"אהבה", סקירה

כיצד בכלל להתחיל לכתוב על סרט כמו "אהבה" של מיכאל האנקה? (פבלו קישר את הסרט לתופעה קולנועית רחבה יותר) דומה כי זו משימה קשה בערך כמו להתחיל לעבוד על יצירה שתצדיק כותרת יומרנית כמו "אהבה". זהו סרט קטן מאוד באמצעים מצד אחד, ומפואר בשאיפות שלו מצד שני. סרט של במאי אינטלקטואלי שעובד בעיקר על האלמנט הרגשי. הסרט עבד עלי בצורה כל כך קשה עד כי התקשתי לתפקד בצורה נורמלית בימים שלאחר הצפייה. עבור צופים אחרים, הסרט הרגיש כמניפולטיבי ומשעמם, אני מציין זאת כאן כי הסקירה הזו הולכת להלל את הסרט. איני יכול לכתוב אחרת. אני נוטה לעיתים לדברי שבח מוגזמים והפעם לא אוכל להימנע מכך: "אהבה" הוא אחד מן הסרטים הגדולים של השנים האחרונות וכנראה הדבר הכי טוב, עמוק ומרגש שמוצג עכשיו בבית הקולנוע. הוא פרק חדש לגמרי ומרתק בקריירה של אחד מן הבמאים הגדולים של העשורים האחרונים. הוא סרט מדכא מאוד, אבל יש בו גם משהו אופטימי לגבי האופי האנושי. הוא סרט שאני לא יכול שלא להלל, אם כי לעתים קשה לי להמליץ עליו, בטח שלא עבור כל צופה.

בתחילת הקריירה הקולנועית שלו, התחושה הייתה שמיכאל האנקה רוצה בראש ובראשונה לזעזע ולעצבן את הקהל הצופה בסרטיו. הוא החל לביים סרטים באורך מלא בשלב מאוחר יחסית וביצירות כמו "הוידאו של בני" ו"משחקי שעשוע" בחן את ההתענגות של הקהל על אלימות בקולנוע, את האופי האלים של החברה בכלל ואת הצביעות הבורגנית בפרט. האלימות המשיכה להיות הנושא המרכזי של סרטיו, גם בשלב בו הם עברו עידון מסוים. גם בשלב בו העומק של הסרטים שלו כלל נושאים מורכבים יותר והטכניקה שלו השתפרה. עד לשלב בו כל סרט חדש שלו הוא אירוע בקרב שוחרי הקולנוע האמנותי. בנוף של הקולנוע העכשווי, סרטים כמו "מחבואים" ו"סרט לבן" הם מן היצירות הבודדת מן המאה- 21 שזכו למעמד של יצירת מופת. "אהבה" הוא סרט שכל שוחרי הקולנוע האמנותי ציפו לו – אלו הרואים בהאנקה את גאון הדור ואלו הרואים בו פרובקטור, מניפולטור ובמאי מוערך יתר על המידה. "אהבה" זכה, די כצפוי, בפרס דקל הזהב והותיר רבים מן הקהל במצב של הלם. אבל זה היה הלם אחר.

הלם כי כותרת הסרט אינה צינית. האנקה, המבקר של הבורגנות המערבית והאלימות בחברה האנושית, יצר סרט שבו האלימות כמעט ואינה נוכחת והאהבה נמצאת בכל פריים. זו לא רק האהבה של הגיבורים זו לזה וזה לזו, זו גם אהבה של האנקה כלפיהם. הוא מאוד מעריך אותם. אבל בכל זאת מעביר אותם דרך  גיהינום. לכן זהו אולי הסרט הקשה ביותר לצפייה של האנקה, לפחות עבור אלו המתחברים אליו רגשית או מכירים ארוע דומה מחייהם הפרטיים.

עלילת הסרט פשוטה למדי: אנו עוקבים אחר חייהם של זוג קשישים, מומחים למוזיקה, עשירים, משכילים ואוהבים. בוקר אחד, האישה מפסיקה לתפקד לכמה דקות בארוחת בוקר. מאז מצבה הבריואתי מידרדר והבעל מטפל בה בעוז. הרבה יותר מזה לא מתרחש.

השפה הקולנועית של האנקה פשוטה אף יותר: להוציא סיקוונס אחד בפתיחה, כל הסרט מתרחש בדירתם של בני הזוג, או בבניין בו הם גרים בפאריז; המצלמה זזה פעמים ספורות במהלך הסרט; אין שימוש יוצא דופן בעריכה; האנקה רק מסתמך על הדיאלוגים האמינים שכתב ויכולת המשחק הפנומנלית של שחקניו, בעיקר שלושה מענקי הקולנוע הצרפתי בכל הזמנים: עמנואל ריבה, ז'אן-לואי טרנטיניאן ואיזבל הופר.

עמנואל ריבה זוכה ברוב פרסי המשחק המוענקים לסרט והשחקנית הזכורה בין היתר מ"הירושימה אהובתי" החד פעמי נותנת תצוגה יוצאת מגדר הרגיל בתור אישה חולה המאבדת בהדרגה את יכולותיה הגופניות והמנטליות. אבל עבורי ההופעה הטובה ביותר בסרט היא של ז'אן-לואי טרנטיניאן, מכוכבי הקולנוע הגדולים של שנות החמישים והששים שחזר לקולנוע לאחר הפסקה של לא מעט שנים. הוא מגלם גבר קשיש רב תושיה, אשר נאחז בחיים בכוח ובגבורה ומעביר בו זמנית אהבה עצומה, יאוש עמוק, אלימות עצורה ואדיבות.

איזבל הופר מופיעה בסרט למספר מצומצם של סצנות, אבל כל אחת מהן היא בעלת חשיבות למהלך הרגשי והאמנותי של הסרט. מלבד ההידרדרות הראשונה, האנקה חוסך מן הקהל את הרגעים הדרמטיים של ההידרדרות ואנו למדים על המצב בעיקר דרך ההתנהגות של הופר, המגלמת את בתם של בני הזוג – בת שהיא בו זמנית אהובה ומרוחקת. בכך, הסרט גם דן ביחסי הורים-ילדים בעידן בו הילדים כבר לא גרים קרוב להורים או רוצים לטפל בהורים.

יותר מכל, הסרט עוסק במאבק האנושי. לא המאבק של האדם מול יצרו או מול אדם אחר, אלא המאבק בחולשה הבלתי נמנעת של הגוף הפיזי האנושי, גוף שבסופו של דבר קורס, לא משנה כמה עשיר או משכיל תהיה. זהו מאבק כואב, כי מי שלא הכיר מאבק דומה בסופו של דבר יכיר מאבק דומה. זהו גם מאבק בין הפיזי למופשט, בו העולם הרוחני סופג שוב ושוב נוק-אאוט. אבל האנקה בסרט הזה גם מאפשר לעולם האמנותי והרוחני רגעים של התרוממות ואפילו מספק לגיבור שלו רגע של ניצחון פיזי מסוים.

מראשית הסרט, האנקה מבקש שהחוייה לא תהיה רגשית בלבד. את סוף הסיפור הוא מביא כבר בהתחלה ולאחר מכן נראה שוט ארוך של קהל הצופה בקונצרט (הגיבורים הינם חלק מן הקהל) בהקבלה ברורה לקהל הצופה בסרט. האנקה לא מסתיר את המלאכותיות של היצירה שלו, לא מסתיר את השימוש של קולנוע, כל קולנוע, במניפולציות. בסופו של דבר, הבחירה הזאת רק משרתת את המהלך הרגשי, לפחות עבור הקהל בו הסרט מצליח לגעת.

זהו סרט פשוט מאוד ואפקטיבי מאוד. סרט שמהולל בהרבה מאוד ביקורת ואני מרגיש שנגע בי באופן אישי. סרט שאני גם מבין כל צופה שישתעמם בו, או יבוז לו. עבורי זהו סרט חובה, חוויה לא פשוטה בכלל הכרוכה בלא מעט דמעות ורעד. אבל בסופו של דבר, לדעתי יש משהו אופטימי ביצירה המפוארת הזאת – יש בה היזכרות ביופי של החיים, במסירות האנושית לחיים. היא מצליחה להגיע די קרוב להגדרה של אהבה, או לפחות אהבה מסוימת.

בגלל סרטים כאלה אני אוהב ושונא – אבל בעיקר אוהב – קולנוע.

(לניתוח פרטני נוסף של הסרט מומלץ להקשיב לפודקאסט שהקלטתי עם פבלו ועם נחמן אינגבר)