• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

לזכרו של אמיל "מילֶק" קנבל

5 בדצמבר 2013 מאת פבלו אוטין ועופר ליברגל
מילק בארכיון הסרטים. התמונה באדיבות ליביו כרמלי.

אנחנו לא נוהגים להרבות בהספדים בבלוג – אם אדם כלשהו נפטר או מת, יש מספיק אתרים בהם תוכלו לקרוא את זה. הקשר שלנו הוא ליצירה יותר מאשר ליוצרים – אנו שותפים לכאב, אך לא חשים צורך לדברי שבח מהירים אחרי מות ענקים. אבל יש מקרים יוצאים מן הכלל. כמו פרופסור אמיל קנבל, אשר כונה תמיד, ויכונה בהמשך פוסט זה "מילֶק". את תולדות חייו של מילק ניתן לקרוא באתרים אחרים – הוא היה מחלוצי הקולנוע בארץ כצלם ובמאי, צילם את הסרט של הבמאי האמריקאי הניאו-ריאליסטי (כן, היו כמה כאלו) ליונל רוגוזין "Come Back Africa" – אחד מן הסרטים הראשונים שדנו בהפרדה הגזעית בדרום אפריקה וגם סרט נהדר בלי קשר. הוא צילם עוד כמה סרטים בארה"ב, ובעשור הכי פרוע של הקולנוע הישראלי, שנות השבעים – הוא צילם את שניים מן הסרטים הפרועים ביותר – "אדם" ו"הבננה השחורה". אבל הוא גם היה ממיייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ועבורנו – ונדמה לי שגם עבורו – הוא היה בעיקר מרצה, מחנך ומנחה. לכן, לאחר שליביו כרמלי ביקש לפרסם כאן את ההספד המרגש שנשא בהלוויה היום, הוסיפו אלו מאיתנו שזכו להכירו גם כמה מילים משלהם.

ליביו כרמלי:

black banana2

מתוך: "הבננה השחורה"

בשנת 1960 במאי קולנוע בשם ג'ון סטרג'ס יצר את אחת הקלאסיקות הגדולות של ז'אנר סרטי המערבונים בשם "שבעת המופלאים". הסרט מספר על התארגנותם של תושבי כפר מקסיקני נידח ליד גבול ארה"ב הסובל מהתקפות חוזרות ונישנות של קבוצת שודדים אכזרית ואלימה במיוחד בראשותו של CALVERA, אשר פושטת בקביעות אל הכפר, שודדת מכל הבא ליד ופוגעת בבנותיו ונשותיו של הכפר, והופכת את חייהם ל CALVAR אחד גדול, או בעברית – גיהינום. תושבי הכפר, עובדי אדמה, מבינים שאין ביכולתם לעמוד מול חבורתו של CALVERA ומחליטים לעשות מעשה: הם עורכים מגבית בין כלל תושבי הכפר, אוספים את כל פרוטותיהם והולכים העירה לגייס את שירותם של אקדוחנים מקצוענים שיגנו עליהם.

הכסף שהם אוספים מספיק לשכור את שירותם של 7 אקדוחנים ברשותו של יול ברינר האגדי.
המופלאים שלנו מגיעים לכפר הנידח ומהר מאוד מבינים עד כמה שאנשי הכפר מקסימים ונפלאים אבל חוץ מלעבוד את האדמה הם לא יודעים כלום. הם מתחילים בבניית ביצורים ומלכודות לקראת המתקפה הבאה כשתבוא ובמקביל הם יוצאים למסע של חינוך והדרכה של תושבי הכפר במטרה ללמדם להפעיל כלי נשק להגנה עצמית ולהוות כוח עזר לאקדוחנים שלנו. דמותו של האקדוחן בסרטי המערבון התאפיינה לרוב כאיש בודד, חסר משפחה, המגיע משום מקום ופניו לשום מקום, חווה היכרויות מזדמנות, סוגר חשבונות, לרוב גם משאיר קורבנות אחריו וממשיך הלאה. אבל אין בכוונתי להפוך את מילות הפרידה שלי ממילק להרצאה על קולנוע.

אני רואה במילק את האקדוחן יפה התואר, הרווק המבוקש, השולף הכי מהיר ומיומן במערב, לבוש בקפידה בחולצה מכופתרת בצבע תכלת וסוודר אדום מעל, כשמשקפיו תמיד תלויים על מיצחו – המגיע בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת לכפר הנידח הקרוי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הוא מתחיל דרך חדשה במהלכה הוא מלמד שנה אחרי שנה כפריים חדשים, הקרואים סטודנטים לקולנוע, שהאקדח החדש שלהם הוא מצלמת קולנוע הנושא שמות משונים כגון BOLEX-SCOOPIC-ARRIFLEX ועוד. הוא מלמד אותם לכוון נכון, להפעיל שיקול דעת, לבדוק את הקומפוזיציה בתוך הכוונת הקרויה וויופיינדר ולא לשלוף אף פעם, אבל אף פעם, לפני וידוי מדויק של המטרה.

עם השנים הוא הפך בעצמו לאחד ממנהיגי הכפר הקרוי, כפי שהזכרתי קודם, החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב, והמשיך ללמד שוב ושוב, שנה אחרי שנה, דורות חדשים של כפריים את רזי השימוש בנשק החדש והלכות החיים תחת הסכנה במערב הפרוע היות וגם ל-CALVERA קמו ממשיכים שמהווים סכנה לחיי הכפר הקטן והנידח.

יום אחד, בדומה לכמה מגיבורי אותו סרט מופתי של ג'ון סטרג'ס, כדור בדמות מחלה קשה פגעה במילק. הוא נעמד לרגע כלא מבין איך זה יכול להיות, הרי הוא צעיר עדיין, ויפה תואר, ולבוש בהקפדה עם חולצה מכופתרת בצבע תכלת וסוודר אדום מעל והמשקפים תלויים על מצחו. והוא שולף עדיין מהיר אל אף השנים שחלפו. בינתיים הוא בנה משפחה ונולדו לו ילדים והכפר היה ביתו. מילק היה מאושר שבניגוד לטיפוס הקלאסי של הקאובוי הוא לא ימשיך יותר הלאה. כל זה עבר במוחו בשבריר שנייה ברגע פגיעת הכדור. אבל כמו קאובוי אמיתי הוא העלה חיוך על פניו, בדומה לצ'רלס ברונסון, כדי להרגיע את ילדי הכפר המודאגים ונפל מאחורי גדר האבנים ששימשה אותו להגנה. מה שיפה בקולנוע זה שאתה יודע כל הזמן שהכל זה ב"כאילו" והסיפור אותו אתה רואה לא באמת אמיתי וזה יכול לפעמים להקל על הצפייה.
ומי יודע? היות ולא ממש ראינו בסרט את מגע נפילתו של גיבור בקרקע, יתכן מאוד שמילק בכל זאת מצא דרך להמשיך לעיירה הבאה ולצלם את "7 המופלאים 2", הגירסה שלו.
אתמול כשנודע לי דבר לכתו של מילק, בהתאם לרוח הימים האלו, העלתי פוסט בדף הפייסבוק שלי.
תוך דקות מאות מתלמידיו הגיבו בכאב, בצער ואף מצאו כוחות לשטף מחשבות. אסיים בציטוט של אחד המגיבים: " איזה באסה… אני מצטט עד היום כמה סיפורים וטיפים שלו! בן אדם שכשדיברת איתו הייתה תחושה שקורה משהו חשוב".

יהי זכרו ברוך.

פבלו:

מילֶק לא היה מורה קל. אני זוכר שהייתי מגיע לשיעורים שלו מפוחד. גם ככה הייתי ילד בן 22 וכשהייתי מציג תרגיל בפני הכיתה הייתי בטוח שכולם יכולים לשמוע את הלב שלי פועם, לראות איך כל הגוף שלי רועד ולחוש את מערכת העיכול שלי מתהפכת. לא היה קל להיות במצב החשוף הזה ובטח שלא לקבל ביקורת. אחר כך הבנתי שלא רק שאף אחד לא ראה את הפחד שלי, אלא שכנראה גם אני לא לחלוטין ראיתי שאותו הדבר בדיוק עבר גם על האחרים.

אני לא יודע אם מילק היה רגיש ללחץ שסטודנט נמצא בו, לצורך של הסטודנט בהכרה והערכה. הנה יושב לו איש מבוגר שכל קמט בפניו מביע חכמה וניסיון, כל מבט שלו מלא בעומק ורצינות אדירים, אבל הוא לא מוכן לוותר לך, הוא לא מוכן לתת לך מחמאות בקלות – הוא רוצה שתתן לו עוד. יום אחד עשיתי תרגיל קומי. הוא לא הבין אותו ורצה לטעון שנכשלתי. התווכחתי איתו, ומילק שנא שמתווכחים איתו. הוא שאל את הסטודנטים בכיתה אחד אחד אם הם הבינו את הסרטון הקצר שעשיתי. כולם ענו בחיוב. התחלתי להרגיש הקלה מסוימת, מסופק, חשבתי שניצחתי בויכוח, אבל אז מילק אמר "אתה רואה?". לא הבנתי. "נכשלת" הוא המשיך. "אבל כולם הבינו את הסרט" ניסיתי להתריס. "לא. לא כולם. יש אחד שלא" אמר מילק והתכוון לעצמו. "90 אחוז הבינו, ואתה צריך לשאוף ש100 האחוז יבינו". אמרתי לו בחוצפה שתשעים אחוז זה הישג די גדול ושאני מרוצה ממנו ואני לא זוכר איך הדבר המשיך, אני רק זוכר שהוא כעס ואמר שאני לא צריך להיות מרוצה. אני מניח שהשילוב הקיים אצלי בין פחד מאוטוריטה לבין מרדנות וחוצפה הקשתה על מערכת היחסים ביני לבין מילק. הוא תמיד דרש יותר, תמיד מצא פגמים, ולרוב היה מעיר הערות לסטודנטים בכיתה בצורה קשוחה, קשה לעיכול. אני זוכר סיפורים על לפחות שני סטודנטים שנאמר עליהם שעזבו את הלימודים "בגלל מילק", וסיפורים אחרים על סטודנטים שיצאו מהשיעור של מילק בבכי.

איש קשוח, קשה, אבל בו זמנית מרתק. כי כל שיעור היה מפתיע, פוקח עיניים, מאתגר. הוא רצה שנהיה אמנים טובים יותר, ואם יש מורים שמאמינים בליטוף, הוא האמין שהדרך לחנך היא באמצעות שוקים חשמליים. זהו האיש שאמר לי פעם שהוא מאוכזב ממני, שהוא ראה את הסרט שנה א' והיה מאוד יפה, והנה אני בא עם תרגיל שנה ב' ראשון כל כך רע (הוא צדק, זה היה תרגיל גרוע באמת…). מצד אחד זה הבהיל אותי, מצד אחר זה הכריח אותי לא להתפשר. כסטודנט, היה לי דחף אדיר לרצות את מילק, לקוות לקבל את האישור שלו. האישור הזה הגיע מספר פעמים, ולהפתעתי, דווקא עם הסרטים הטובים יותר שעשיתי, כשנתתי לאיזו שאיפה פיוטית להתגנב אל תוך העשייה שלי, כשאפשרתי לאינטואיציות ולרגישות שלי להוביל אותי. דווקא כשעשיתי את הסרטים מהמקום הכי כנה והכי אינטימי.

מילק אהב קולנוע פיוטי, קולנוע מסוגנן, מוקפד, אסתטי. הוא היה יכול לשגע אותנו אם הוא היה רואה שקע בפריים. נראה לי שאף אחד מתלמידיו לא יכול להסתכל יותר על שקעים, לא בסרטים ולא בדירות, מבלי לחשוב על מילק, מבלי לחשוב על זה שקיומו של השקע בעולם הנו אסון אסתטי, טעות התפתחותית שפגעה ביופי ובאיזון היקום. השאיפה לפיוטי מקבלת ביטוי באחד השיעורים שלו שבהם היה מביא מילק בית מתוך שיר של וו.ה. אודן ומבקש מאתנו לנחש את השורה האחרונה שמסיימת את הבית. הנה הבית במלואו:

Let me tell you a little story
About Miss Edith Gee;
She lived in Clevedon Terrace
At number 83

מילק נראה מאוד מתרגש מהעובדה שאודן הכניס מספר/ספרה לתוך פואמה. במבטו העמוק ומלא התשוקה היה מחייך ואומר "אתם רואים איזה יופי?! איפה ראיתם דבר כזה?" למרות שהוא היה קשוח בגישה, הוא לא היה קשוח בכוונה. הוא רצה לעודד אותנו לשבור מסגרות, להפתיע, לשנות, ולשאוף לפיוטי. הוא רצה לעודד אותנו לחרוז מילים עם מספרים, לאתגר את עצמנו בפרט ואת הקולנוע בכלל. אני לא בטוח שכסטודנטים בשנה ב' ירדנו לעומקו, אני חושב שאני עדיין לא מבין מה הוא ניסה ללמד אותנו שם, אבל זה מה שהיה כל כך עצמתי בשיעורים של מילק, שעד כמה שהוא היה חד וברור, השיעורים שלו תמיד נותרו מסתוריים, כאילו יש שם סוד שלא לגמרי אפשר לפצח עד הסוף. עובדה: גם היום אני עדיין חושב על השיעור ההוא.

וכן, לכל שיעור של מילק היה תיזה, מסר, לקח שרצה שנלמד ונפנים. הוא היה מורה טוטאלי במובן הזה. הוא רצה להוכיח נקודות, לתת לנו כלים איתנים וחד משמעיים שנוכל לאמץ, לספוג ולקבל מבלי להתווכח. אבל מבין כל הלקחים היה משפט אחד שחזר בהרבה מן השיעורים ואותו אני נוצר בלבי. בין אם סרט היה יפה אסתטית, מסוגנן, מוצלח או לא מוצלח, הוא היה שואל אותנו את אותה השאלה: האם הוא מספק תשובה כלשהי לשאלה WAS IST DER MENSCH? – "מהו האדם?". מבחינתו כל סרט ראוי נעשה כדי לנסות לענות תשובה מסוימת על השאלה הזאת, כדי שנוכל להבין את עצמנו, את החברה, את האנשים סביבנו, את העולם. וואס איסט דר מנץ'. מילק, מילק היה דר מנץ'…

אני זוכר שזמן מה לאחר שסיימתי את התואר נפגשנו במסדרון ליד ארכיון הסרטים והוא חייך גאה כשסיפרתי לו שברט ראטנר מזכיר אותו בתוספות הדיוידי של סרטו "שעת שיא 2" בתור מורה שלו בNYU שאמר לו שהוא לעולם לא יהיה במאי קולנוע. חשבתי שזה יבאס אותו, שאני אחשוף את הטעות שבקשיחות שלו. אבל מילק היה דווקא מרוצה, הוא אישר שהוא אכן היה מורה שלו בתקופה שהוא לימד בניו-יורק ושאל אותי "וראית את הסרטים שלו?". הנהנתי, כמובן, והוא מיד לבש הבעת פנים עם חיוך מרוצה – החיוך והמבט הייחודיים האלה שילוו אותי כל החיים כנראה, ושבאותו הרגע לא יכולתי שלא לפרש אותם כאומרים: "רואה? צדקתי".

milek by perlov

אדוה:

לקראת שנה ב' בחוג לקולנוע ישבתי עם ראש מגמת הפקה כדי להירשם לקורסים. התייעצתי איתו על איזה קורס בימוי כדאי לי לקחת. “קחי את מילק", הוא ענה לי, “את תלמדי ממנו הרבה". והוא צדק. לא היה שיעור אחד של מילק שלא החכמתי בזכותו. לא היה שיעור אחד שלו שלא הפכתי בזכותו לאדם רגיש יותר, פקוח עיניים יותר, ער יותר לעולם שסביבו, לאנשים שסביבו.

שני סמסטרים של לימודים עם מילק, ארבעה תרגילים להגשה בכל סמסטר. תחת הלחץ העצום של שנה ב' העמוסה זה המון. חלקנו קצת מחינו על זה. מה, בכתה המקבילה הם צריכים להגיש רק שני תרגילים בסמסטר. אבל מילק לא ויתר. הוא התאכזב כשלא הגשנו לו מספיק תרגילים. לומדים לעשות קולנוע רק דרך עשייה. קחו מצלמה ותביאו לי משהו, לא משנה מה.

אז הבאנו, או לפחות ניסינו. ומילק הביט, וראה הכל. את היופי ואת הפגמים ואת היופי שבפגמים. בביקורת שהוא מתח, הוא לא ניסה לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ולא רע יותר עם עצמנו. מה שהיה חשוב זה שגם אנחנו נוכל להביט ולראות הכל.

אחד הדברים שאני זוכרת יותר מכל הוא דעתו של מילק על נסיעות באוטובוס. “אני לא מבין", הוא אמר בטון מרצין, “את האנשים שיושבים באוטובוס עם ספר או טלפון סלולרי או מוסיקה". בתור במאים, יותר מכל אתם צריכים להבין ולהכיר בני אדם. את האופן שבו הם מדברים וזזים, את המחוות הקטנות שלהם. אז איך אתם יכולים לשבת במקום שבו אתם מוקפים בבני אדם ולאטום עיניים ואוזניים בפניהם? זו הייתה הגישה שלו לקולנוע, מה שהיה חשוב לו להעביר לסטודנטים שלו.

ואני חושבת שזו לא רק גישה לקולנוע אלא גם גישה לעולם. לכן אני אומרת שמילק הפך אותי לאדם רגיש יותר, ולא רק לבמאית רגישה יותר. כי אנשי האוטובוס שהוא דיבר עליהם הם העולם. והוא לא רצה שנכיר אותם טוב יותר כדי שנוכל ליצור דמויות מגוחכות או קוריוזים. הוא רצה שנאהב אותם, את כולם. שנכיר אותם כל כך טוב עד שלא נוכל אלא לאהוב אותם. עבורי, זו המורשת של מילק, שלא היה רק מרצה בקורס בימוי. הוא היה מחנך.

come-back-africa

מתוך: Come Back, Africa

עופר:

לימודי הקולנוע הובילו אותי לעבר המגמה העיונית, כך שלא למדתי אצל מילק, לפחות לא באופן רשמי או פורמלי. למדתי רק תוך כדי שיחות, בהן האיש הקשוח למראה הפך בין רגע לבבי, בהן החיוך שלו – ממזרי ומכבד אדם בו זמנית – כבש את השיחה. בהן הוא עיצב את השקפותיו על קולנוע ועל החיים במשפטים קצרים, באבחנות חדות.

מבחינת הגישה, היה פער גדול ביני ובינו: עבורו, סרט יכל להיות טוב או לא טוב, ומשקל הפרשנות האישית היה זניח. מה שהקשה יותר על מלאכת ההמלצה בפניו על סרטים – המלצה על סרט לא טוב הייתה גוררת נזיפה, התודה על סרט טוב הייתה מסתכמת לא פעם בחיוך. אבל לאחר כמה זמן הוא ניגש והיה אומר "אתה יודע, זה היה סרט טוב", והוא הדגיש את המילה "טוב" באופן ייחודי. לא תמיד הוא פירט, אבל לעיתים שיבח שוט מסוים, או את האפקט הרגשי שהסרט יצר. לאורך השנים למדתי להעריך את הטעם שלו – הנע בין קלאסיקות הוליוודיות מבוצעות היטב לקולנוע איטי ודל בעלילה. תענוג היה לשמוע אותו מגלה בהתלהבות את הסרטים של ג'יילן. תענוג גדול יותר לשמוע אותו משבח סרט של תלמיד לשעבר, שממנו מילק התפעל.

ובעצם, תמיד היה תענוג לדבר עימו, לשמוע את הקול החם והמחכים שלו. עד לפני כמה חודשים עדיין ביקש המלצות לסרטים בקולנוע וב-DVD. בשבועות האחרונים פחות יצא לי לדבר עימו, למרות שהמשיך להגיע לאוניברסיטה בכל יום ראשון, להעביר שיעור, בין הטיפולים במחלה הקשה. היה נראה לי כי הוא שומר את שארית כוחו להוראה. הייתה לו ראיה של אמן לחיים, אבל הוא ראה בחינוך ובהשראה את השליחות שלו.

ובזמן שליביו הזכיר את "שבעת המופלאים" בהלוויה היום, נזכרתי בפעם בה ראיתי את מילק מתרגש ויוצא נלהב מסרט – "שבעה סמוראים" של קורוסוואה, שמילק שב לראות בסינמטק לאחר שנים והרבה לשבח אותו על כך שנשאר "סרט טוב", כזה שכיף לראות בו כל סצנה וסצנה. וזה גם הזכיר לי שאני צריך להכין הקדמה קטנה ל"שבעה סמוראים" לשבוע הבא.

אשת הגיבור

מתוך "אשת הגיבור"

תגובות

  1. Lillith Saraf הגיב:

    "לכל פרנואיד יש כמה אויבים אמיתיים" – זו מורשת מילק, משפט שאני מרבה לצטט עד ניום (למדתי אצלו ב-78-79) (פרנואידית, או אחת עם אויבים אמיתיים)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.