"מהיר ועצבני 6", סקירה

סדרת סרטי "מהיר ועצבני" (Fast & Furious) תמיד הרגישה לי כמו אחת מסדרות הסרטים החבוטות של העת הנוכחית, ושלא בצדק. אומרים עליה שהיא טיפשית, טיפשה ומטופשת – אבל הנה, היא כבר יודעת לספור עד 6. ולתכנן עד 7. זה כמעט כל מלאי האינטליגנציה שאני מצפה מסרטים שמתיימרים להיות בידור קיצי קליל ובלתי מזיק. משעתיים אווריריות בחושך ובמזגן. ממשהו שנראה כאילו זאטוט בן 5 הגה וכתב, ואני אפילו לא מדבר על ילד מחונן במיוחד.

אולם, בסרט הקודם, ואולי אפילו בזה שלפניו, חל שינוי מבני בהרכב הדי.אן.איי של "מהיר ועצבני", שהזריקה לעצמה תוספים ז'אנריים ותוכניים כמו ששרירן הוליוודי ממוצע מזריק מגדילי מסה. תוספי הדלק האלה, וסליחה על השימוש בשדה סמנטי מתבקש מדי, גרמו לסדרה לצבור תאוצה ולשנות את פניה באופן שעלול חס וחלילה לעורר ציפיות. הרי דינו של סרט שודים רב תהפוכות עלילה אינו כדין מרדף מכוניות אחד ארוך, מבחינת ציפיותיו של הצופה. עם זאת, החלטתי להשאיר הפעם את המוח בכניסה, ולכן לחשוב על מה שראיתי רק ביציאה. אז "מהיר ועצבני 6" (Fast & Furious 6) אינו הברקה חד פעמית, והוא בטח שלא הנדבך המצטיין בסדרה. למעשה, הוא פחות התחבב עליי מקודמו (נדמה לי שאור מסכים איתי בנושא זה, אבל כמעט ולא בשום נושא אחר, כפי שאפשר לקרוא בביקורתו לעכבר העיר). כן מצאתי את הסרט מספיק מרתק בשביל סקירה ואפילו, אם תסלחו לי בשנית, גם עומקים לא מבוטלים ופתח לדיון מטא-טקסטואלי.

אגב, הישארו ישובים עד לבואם של הקרדיטים (אפשר גם להתרווח במושב במהלכם, שיר הסיום מעולה ומגניב בסיום לפחות כמו בפתיחה), אחרת תפספסו את אחת מהופעות אורח מן המפתיעות של השנה. ואני מדבר כאן על משהו ברמה של "רחוב ג'אמפ 21".

תקציר הפרקים הקודמים, למי שהצטרף אלינו זה עתה: סדרת "מהיר ועצבני" נפתחה בשאגת מנועים לפני תריסר שנים, והציגה לעולם את דמויותיהם של דום (וין דיזל) ואוקונר (פול ווקר), אלוף מירוצי רחוב ושוטר שמאז החליף צד, כאשר מלוות אותם דמויות רבות שרק הולכות ומתרבות מאז. בעולם של "מהיר ועצבני" כולם כבר היו עם כולם, ניסו את שני צידי החוק, ואפילו קמו מן המתים. כיום מזוהים עם הסדרה גם דוויין ג'ונסון, שהופך כל סרט למעולה פי כמה בעיניי, מישל רודריגז (שבעצם הייתה שם מהתחלה) וכן ג'ורדנה ברוסטר, כריס "לודאכריס" ברידג'ס, טיירס גיבסון ובשני הסרטים האחרונים גם גל גדות. הליהוק הנוכחי והמשמח למדי – ג'ינה קרנו, כוכבת "בגידה כפולה" של סודרברג. חלק מהדמויות כבר קשורים באופן משפחתי או זוגי אחר, ומי שלא – מרגיש מאוד מחוייב לאחרים, עקב ההרפתקאות שעברו.

הסיפור הנוכחי מתרחש ברובו בלונדון ומתמקד בניסיון של הסוכן המיוחד הובס (ג'ונסון) לסכל כנופיה של שודדים ממונעים ומתוחכמים, בהנהגת הארכי-פושע המכונה שו (לוק אוונס, גנב ההצגה הרשמי של הסרט ועל כך בהמשך). לשם כך הוא מבקש מדום לאגד שוב את הצוות שלו, זה שסיים את הסרט הקודם כחבורת פושעים נמלטים ועשירים, שהתפזרו לכל קצוות הגלובוס ולא יכולים לדרוך על אדמת ארה"ב אם ברצונם להימנע מכליאה. התמריץ הלא צפוי של הובס – לטי (רודריגז), מי שהייתה אהובתו של דום במשך רוב הסדרה ונחשבה למתה בסרט הקודם, היא חלק מהצוות של שו. ואז, כמו בסרטי שוד נוסח "אושן 11", מתקבצת לה חבורת מהיר ועצבני לג'וב אחד אחרון – לעצור את הנבל, להחזיר את לטי לצד של הטובים, ובתמורה לקבל חנינה ולשוב הביתה אל המולדת האמריקאית.

פרט חשוב שעיכבתי עד עתה – האחראי הכמעט בלעדי לשינוי ברוח הסדרה, והמזריק הרשמי של אותן תוספות שהזכרתי לעיל (יחד עם התסריטאי כריס מורגן) הוא הבמאי ג'סטין לין. מי שלקח את הסדרה כדי לסגור טרילוגיה ראשונה, עשה זאת עם מה שנחשב לחלש מבין סרטיה – "טוקיו דריפט", הסרט השלישי (אני אישית לא ראיתי אותו, כך שהפחות חביב עליי הוא הסרט בעל השם המלבב "2 מהיר 2 עצבני". נחשו את מיקומו ברצף הכרונולוגי). אך ברגע שהוחלט על טרילוגיה חדשה, שינה לין כמעט לחלוטין את החוקים ובמקום סדרת סרטים על מירוצי רחוב הפך אותה לבייבי הפרטי שלו וביים את פרקים 4, 5 ו-6 השונים מהותית מהטרילוגיה הקודמת. כולם הם סוג של סרטי פשע מגלומניים יותר מאחיהם הבכורים, וכאמור מכילים אלמנטים מובהקים של ז'אנר סרטי השוד. אני לא ממש יודע איך יתמודדו האולפנים עם עזיבתו של לין את פרק 7, עקב התחושה שמזרזים אותו יתר על המידה, אבל אין לו שום ספק במה הוא צריך לעסוק עכשיו כשימיי "מהיר ועצבני" שלו תמו – פורנו. ג'סטין לין צריך לביים פורנו. הקטע היחיד בסרט הנוכחי שבאמת עובד, רגשית ותמטית, הוא ההקדמה למירוץ הרחוב היחיד בסרט. בעצם, זה הקטע שתמיד הכי עובד בכל הסרטים עד כה – ההקדמות למירוצים. נדמה שזהו ניצול מקסימלי של כשרונו של הבמאי, שעשה קריירה מצילום ועריכה של ישבנים נשיים מתנועעים בהילוך איטי על רקע מכוניות מצוחצחות מדי.

זה כמובן עניין של טעם אישי, אבל האקשן בסרט הזה נע בין סביר למופרך מדי. ברמה ששחררה, ובצדק, פרצי צחוק באולם בו נכחתי ואני משוכנע שהעניין יחזור על עצמו גם בהקרנות אחרות. כאשר בכל זאת מגיעים רגעים בעלי פוטנציאל, הם קרסו עבורי תחת הניסיון הדי כושל להפעים ולהדהים את הצופה על חשבון איזשהו שמץ של אמינות שעוד נותר בסדרה. זה דבר אחד לחשוש לגורלם של דמויות ממשיות, פלקטיות ככל שיהיו, ועניין אחר לגמרי לשבת בניחותא מנותק רגשית מן המתרחש ולהתבונן בפלאי הנדסה טכנולוגיים מחריבים זה את זה על כביש מהיר, בלי שום קשר לבני האנוש שנוהגים בהם. ההנאה שלי לא הייתה שלמה מהאקשן בסרט, ויש לי הסבר לכך.

כיוון שהסרט אומר בכל רגע נתון ובקול רם לא רק את הסאבטקסט הגם-כך מוטל בספק שלו אלא אפילו את צפונות ליבן של הדמויות – נראה כאילו אין שום מקום מצד הצופה למחשבה עצמאית. אותו "כיבוי מוח טואטלי" שמציעים סרטי הקיץ לצופיהם הצמאים להפסקה מהמציאות ואשר בו נקטתי, כאמור. אך בכל זאת, בהיותי הנודניק שאני, החלטתי למצוא, בדיעבד, את המימד שמעבר גם ב"מהיר ועצבני 6". זה לא היה קשה במיוחד, כיוון שמדובר בסרט שעושה הכל מלבד להפנות את גיבוריו למצלמה ולהצהיר רשמית על היותו מטיף לחזרה אל ערכי המשפחה האמריקאים הישנים. יעידו על כך אלף וארבע מאות האזכורים של המילה "משפחה" במהלך הסרט, העובדה ש"משפחה" היא המניע היחידי והבלעדי וחוצה ההיגיון של כל הדמויות בסרט מהצד של "הטובים", וכמובן סצנת הסיום. אם תיתקפו בסרט בתחושה איומה שתעורר בכם את הרצון לצעוק על המסך "אבל למה הם עושים את זה, זה לא הגיוני בשום צורה!", מיד יענה לכם הסרט בחזרה – משפחה. הם משפחה ומשפחה צריכה להיות משפחה. משפחתית. ומלאת משפחתיות.

ומיהו האיום שעומד אל מול הקוד המשפחתי, כך על פי הסרט? הדיוק. כך לפחות לדידו של האנטגוניסט, הדמות המעניינת והיחידה שמורכבת בסרט, או אולי בכל תולדות סדרת הסרטים הזו. שו, בגילומו של אוונס המצויין, הוא אניגמטי, בלתי צפוי (באופן מעט מכעיס, יש לציין), מתעב בולשיט ונוהג בכלי הרכב הכי מגניבים בסרט, ללא כל עוררין. בקיצור, הייתי בעדו, ייחלתי לנצחונו את חבורת קרטוני המירוץ שמבזבזים את זמן המסך על עצמם ועל הטלנובלה שהיא חייהם – אבל אתם יכולים לנחש איך זה הסתיים. מהו אותו דיוק ששו מדבר עליו? המטרה המקדשת את האמצעים, הצבת היעד והעמידה בו בכל מחיר, או כפי שהוא מנסח זאת "הצוות הוא רק חלקים ברי החלפה במכונה שדוהרת אל קו הסיום". מעבר לעובדה שמצאתי בכך מסר מרתק ומעורר חשיבה עצמאית, בניגוד ל"משפחה זה הכי חשוב אז תסתמו וזהו", נדמה לי גם שזו ההגדרה הכי משונה ל"דיוק" ששמעתי בחיי.

זה גם מעט אירוני לדבר על "משפחה" או "דיוק" בסדרת סרטים שהדיוק היחידי בה הוא בתזמונים של עריכת הסאונד, והחלקים שבה מתחלפים בכל סרט וסרט (כולל חלקים מקוריים שחוזרים ובאים כשנוח). כעת הגיע הזמן של "מהיר ועצבני" להחליף גם ראש המנוע, כאשר ג'סטין לין יפנה את כס הבמאי. אני מקווה שאם לא ימצא את עצמו בפורנוגרפיה, הוא יילך לצלם איזה קליפ של ראפר שונא נשים, ושבמקומו יגיעו לא רק תסריטאים שמבינים כי הומור הוא גם תזמון ולא רק הטחת רפש הדדית של דמויות אחת בשניה, ושדרמה ומתח לא יכולים להיות מיוצרים בכל סצנה מחדש בלי שום קשר לסצנה הקודמת – אלא גם במאי שימשול בכיפה באמת. זאת משום, ואני לא בטוח שזה עבר בין השורות, שיש לי חיבה, מאוד לא ברורה אך גם משמחת למדי, אל סדרת "מהיר ועצבני". לא אצפה בקוצר רוח לפרק 7, אבל אשמח בבואו.