סקירה משולבת: "תכנית בריחה" ו-"כידון"

לכאורה, אין הרבה במשותף בין סרט ישראלי-צרפתי עתיר כוכבים לסרט אמריקאי מעוטר בשני כוכבי עבר. אבל בפועל, יש לא מעט דמיון בין "כידון" של עמנואל נקש ל"תכנית בריחה" (Escape Plan) של מייקל הפסטרום. או כפי שאתם מכירים אותם – "הסרט עם בר רפאלי" ו-"הסרט עם סטאלון ושווארצנגר". בשניהם יש מימד של השראה מסרטי עבר משנות השבעים-שמונים, בשניהם יש לא מעט הומור, אם כי אחד נותן דגש לנוסטלגיה והאחר לקומדיה. ושניהם עמוסים בתפניות עלילה, מי יותר ומי פחות. שניהם פגומים מאוד, אבל מהנים למרות כל הפגמים. ובמקום לכתוב על כל אחד בתורו, אכתוב על שניהם ביחד (לטקסטים הדוגלים בהפרדה, נסו את הביקורת של אורון על "כידון" בעכבר העיר, ואת הסקירה האורחת של יהונתן בר אילן על "תכנית בריחה"). אעשה את זה בשלבים.

ההבטחה

הקהל בא לסרט, כל סרט, עם ציפיות. ובמקרה של "כידון" הציפיות הן לראות את בר רפאלי משחקת. או עם מעט בגדים. כבר בסצנה הראשונה של הסרט, עשוי הקהל להרגיש שהציפיות יבואו לכדי סיפוק: יש אישה עירומה. אומנם לא הדוגמנית המדוברת, אבל האירוע נותן תקווה כי מונח החיפוש "בר רפאלי עירום" יגיע למסך הגדול. אבל בנקודה זו מסתיים העירום בסרט. ובר? היא מופיע בו בלבוש מינימלי לפרקים, אבל התפקיד שלה קטן גם יחסית לסרט אנסמבל רב כוכבים. מלבדה ניתן למצוא בסרט (בסדר אקראי) גם את ששון גבאי, שי אביבי, מנשה נוי, ריימונד אמסלם, עמי סמולרצ'יק, ישראל קטורזה, סלים דאו, שמרית לוסטיג ועוד. ואלה רק הישראלים – הקאסט יליד צרפת רחב ומכובד לא פחות.

"כידון" מכיל בתוכו גם הבטחה אחרת – סרט ריגול ישראלי על סמך פרשה אמיתית של חיסול מבוקש בדובאי, אשר נחשף והוליד תקרית דיפלומטית. מי שציפה לסרט רציני על האירוע יתאכזב – מדובר באחד מן הסרטים המקומיים היותר מופרכים-בכוונה שנראו על מסכי הקולנוע בארץ, מאז ומעולם. אבל זוהי גם מופרכות מהנה, אותה מציע הסרט יחד עם הקאסט הרחב.

לעומת זאת, "תכנית בריחה" מציע לצופה, בעיקר לצופה הגברי, להתרפק על עידן אחר, בו כוכבי קולנוע היו כוכבי קולנוע, גבר היה גבר ושרירים היו שרירים. הזיקנה לא מונעת מן הבחורים הקשוחים להיות הכי קשוחים בעולם, לצאת מכל כלא שמור היטב או עלילה מרובת בגידות וחוסר הגיון. והסרט בהחלט מספק את מה שהוא מציע: שני השרירנים עדיין נראים חזקים, עדיין מדברים במבטאים המזוהים עימם, עדיין יכולים לכל אויב. גבר זה גבר.

הנוסטלגיה

זו הנקודה העיקרית של "תכנית בריחה" – כמו פעם. קולנוע שמתענג על היותו מיושן. להגיד שהסרט מזכיר קולנוע משנות השמונים זה לא עלבון לסרט, זו הגדרת מהותו – הוא מספק לצופה משהו שכבר אבד. רוח הזמן החדש נוכחת בעלילה – עם נשים במעמד פיקודי גבוה יותר, עם טכנולוגיה חדשה יותר – אבל לא בסגנון הבימוי, לא בסצנות האקשן ובעיקר לא בסצנות המתח. הסרט לא מנסה לגלות את הגיבורים שלו לקהל צעיר וחדש. הקהל הצעיר והחדש יבוז לרמת הגיחוך של הסרט, שהוא לא מגוחך יותר מסרטי הפעולה העכשוויים, אלא מציע גיחוך בצורה מיושנת יותר.

גם ב"כידון" הנוסטלגיה נוכחת, אם כי מדובר בנוסטלגיה אחרת. מן הצד האירופאי, הסרט מתכתב עם סרטי הריגול/מתח עתירי הכוכבים של שנות הששים-שבעים, לרוב בהפקה איטלקית עם כוכבי עבר שצצים לרגע, עלילה גדולה מהחיים והיגיון קטן מאמבה. עוד סוג סרטים עם קסם משלו, שלא קיים יותר בעולמנו (יצירה ישראלית נוספת מן השנה האחרונה שהתכתבה, בצורה שונה מאוד, עם אותם סרטים היא סדרת הטלוויזיה המבריקה והלא-מוערכת "המגיפה"). מן הצד הישראלי הנוסטלגיה פשוטה יותר – פעם הסרטים כאן היו יותר מצחיקים. במוצהר. היום יש אמנם את רשף לוי, ומדי פעם מחוות לבורקס, אבל דומה כי הסרטים מתביישים להיות בעיקר מצחיקים, ללא עוגן של חשיבות או דרמטיות. אז הנה – "כידון" הוא קומדיה טהורה, הרבה יותר משהוא סרט מתח.

ההומור

אז "כידון" מלא בבדיחות – בדיחות טובות, בדיחות איומות, בדיחות על מבטאים, בדיחות בגלל תפניות בעלילה ובדיחות הודות למשחק המשובח של חלק מן השחקנים. ושי אביבי בבגדי דייג זה כבר מצחיק. עמי סמולרצ'יק זז זה מצחיק לא פחות, בייחוד כשהוא מנווט בתוך מסך אלקטרוני ענק. שלא לדבר על הבדיחה החוזרת "מנשה נוי לא מבין צרפתית", שכן השחקן מגלם אדם שלא יודע מה הולך סביבו, פשוט משום שמסביבו מדברים רוב הזמן בשפה שהוא אינו מבין (בסרט, אני לא יודע לגבי המציאות). הסרט כל כך עמוס בבדיחות, שגם הצופה המזלזל ביותר יצחק לא פעם, וכך גם מי שיחשוב כי רוב הסרט לא עובד.

"תכנית בריחה" עשיר אף הוא בהומור, הומר שייראה לחלק מן הקהל לא מכוון, הודות למשחק המגושם של הכוכבים. אבל הקריירה של הכוכבים הללו התבססה, מאז ומעולם, על הומור וגיחוך לצד השרירים. שווארצנגר וסטאלון הם שחקנים קומיים בעיקרם. אחד מהם לא משנה הבעה או מבטא כלל, אחד מהם מתאמץ יותר מדי לשחק עד שזה נראה עלוב. שניהם מודעים לכך שהיו הכוכבים הכי גדולים בעולם, וגם הקהל. הסרט החדש משחק בדיוק על זה, שלא לדבר על סרטי "הבלתי נשכחים". אז ב"תכנית בריחה" ההומר פחות מוקצן, אבל הוא שם. גם אם הוא יעלה חיוך רק על פני מי שיש לו ותק צפייה בסרטי הכוכבים.

העלילה

במידה רבה, החלק הזה היה צריך לבוא כבר בתחילת הפוסט. אז ב"תכנית בריחה", סילבסטר סטאלון מגלם מומחה לבריחה מבתי כלא. אדם שנהנה ומרוויח כסף רב מלכלוא את עצמו, לברוח ולהודיע למנהלי הכלא מהם הפגמים באבטחה שלהם. הוא נשלח לעבודה לא שגרתית – בכלא סודי שהוא אינו מודע לקיומו. שם הוא יגלה כי הכלא הוא לא בדיוק מה שסיפרו לו עליו וכי האסירים הם לאו דווקא הרעים בסיפור. שם הוא גם ימצא את שווארצנגר, שיעזור או לא יעזור לו לצאת מן הכלא. כדרכם של סרטי בריחה, יש הרבה מאוד תפניות והפתעות בעלילה, אבל רובן צפויות. כיאה להומור של הסרט, על הטוויסט הכי צפוי מגיב אחד הגיבורים במשפט: "לא ראיתי את זה בא".

אבל כמות הטוויסטים בכל "תוכנית בריחה" עוברת ב"כידון" בתוך דקה או שתיים. שם, הסרט מתחיל בידיעה על חשיפת חוליית מוסד שחיסלה מבוקש בחו"ל, אבל הצרה היא שהדבר בא בהפתעה גמורה למוסד עצמו, שכלל לא נתן הוראה לפעולה כזו. משם, העלילה מתפתלת ומתהפכת שוב ושוב, בקצב מתגבר. עד לשלב בו התוצאה היא לא הפתעה או מתח, אלא עייפות. "כידון" הוא סרט של רהב, סרט של הגזמה, סרט של יותר מדי. יותר משהצופה יילך לאיבוד, הוא עשוי פשוט לאבד עניין. חבל, כי הטוויסט העיקרי של הסרט די מבריק. ואולי הוא היה מבריק אף יותר אם היה נודע כבר בהתחלה. אבל אז הסרט היה אחר לגמרי.

המסר

בנקודת הסיום, שני הסרטים הולכים לכיוונים הפוכים. "תכנית בריחה" טוען כי יש על מי לסמוך. הרעים קשורים לאנשי עסקים לא ממשלתיים, אבל יש כישרון וחוכמה דווקא בצד הפחות עשיר ויותר מיומן. הגברים של פעם עוד כאן והם ינצחו, כמו תמיד.

אחת מן הטענות שאני הכי לא מסכים עימן היא שאין טעם לחפש פרשנות בקומדיה קלילה ולא רצינית. לדעתי, סרטים אלו דווקא מטפלים לא פעם בצרות המטרידות א החברה, מנסים לחשוף את הבעיות שמתחת לפני השטח. ו-"כידון" מכיל אמירה פוליטית חריפה – הבעיה היא לא בחוסר המוסריות של המשטר בישראל, אלא בחוסר המודעות וחוסר היכולת שלו. המוסד מתנהל בבלאגן, מנסה לדעת מה מתרחש בכל מקום בעולם, אבל לא יודע מה הולך סביבו. ויש בסרט רק אדם אחד שיודע פחות מראשי המוסד המופקדים על ביטחוננו: נציג משרד ראש הממשלה. הוא בכלל לא יודע צרפתית.