"המקום בתוך היער", סקירה

קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על "המקום בתוך היער" (The Place Beyond the Pines) מבלי לספיילר אותו, אבל זה לא אומר שלא אנסה. לסרטו של דרק סיאנפרנס, הזכור לטובה – לפחות בראשי חובב קולנוע האינדי המלנכולי – מ"בלו ולנטיין" (Blue Valentine) , עדיף בעיני להגיע עם מינימום מידע מקדים. אז אתחיל עם המינימום הזה, ובהמשך אגלוש לספויילרים הנדרשים כדי לומר עליו יותר (ואתריע לפני כן).

הסרט המורכב והארוך הזה מצטיין בתצוגת משחק מרשימה של הרכב השחקנים הגברי שלו, ובראשם ריאן גוסלינג. גוסלינג, שכיכב גם ב"בלו ולנטיין", מגלם ב"המקום בתוך היער" את "לוק הנאה", אופנוען פעלולים מוכשר שחוזר להופיע בעיירה סקנקטדי שבניו יורק, שם הוא פוגש מחדש את רומינה (אווה מנדז), סטוץ ישן מביקורו הקודם שם. אלא שהוא מגלה שהוא הכניס את רומינה להריון בפעם הקודמת, וכעת הוא אב לתינוק. הגילוי הזה דוחף אותו להישאר בעיירה ולשנות את חייו כדי להיות חלק מחייהם של רומינה והתינוק ולדאוג להם.

לוק הוא דמות שאיננה חדשה לרפרטואר של גוסלינג – הגבר השקט והמרוחק, שיחד עם זאת מתאפיין ברגישות גבוהה וברצון לעשות את הדבר הנכון בלי ממש לדעת איך, מזכיר מאוד את גוסלינג של "דרייב" (Drive) (ולא מעט את גוסלינג של "בלו ולנטיין"). הדמות הזו היא גלגול חדש וקצת יותר מורכב של גיבור המערבון, וכפי שב"דרייב" הייתה לו מכונית במקום הסוס המסורתי, כאן יש לו אופנוע. ולמרות (ואולי בגלל?) שהדמות שלו קצת חוזרת על עצמה, גוסלינג מגלם אותה באופן שבעיני הוא לא פחות ממופתי.

אחריו בראדלי קופר, כאן בתפקיד אייברי, שוטר משכיל שמתחיל כאידאליסט מיוסר, ממשיך ואף מתעלה על הקו שהתחיל ב"אופטימיות היא שם המשחק" (Silver Linings Playbook) כשחקן מרשים ורב-פנים. אני חושבת שעכשיו אפשר כבר בוודאות לומר שקופר זנח וקבר את תחילת הקריירה המביכה-משהו שלו והעניק לנו סיבה מוצקה להדחיק את טרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים ב-". הצלע הצעירה בשלישייה הגברית של "המקום בתוך היער" הוא דיין דיהאן, המוכר, בין היתר, מתפקידיו בגרסה האמריקאית של הסדרה "בטיפול" ובסרט "ארץ יבשה" (Lawless). על הדמות שלו ארחיב בהמשך, ובינתיים רק אומר שהוא אמנם לא משווה את הרף הגבוה שמציבים גוסלינג וקופר (וניתן אולי לייחס זאת להופעתו בחלק החלש יותר של הסרט), אבל הוא ללא ספק מתקרב לשם.

על הצילום ב"המקום בתוך היער" אחראי שון בוביט, שהצילום הפנומנלי שלו ב"רעב" (Hunger) ו"בושה" (Shame) של סטיב מקווין, בהחלט עורר אצלי ציפיות גבוהות, שלא הוכזבו. כבר בשוט השני של הסרט, בוביט וסיאנפרנס מייצרים מניפולציה קולנועית מבריקה, כזו שבו זמנית שולפת אותנו לרגע מתוך הסרט אל ממלכת התהיות המטא-דייגטיות, ומכניסה אותנו גם עמוק יותר לתוכו. הדואליות הזו ממשיכה לאפיין את הסרט לכל אורכו המייגע, וכמעט מצדיקה אותו.

אם כך, בקטגוריות הבימוי, המשחק והצילום ל"המקום בתוך היער" לא חסרים מרכיבים איכותיים. אבל אני לא כאן כדי לספר לכם שהוא סרט מושלם. רחוק מכך. כי בוודאי כבר הבחנתם במרכיב חשוב שהשמטתי עד כה – התסריט. לכן, הגיע הזמן להתייחס לאחד העניינים המרכזיים בסרט. כמו שכבר ציינתי, כמעט בכל מה שאכתוב על העלילה של "המקום בתוך היער" יהיה מן הספויילר, כי כדי שהחוויה האמיתית והמבלבלת של הצפייה בסרט תוכל להתקיים, מוטב לדעת כמה שפחות על המבנה שלו. לכן, מעתה ואילך הטקסט הזה מכיל את המוות של עצמו. כלומר, אם עדיין לא צפיתם ב"המקום בתוך היער", לכו מכאן. אלו אמנם דברים שיופיעו בכל תקציר וטריילר, אבל לתחושתי, כדאי לא לדעת אותם טרם הצפייה. אם אתם בכל זאת ממשיכים, כשהספויילרים האמיתיים יגיעו, תופענה אזהרות מקומיות.

ראינו קודם שב"המקום בתוך היער" יש שלוש דמויות מרכזיות, שמגולמות על ידי גוסלינג, קופר ודיהאן. מה שלא ראינו הוא שכל אחד מהשלושה הוא הגיבור של כל אחד משלושת חלקיו של הסרט. הטריק של החלפת הגיבור במהלך הסרט הופיע אולי לראשונה ב"פסיכו" (Psycho) של היצ'קוק. לצופים של שנות ה-60 היה זה מיינדפאק רציני, לצפות במריון, מי שנראתה כגיבורה של "פסיכו", נרצחת חצי שעה לתוך הסרט. אחת הגדולות של "פסיכו" הייתה כמובן האופן בו הוא הצליח לגרום לצופה להעביר את ההזדהות שלו ממריון לרוצח שלה, נורמן בייטס.

[וכעת ספויילר אמיתי] ב"המקום בתוך היער" פועל אותו המנגנון בדיוק – בשליש הראשון של הסרט הגיבור הוא לוק, וההזדהות איתו מלאה. כשהוא נרצח על ידי השוטר אייברי בסוף המרדף וקרב היריות ביניהם, המחשבה הראשונה היא שהנה, הסרט הסתיים. כי הרי על מה עוד יש לדבר עתה משהדמות הראשית לא שם יותר? אבל המחשבה הבאה היא שחלפו רק 40 דקות, וכשבמקום כתוביות הסיום מופיע אייברי על מיטת בית חולים, מובן שקורה שם משהו אחר. כמו ב"פסיכו", המיינדפאק הזה מכריח אותנו להעביר את ההזדהות אל הגיבור החדש, שהוא במקרה גם הרוצח של הגיבור הראשון. [סוף ספויילר אמיתי].

המעבר מהחלק הראשון של הסרט לחלקו השני יוצר חוויה שמוציאה את הצופה מהרצף העלילתי של הסרט, וגורמת לו אולי לחשוב על הסרט במונחים מטא-קולנועיים, תוך כדי בלבול וחיווט מחדש. לכן טענתי שמוטב לא לדעת מראש על ההפתעה המבנית הזו. הבלבול שנוצר בלי הידיעה הוא בעיני חיוני למחשבות ולתחושות המטא שהסרט מעורר. גוסלינג וסיאנפרנס עשו עבודה מופלאה שגרמה לי להיקשר מאוד לדמותו של לוק, לרצות שהחלק שלו לא יסתיים, להצטער על נטישתו. אם אותו הדבר היה קורה בשני החלקים הבאים, אם המעבר לגיבורים החדשים היה מייצר את אותה ההזדהות והקרבה, כנראה שהייתי מכריזה על "המקום בתוך היער" כאחד הסרטים הטובים של השנה. אבל החלק השני, של קופר, והחלק השלישי, של דיהאן, חסרים את ההידוק התסריטאי של החלק הראשון, באופן שמאפשר כמעט רק להתגעגע אליו.

יש הגיון פנימי במבנה התסריטאי המוזר של "המקום בתוך היער". החלק השלישי הוא מעין סיכום של שני החלקים הראשונים, ובמובן מסויים נראה שהוא הסיבה לכך שצפינו בהם. הפרק הראשון לא דורש את השני ולהפך, אבל השלישי בהחלט דורש את שניהם. והניסוי המעניין הזה יכול היה לעבוד מצויין אלמלא הירידה החדה ברמתו התסריטאית של הסרט אחרי סוף החלק הראשון. אבל אני רוצה להניח את זה בצד לרגע. בסרט שמכיל כל כך הרבה אלמנטים שונים, אני יכולה לסלוח על כך שחלק מהם לא צלחו. כיוון שגם אם הניסוי לא היה מושלם, זה לא שינה את העובדה שיצאתי מהסרט בתחושה שראיתי קולנוע אחר.

"המקום בתוך היער" הוא סרט אפי, בין דורי, שמזכיר במידה רבה אפוסים משפחתיים שמופיעים בעיקר בספרות. כאלה שבהם אכן נוטשים את הדור הראשון אחרי 200 עמודים כדי לקרוא על הדור הבא, בו הסיפור של הדמויות מושפע מזה של אבותיהם אף על פי שהוא לא בהכרח מחייב אותו. זו צורת תסריט לא שגרתית, שבה אמנם דברים פועלים בתוך מסגרת נראטיבית של סיבה ותוצאה, אבל באופן הרבה פחות נוקשה. כי התחושה היא שנכנסנו לחיים של הדמויות ברגע אקראי אחד ויצאנו מהם ברגע אקראי אחר, מה שיוצר מסגרת סיפורית שנראית כאילו היא יכולה להימשך לנצח, ללא התחלה או סוף מוגדרים. במידה רבה יכולנו להמשיך את הסרט לסיפור של הדור הבא וכיצד הוא הושפע מאלו שקדמו לו, או להתחיל את הסרט בדור הקודם ולגלות כיצד השפיע על אלו שהגיעו אחריו. למה דווקא הם ולמה דווקא אז? אין לכך סיבה מסויימת.

אם כך, נוצרת בסרט התבוננות על חלק מתוך רצף גדול יותר, נצחי. הדבר מערער על המבנה התהליכי הרגיל והמוכר לנו ממרבית הקולנוע, שמחליפה אותו כאן מעין התהוות אינסופית. שהרי בדרך כלל ההתרחשות מוגדרת על ידי העלילה, אבל כאן להתחלה ולסיום של העלילה אין את אותה המשמעות הנראטיבית המחייבת. יכולנו להמשיך לצפות, כי הסיפור לא נגמר, הוא פשוט נחתך בשלב כלשהו. לכן, כשאנחנו מתבוננים בסיטואציות ש"המקום בתוך היער" מציב לפנינו, אנחנו עשויים לשאול מה המשמעות של כל זה, או בפשטות, “what the fuck?”. הסיטואציות עצמן הן בנות חלוף, חלק מרצף אינסופי של חיים ודורות, והסיבה שצפינו דווקא בהן היא שרירותית. אבל משהו נחשף שם, רגש אנושי, הוויה שמחלחלת לתוך כל אחד מהחלקים של הסרט, שמלכדת אותם לכדי משהו כללי, כלל-אנושי.