בעקבות הטבח בקונטיקט: למה אני שונא אופורטוניזם זול (ואת מייקל מור)

האמת היא שדווקא קמתי בסדר גמור הבוקר, אלא שפוסט שעלה בסינמסקופ הוציא אותי מדעתי בשעה מוקדמת למדי – מסתבר שלא מספיק דובר בימים האחרונים על הטבח המזעזע בתיכון בניוטאון, קונטיקט. כלומר, יש אדם אחד שעדיין לא אמר את דעתו, או שאולי לא התייחסו אליו מספיק, לפחות לפי הרגשתו. האדם הזה הוא מייקל מור, פעם דוקומנטריסט מוערך (נניח) והיום סתם נודניק שסובל מבעיה בה לוקים קולנוענים רבים מדי – הרגשת חוסר רלוונטיות שמובילה לצרות עין כלפי כל מי ומה שבא אחריך. במהלך שפורש על ידי יאיר רוה בבלוגו כ"אמרתי לכם" (ואני נוטה להסכים, אבל בלי ההסתכלות החיובית על כך), מור הפנה את הציבור לצפות בסרטו זוכה האוסקר "באולינג לקולומביין" משנת 2002.

קשה לי להסביר עד כמה מהלך כזה מקומם אותי, בכמה רמות שונות. ראשית, התחושה הקולקטיבית הזאת של חייבים לדבר על קווין אדם לנזה, הנער בן ה-20 שרצח בסוף השבוע האחרון 26 בני אדם באחת התקריות הקשות מסוגן בארה"ב, לא מובנת לי. אם אין מה להגיד, ממש לא חייבים לדבר. ואם למייקל מור אין מה להגיד חוץ מאת הדברים שאמר לפני עשור – אז שיסתום. זה ממש לא הזמן להגיד "אמרתי לכם", לא אם יש לך עצם אחת בגוף שאינה צינית. ממש כמו שבמלחמה האחרונה לא הצלחתי להבין גופים, עסקים או אנשים פרטיים שרכבו על הנושא החם ליצירת מסע פרסום ושיווק ""למען תושבי הדרום"", כך חורה לי כל מי שמשרבב את שמו לאסון הנוכחי ממניעים אופורטוניסטים. ומייקל מור הוא מלך האופורטוניזם, תמיד היה, ואף עשה מזה קריירה.

ומילא, נגיד שהיה ממציא משהו, או אומר משהו מעט יותר חכם מ"צריך לפקח על הנשק בארצות הברית" או "ארצות הברית היא חברה אלימה" (אולי טועה כשאני משרבב כאן את דעתי האישית על הסרט, שלא הפיל אותי מהכסא בלשון המעטה). אבל האמת היא שתקריות מסוג זה תמיד היו בארה"ב, אחת המפורסמות שבהן בשנות השישים, לפני שכל אמריקאי החזיק בביתו נשק חם והרבה לפני משחקי המחשב וכל שאר ההתפתחויות התרבותיות שנהוג לתלות בהן את האשמה בזמנים כאלה, כי הרי הילדים הם תמיד מלאכים.

מה גם שאני באופן אישי ראיתי סרטים לא פחות טובים מסרטו של מור – בין אם זה "אלפנט" של גאס ואן סנט שבאמת מתעסק בבני נוער וגורם להבין אותם קצת יותר טוב, או לא להבין אותם כלל, ובין אם "חייבים לדבר על קווין" של לין רמזי שהזכרתי לעיל ואשר עלה שוב ושוב בהקשרים של הטבח בקונטיקט, המכיל יותר דרמה אנושית מורכבת ממה שטיפוס כמו מור יכול להבין, כנראה. ואולי זה מה שקשה לו, למור – שכבר לא מדברים על הסרט שלו יותר, ששני אלה שבאו אחריו ירשו את מקומו בשיח הספציפי הזה.

ברור שאני לא אובייקטיבי. אני מרוגז על מור ושיטותיו לא מהיום, ואף התבטאתי בכך בעבר לא פעם (להמחשה – ביקורתי על "קפיטליזם: סיפור אהבה" שלו). אבל אם בעבר עיצבנה אותי העובדה שהאיש לקח על עצמו את תפקיד קולה של האמת עלי אדמות בכל סרט חדש שיצר, הפעם אין לו אפילו איזו יצירה טריה להסתתר מאחוריה. במקום זאת, מור מנופף את אצבעו המאשימה לאחור, מביט לעבר הכתף אל סרט בן עשר שנים וגם לא שוכח לטפוח לעצמו על השכם, אם הוא כבר שם. אז בסדר, מיסטר מור, אתה צודק. הסרט שלך חושף את כל מה שרע באמריקה ואף אחד לא עושה שום דבר בקשר לזה, חוץ ממך כמובן. עכשיו תחזור לעשות את הדוקו הלאה שלך, שכבר שנים לא פוגע בכלום, תוך כדי שאתה מתרפק על העבר. יש אנשים במולדתך שצריכים להתאבל על המשפחות והילדים שלהם, ושממש לא צריכים עכשיו הטפת מוסר, ובטח שלא לצפות בסרט בן שעתיים שיחטט בפצעים שנפערו רק לפני כמה ימים.

* הפוסט הנ"ל הוגש לכם בחסות "האגודה למניעת מייקל מור".