המסורתי שהמשפחה מתפרנסת ממנו (מלאכה המעסיקה את כל המשפחה, כולל ילדות קטנות) היא דבר פלאי. הסרט מציג גם דמות חזקה מאוד של אב שמרן ותקיף המדכא במידה רבה את השאיפות של בנותיו, המתגברות והילדות, אך הדמות הזו מעוררת גם לא מעט אמפתיה, כמו כל דמות בסרט.

הצילום העדין בפילם 16 מ״מ מעניק לסרט גוון נוסטלגי התורם לעוצמתו, אשר דומה כי הוא מבקש לשמר עולם שרבים לא מאמינים כי הוא עדיין מוסיף להתקיים וליצור. כמו בסצנת הפתיחה של הסרט, שמראה אנשים שלא מאמינים כי בית המשפחה שוכן במקום בו הוא שוכן, כי הוא תמיד היה שם, ובעיקר כי אנשים מוסיפים לחיות ולעבוד בו. לעומת זאת, דקות הסיום של הסרט מכילות כמה תנועות מצלמה המגלות חלק רק מההתרחשות ומותירות את השאר לדמיון, בקצב המרמז כי משהו בנפש מצליח בכל זאת לגדול ולהתקרב לעבר הפלאי. כמו כן, יש בסרט גמל דו-דבשתי.

מאידאן
Maidan

הבמאי סרגיי לוזניצה שב לסגנון המאפיין רבים מסרטיו התיעודים: מבט ארוך ומרוחק על סערות המציאות. במקרה זה המחאות של תושבי אוקראינה נגד ההעדפה של המשטר את קרבת רוסיה על פני סחר עם האיחוד האירופאי, מחאות אשר כידוע הובילו בסופו של דבר למהפכה, אבל אחרי לא מעט קורבנות בנפש. קשה שלא להעריך את ההקרבה של הבמאי וצוותו, אשר צילמו מתוך לב ההפגנות במשך כמה חודשים, כאשר השיא הוא בכמה שוטים מצמררים בהם אנו חוזים בתוצאות של ירי לעבר קהל המפגינים. הסרט מכיל מעט מאוד כתובויות הסבר ודורש מן הצופה לא מעט סבלנות, מה גם שדומה כי החלק הראשון רק מכין את הקהל לקראת הסערה שבחלק השני והמרגש יותר, בשל תיאור האלימות והאבל על המתים לצד הידיעה כי בסופו של דבר, המחאה הציגה ניצחון או לכל הפחות התחלה של ניצחון.

חלק מכוחו של הסרט הוא תיאור של תהליך ארוך. הדבר הכרחי לאמירה של הבמאי, אך מדובר גם בחסרון של הסרט – הגיבור שלו הוא הקולקטיב ולא הפרט, כך שאין הזדהות אישית. ומכיוון שהכל מתרחש לאט בסרט, חלקים רבים מן הקהל נטש אותו באמצע – וחבל. מדובר ביצירה בעלת עוצמה רגשית, המעודדת את הקהל לחשוב על מחאה פוליטית באופן כללי – מבלי להציג עבור הקהל עמדה חד משמעית.

מתנגן
Lilting

סרטו של הבמאי הקמבודי הפועל בבריטניה, הונג קאו, אכן מתנגן כפי שרומז שמו. לבו הוא מערכת יחסים הנרקמת לאחר חשד הדדי בין צעיר אנגלי לבין אמו של חברו לחיים אשק נפטר לא מכבר. החבר המת היה קמבודי ואמו לא דוברת אנגלית, אבל חיה בבית אבות אנגלי (שבנה בחר לשים אותה בו) ואף מנהלת סוג של רומן עם קשיש מקומי, אף כי היא אינה מבינה מילה. הצעיר הבריטי (המגולם בידי בן וישואו) מחליט לשכור עבור האם של אהובו מתרגמת, גם על מנת שתבין את המאהב שלה וגם כדי לנסות להתקרב אליה ואולי להסביר לה כי באמת אהב את בנה, אשר לא יצא מהארון בפניה.

הסרט משוחק היטב וכתוב בדיוק רב, אבל במידה רבה חוזר על עצמו ונתקע במקום מדי פעם. חשתי כי הסיפור היפה לא ממש מחזיק סרט באורך מלא. בנוסף, לצד הניגוד היפה של המצלמה והדיאלוג, ביותר מדי מקרים המוזיקה מנסה להגיד לקהל מה להרגיש, דבר המחליש את היצירה והופך אותה לסטנדרטית, גם אם עדיין אפקטיבית.

להרוג אדם
To Kill A Man

להרוג אדם זה לא דבר כל כך פשוט. לא רק הביצוע, אלא גם לאחר הביצוע, לחיות עם אקט ההרג. זוהי נקודת היסוד של סרטו של הבמאי הצ'ילאני אלחנדרו פרנדז אלמנדרס (שביקש להיקרא רק אלחנדרו פרננדז בשיחות עימו בפסטיבל) – מסר מעורר מחשבה לגבי כל תרבות, בטח במצב הלא פשוט אותו אנו חווים בארץ. הבמאי בחר להציג בסרטו מצב שהוא הכי קרוב ל"הרג מוצדק" שלא במלחמה – אדם שהופך חיים של משפחה לסיוט מתמשך. הוא כבר נשלח לכלא לאחר שירה בבן, הטריד מינית את הבת ומאיים על האב והאם ללא הרף. עד שהאב עושה מעשה.

פרננדז מתאר באיטיות רבה גם את שגרת התעללות וגם את ההרג – שאינו מהווה ספוילר כי הוא מופיע כבר בכותרת הסרט. אבל עיקר כוחו של הסרט, לדעתי, הוא לא בסצנת השיא הנהדרת בפני עצמה אלא בתיאור של ייסורי המצפון לאחר מכן. בנוסף, הסרט מכיל מספר רגעים אנושיים קטנים ונפלאים בתגובות של השחקנים, ורגע קסום אחד בו דלת כמעט נסגרת אבל נותרת פתוחה. רגע שהבמאי אמר לאחר ההקרנה בשיחה עם אנשי הבלוג כי היה מקרי ובטייקים הבאים הם לא הצליחו לשחזר אותו. סרטו של אלחנדרו פרננדז כולו מתכונן היטב, אבל כולל גם את רגעי הקסם של המקריות. וגם כמה רגעים נהדרים בהם התאורה הטבעית יוצרת פלאים על בד הקולנוע, אבל זה כבר פחות קשור למסר של הסרט, שהוא מטריד מצד אחד, אבל גם מעורר תקווה לגבי הטבע האנושי בדרכו.

תחנות הצלב
Stations of the Cross

סרטו של דיטריך בורגמן הוא קודם כל יצירה מרגשת ומצמררת, אשר מחלחלת לאט וחודרת תחת העור של הצופה דרך מסע יסוריים שלוקחת על עצמה נערה צעירה. היא זוכה לחינוך דתי אדוק בכנסיה המאוד שמרנית אליה היא משתייכת (לדעתם האפיפיור מתירני מדי) ומצד אמא שעבורה כל פעילות שהיא לא לשם שמיים חשודה בחטא. הגיבורה של הסרט, הנקראת בשם מריה (שם שמשמעותו ברורה לכל צופה), אכן מאמינה כי מוזיקה קלילה מכילה מקצבים שטניים ואסור להאזין לה. שלא לדבר על הרגשות שהיא מפתחת לנער בין גילה (שנקרא כריסטיאן). הגיל הוא 14, כמספר השוטים בסרט, כמספר התחנות במסע הצלב של ישו, שכל סצנה בסרט מתכתבת עימו.

מדובר בסרט מחושב למופת, בו כל פרט מונח במיקום המדויק שלו. מדובר גם בסרט שהוא מתקפה על הדת הממוסדת, אבל גם הצעדה לדמות המאמינה, שהיא מעוררת הזדהות גם בקרב מי שרחוק ממנה באמונה ובלקיחת ההקרבה העצמית. הסרט יכול להתפרש גם כסרט מלא אמונה וגם כיצירה אתאיסטית. שוט הסיום שלו, הקצר ביותר בסרט, לוקח אותו אל סגנון מעט שונה והוא יכול להיקרא במגוון רב של דרכים. אבל קריאה זו תתבצע זמן רב לאחר הצפייה, כי לוקח זמן להתאושש מן העוצמה של הסרט הזה.

לבנבנים
Gueros

סרטו זוכה פרס סרט הביכורים הבינלאומי בפסטיבל של אלונסו רואיזפלסיוס הוא יצירה אשר לכאורה בנויה כסרט בעל אפיזודות נפרדות, אשר לכאורה שזורות במסע של שלוש (ומשלב מסוים ארבע) דמויות ברחבי מקסיקו סיטי. הנער תומס נשלח על ידי אמו לחיות עם אחיו הסטודנט בעיר הגדולה, עקב מעשה קונדס בראשית הסרט. האח חי בדירת סטודנטים מוזנחת, עם מעלית שלא עובדת ובלי חשמל רוב הזמן, ויחד עם שותפו לדירה הם עסוקים בעיקר בלהיות בשביתה משביתת הסטודנטים הגדולה, שמתרחשת כבר למעלה מ-100 ימים בלי פתרון באופק. ייתכן גם שידידה של האח, המכונה "הצל" בגלל גוון עורו הכהה יחסית (בעוד לתומס גוון עור בהיר ושיער בלונדיני), היא אחת ממנהיגות השביתה, אבל דומה כי הערכים של המחאה הם משהו שגיבורי הסרט אולי מאמינים בו באופן תאורטי, אך אין להם כוח לחיות בפרקטיקה.

ידיעה על מוות קרב של זמר רוק מקומי שהיה אהוב על אביהם של הגיבורים, ועדיין מהווה את הקלטת האהובה על תומס, שולח את החוברה למסע בעל מטרה ספציפית ברחבי העיר הגדולה, אלא שכל תחנה בדרכם לעבר הזמר הופכת לאפיזודה בפני עצמה, כולל בביקור ממשי ללב המחאה המאחד את הצל עם הידידה שלו, שמנסה לדחוף את המחאה לכיוון שיביא לפתרון, אבל גם פורשת עם השלישייה לעבר בילוי של לילה שיגלוש לפעילות לא פוליטית גם ביום העוקב.

הסרט מבצע השוואה במספר דרכים בין שנות הששים להווה, בשילוב של נוסטלגיה אך גם כבוד להווה, בו אולי חסרה חדוות האמונה במטרה של שנות הששים, אבל גם אין את התמימות המסוימת שאפיינה את אותו עידן והובילה בסופו של דבר לכאב, כפי שניתן לראות בדמות של זמר הרוק, אשר נעדרת מרוב הסרט אך רוחה מרחפת. שנות הששים נוכחות בסרט גם דרך השוואה בין המחאה החברתית של הסטודנטים במקסיקו וברחבי העולם ב-68, ובשנים האחרונות ובסגנון הקולנועי אשר שואב הרבה מאוד מן הגל החדש, בעיקר מגודאר, אבל עם פחות אידאולוגיה סדורה ויותר מודעות עצמית, כאשר פעמיים במהלך הסרט ישנה עצירה לטובת דיון בטבע הסרט עצמו – פעם אחת מחוץ לדיאגזיס ופעם כחלק מדיון על הקולנוע המקסיקני האמנותי בכלל.

הבחירה לצלם את הסרט לא רק בשחור-לבן אלא ביחס מסך של 3:4 שולחת במידה רבה את הסרט גם לתקופה קדומה אף יותר, ואולי מביעה רצון לחזור לתקופה שלפני המהפכות. אבל יותר מכך היא מביעה מיאוס מכל תקופה שהיא, לצד תיאור של הקסם של החיים עצמם, גם ברגעים של שיטוט חסר כיוון. הכותרת של הסרט, ״Gueros״ במקור, היא סוג של כינוי גנאי לבהירי שעיר במקסיקו, שאם הבנתי נכון מתפקד כמקבילה המקומית ל"אשכנזים", כאשר הדיון במראה או במוצא הוא יותר עלבון לסגנון חיים פחות אותנטי. אבל הסרט מראה עולם בו כל אדם הוא בסופו של דבר בעל ערך אותנטי וצד פרוע, גם אם הוא בסופו של דבר מעדיף רק לחכות בשלווה ולקוות כי היום יהפך ליפה יותר בכוחות עצמו.