"וואג'דה", סקירה (אורחת)

הדבר הכי מעניין בסרט "וואג'דה" (Wadjda) הוא עד כמה הסרט לא מעניין. זה אולי נשמע כמו התחכמות אבל זה לא. יש הרבה סרטים שהדיון שהם מעוררים לאחר הצפייה (או אמורים לעורר אך נכשלים לעשות) מעניין יותר מהצפייה עצמה ו-"וואג'דה" הוא בלי ספק אחד מהם.

כמה מילים על למה "וואג'דה" אמור היה להיות סרט מעניין: קודם כל, הוא משווק בתור הסרט הסעודי הראשון שאי פעם נעשה, כלומר הסרט הראשון באורך מלא שהופק וצולם כולו בערב הסעודית. שנית, הוא הפיצ'ר הראשון שנכתב ובוים על-ידי אישה סעודית – הייפא אל מנסור. שלישית, ערב הסעודית, למי שלא בעניינים, קצת מפגרת מאחורי העולם המערבי בכל הנוגע לזכויות נשים. למשל, נשים סעודיות לא מורשות לנהוג ברכב על-פי חוק, וזקוקות לאישור מקרוב משפחה זכר על מנת לעבוד, לטייל, לפתוח חשבון בנק או להירשם לאוניברסיטה. בסקר שדירג השנה את מדינות ערב על-פי מעמד האישה, ערב הסעודית הגיעה שנייה מהסוף, כלומר המדינה השנייה הכי גרועה לחיות בה אם את אישה (מצרים ראשונה, אם תהיתם).

אז מה יכול להיות מעניין יותר מהזדמנות להציץ דרך נבכי נפשה של אישה סעודית למציאות כל כך אבסורדית ומורכבת ועגומה? בתיאוריה, שום דבר. אבל למרבה הצער הסרט לא עומד בציפיות ובמקום לשרטט דיוקן מרגש או אמירה חברתית מגובשת הוא מתפשר על דשדוש במים רדודים של קיטש ואקזוטיקה.

במרכז הסרט עומדת וואג'דה (וואעד מוחמד), טום-בוי מרדנית בת 11 שרוצה לקנות אופניים על מנת להתחרות ולנצח את חברה עבדאללה. אמא של וואג'דה לא מוכנה לקנות לה אופניים כי על-פי הקודים החברתיים לא נהוג שילדות ירכבו עליהן, בין היתר מפני שזה עלול לעקר אותן. על מנת להשיג את הכסף לקנות אופניים וואג'דה נרשמת לחידון הקוראן הבית ספרי בו הפרס הראשון הוא אלף ריאל שיאפשרו לה לקנות את אופני החלומות הירוקים שלה. בינתיים לאמא של וואג'דה יש דאגות משלה. מאז לידת בתה היא מתקשה להיכנס להריון וכעת עומדת בפני האיום שבעלה יישא אישה נוספת (עובדה מעניינת: פוליגמיה חוקית בערב הסעודית, עד ארבע נשים לגבר. כן, ארבע). וגם, מאחר ואינה יכולה לנהוג לעבודה, היא צריכה לנסוע שלוש שעות לעבודה כל יום עם נהג לא נחמד ממוצא זר ומוזר.

הסרט הוא קו-פרודוקציה גרמנית-סעודית ואחד הקשיים שעולים במהלך הצפייה הוא שלפרקים הוא מרגיש יותר גרמני מסעודי. הוא נראה כמו סרט שבויים על-ידי מישהי שנולדה בערב הסעודית אבל חיה כבר עשרים שנה במינכן. סרט שנעשה במציאות חברתית כל כך מורכבת ורגישה יכול להיות או קולנוע חברתי נוקב (כמו "בית לחם" הישראלי) או יצירה אישית מרגשת (כמו "פרידה" האיראני היפהפה מ-2011). כל דבר באמצע, שנוגע לא נוגע, שמנסה אבל לא באמת מעז – יוצא מפוספס.

וואג'דה לא ממש החליט אם הוא סרט חברתי או לא. מצד אחד, הוא כן נוגע בסוגיות החברתיות המרכזיות באזור כמו ההפרדה המגדרית הנוקשה, קוד הלבוש הדרקוני או פערי המעמדות בין המינים. מצד שני, הסוגיות הללו נוכחות בצורה שטחית, כמעט אגבית, ולא ברור מה הצופה אמור להבין מזה. הסרט לא חייב להיות פוסטר של אקטיביזם חברתי רק משום שהוא סעודי, אבל אם הוא כבר מוציא את השד החברתי מהבקבוק, אז שיעשה זאת באופן קוהרנטי שמתגבש לכדי אמירה כלשהי. האמירה היחידה שהצלחתי לחלץ מהסרט היא שדי מבאס להיות ילדה בגיל ההתבגרות, ואת זה כבר ידעתי הרבה לפני.

כמה דוגמאות: באחת הסצנות אנו למדים בדרך אגב שסאלמה (דנה עבדוליילה), ילדה שמנמונת בת כיתתה של וואג'דה (כיתה ה') התחתנה. הסרט לא מתעכב על זה, אלא רק מרפרף מעל העובדה המטרידה הזו, ולא ממש ברור מה תפקידה העלילתי. בנוסף, אמה של וואג'דה מנסה למנוע את נישואיו השניים של בעלה באמצעים משונים (היא מתכננת לקנות שמלה אדומה סקסית ו"להפחיד" את המתחרות שלה) אבל שוב, ההתייחסות לעניין הפוליגמי ואיך הוא באמת משפיע על חייהם של נשים נותר שטחי.

עוד במישור המצפוני: הסרט כאילו מדליק ומכבה לסירוגין את המודעות החברתית שלו. בסצנה בה הנהג של אמה של וואג'דה מסרב להסיעה (כי היא מאחרת לטרמפ), וואג'דה ועבדאללה הולכים לביתו ומאיימים להסגירו לרשויות ההגירה כי הוא שוהה בלתי חוקי. סרט עם רגישות חברתית לא יכול לברור כלפי מי הוא רגיש וכלפי מי הוא לא, בעיקר כי זה מבלבל (אני אישית הזדהיתי באותו רגע עם הנהג, שהיה נראה די מסכן) אבל גם כי זה פשוט לא עקבי.

דבר נוסף שמקשה על הזדהות עם הדמויות היא הנטייה שלהן לסטריאוטיפיות: האמא רגישה, הנהג מעצבן ומנהלת בית הספר מרושעת בקטע שגובל בקריקטורי. אך יותר מכל דמותה של וואג'דה נראית "מודבקת", כאילו כתבו רשימה של תכונות שיהפכו ילדה סעודית בגילה ל"מרדנית" וחיברו אותן יחד. הסצנה הראשונה של הסרט נפתחת בקלוז-אפ על הרגליים של בנות מקהלת בית הספר, כולן נעולות בנעלי בובה שחורות ומתוכן בוקעת וואג'דה, לרגליה אולסטאר שחורות עם שרוכים סגולים. כך אנחנו יודעים שהיא שונה ונון-קונפורמיסטית. מאחר ואין שום דבר בנסיבות חייה שמסביר את אופייה המרדני, הסרט מורכב מפיסות אינפורמציה כאלה (פעם זה טי-שירט עם כיתוב באנגלית, פעם אחרת זה רדיו עם מוסיקת רוק מערבית) שבלי קונטקסט או נסיבות כלשהן יוצרות פרופיל קצת תלוש.

לבסוף, ואולי זו רק אני (אולי גם לא), אבל וואג'דה היא חתיכת ילדה מעצבנת. כל הסרט בנוי על נרטיב האנדרדוג, שמתבסס על הזדהות עם הדמות הראשית המקופחת ורצון בטובתה בניגוד לכל הסיכויים. הבעיה היא שהיא פשוט לא ילדה סימפטית. היא מתחכמת, עושה פוזות ומרוכזת בעצמה. היא לומדת לחידון הקוראן בדיוק שעתיים ואפילו לא פותחת ספר (יש לה חידון וירטואלי בפלייסטיישן. כן, בפלייסטיישן) וכל זה בזמן שסאלמה המסכנה, כאילו לא מספיק שחיתנו אותה בגיל 11, חורשת על הקוראן כבר חודשים (אולי שנים, מי יודע), ונדחקת לשוליים.

לאהוב סרט רק כי הוא סעודי, זה לא פחות גרוע בעיניי מלשנוא סרט רק כי הוא סעודי. קולנוע טוב הוא יותר מסך החלקים שמרכיבים אותו, ולצמצם סרט למדינת המוצא שלו, או לעשות לו הנחות כי הוא קולנוע חדש בתחילת דרכו, זה פטרוני ולא מועיל לכלום. "וואג'דה" לא החליט אם הוא רוצה להיות סרט טוב ולספר סיפור מעניין או שהוא רוצה לבדר זוגות מבוגרים בבתי קולנוע אירופאיים ולעזור להם להרגיש קצת פחות רע עם החיים הטובים שהם חיים. עד שהוא יחליט, ניתן רק לקוות שמישהו ירים את הכפפה ויפיק סרט על סאלמה. מה שבטוח, שמח זה לא יהיה.