מיני סקירות: "לופר" + "למלא את החלל" + "חלקם של מלאכים"

הנה סקירה קצרה על כמה סרטים מעניינים שעלו למסכים לאחרונה. אמנם מגיעה להם סקירה נפרדת, אבל בינתיים, הנה סוג של טעימה מהדעה והפרשנות שלי עליהם:

לופר

לפעמים כל מה שצריך בקולנוע הוא החזקת ידיים. אבל זה לא ממש קשור לסרטו החדש של ריאן ג'ונסון. הנ"ל הוא במאי שאפתני מאוד ושכלתני מאוד – ואני אוהב את זה כי זה מוביל את הקולנוע שלו למקומות יוצאי דופן, גם ברגעים בהם הוא הולך רחוק מדי ומאבד חלק מן הקהל, גם ברגעים בהם הוא מתענג יותר מדי על רפרנסים ליצירות קודמות ושוקע בתחכום יתר שהוא לעיתים פחות עמוק ממה שהוא חושב. ג'ונסון יוצר קולנוע שתמיד נראה נהדר ותמיד שואף לאתגר. בלופר (Looper) הוא פועל לראשונה בז'אנר שהכי מתאים לסוג זה של קולנוע: מדע בדיוני. זה מאפשר לסרט להיות פתוח יותר לפרשנויות שונות מבלי לאבד את חוש ההומר של ג'ונסון, שלפחות עליי תמיד עובד. אבל הוא גם צריך להכניס בסרט רגעים של החזקת ידיים. בכך אני מתכוון לסצינה האהובה עלי ביותר מן הקולנוע של ג'ונסון, מתוך סרטו הקודם הנוכלים בלום (The Brothers Bloom): שניים מגיבורי הסרט מתאהבים, אבל הם סובלים מפחד ממגע ומביישנות, כל אחד מסיבות אחרות. הם מהלכים בפראג לצורך ביצוע עבודה, עדיין פוחדים להעביר את היחסים ביניהם לרמה האישית יותר. מכיוון שהם בסמטה צרה, לרגע המצלמה מאבדת אותם בעודה מלווה את התנועה שלהם – כאשר היא פוגשת אותם כעבור כמה שניות, הם כבר עומדים להיכנס לכיכר מרכזית, וחשוב מכך – הם מחזיקים ידיים, גם אם מגע זה לא יימשך לאורך זמן רב. בקולנוע שתמיד מנסה להרשים, הרגע שהצליח לגעת הוא דווקא הפשוט יותר, רגע אשר לא צריך להיעזר בתרשימי עלילה מסובכים על מנת לחוות אותו. האם רגעים כאלו קיימים בלופר? כן, בחלקו השני של הסרט, בו הסרט משנה את אופיו. הדמות שאמילי בלאנט מגלמת בסרט היא סוג של החזקת ידיים כזו. היא מעניקה לסרט פן עדין ורגשי בדיוק כשהוא נכנס לשלב המורכב מדי בתיאור העלילה, השלב בו אנו מבינים כי הסיפור המעניין באמת הוא בסרט אקשן עתיר אפקטים שאנו צריכים להשלים לבד, כי יש לו רק רמזים בסרט זה. לופר רחוק מלהיות סרט מושלם, אבל הוא סרט מהנה בצורה ייחודית ולדעתי סרט שנבנה מן הטעויות שבו, הדברים שלא ממש עובדים (ואני לא מדבר על חורים בעלילה).

למלא את החלל

הדקות הראשונות של סרטה עטור הפרסים של רמה בורשטיין הם כל מה שקוויתי שהסרט יהיה: מבט על הקהילה החרדית המיועד עבור הקהל החילוני, המשלב התבוננות ארוכה על חיי השגרה בקהילה וסיטואציות המדגישות את הייחודי שבה: פגישה-לא פגישה עם המיועד לשידוך בסופרמרקט, לצורך היכרות נטולת דיבורים; פנייה לרב לקבלת עזרה כללית ביום חג. משם -הסרט איבד חלק מן הייחוד שלו בעיניי והפך להיות מלודרמה די צפויה, עם תסריט אשר בסופו של דבר נופל בכמה מקומות בניית דמויות לא מאוזנת ומעט מדי חזרות לרגעים הקטנים של החיים ולהתרחשיות אשר לא מקדמות את העלילה. הפיוט היה אמור להיות הטון המוביל בסרט, אך הוא הולך לאיבוד לדעתי בגלל תסריט שמנסה יותר מדי ללכת על בטוח. הצילום של אסף סודרי משתלט על הסרט, ורוב הזמן זה פועל לטובתו – מיקוד הפוקוס של הצופה נעשה באצמעות הצילום והעובדה כי קשה שלא לשים לב למניפולציות בצילום מקלה את עיכול המימד המלודרמטי בסרט. התוצאה בסופו של דבר עובדת לא רע, וזה סרט שאני שמח לשבח אותו. הצרה היא, שאני חש שהשבחים שקיבל הסרט מעט גדולים מדי. אני שמח לכל סרט ישראלי שזוכה להצלחה גדולה, אבל אני סבור כי חסר ביצירה של בורשטיין מימד שיהפוך אותה לאירוע בעל חשיבות אמנותית בקולנוע הישראלי, מלבד המהלך החשוב והמבורך של שילוב יוצרת חרדית בקולנוע המיועד בעיקר לציבור שמחוץ לקהילה.

חלקם של מלאכים

הבמאי קן לואץ' שונא את ישראל, אבל אותי מעניינת יותר האהבה שלו. אהבה של ממש לדמויות שלו, בעיקר לאלו הבאות מן המעמד הנמוך. לאורך הקריירה לואץ' הצליח לייצר גלריה מרשימה של דמויות ברגע דומה, אך בכל אחת מהם היה דבר ייחודי – פועלים, פעילים פוליטיים ופושעים זוטרים זוכים לאיפיונים מיוחדים והם כובשים בעיקר ברגעים בהם הם עוברים השפלות. כפי שקורה לרוב בקולנוע מחויב פוליטית, הקולנוע של לואץ' נוטה להיות במיטבו כאשר הוא חומק בעיסוק באופן ישיר בסוגיות פוליטיות – או כשהוא עושה זאת מבלי להיות מטיפני. כך הדבר בחלק הראשון והמוצלח יותר של סרטו החדש חלקם של מלאכים (The Angels' Share) – תיאור משפטם של עבריינים עניים זוטרים הנשפטים לעבודות שירות, כולל של הגיבור הרוצה להתחיל בחיים חדשים עם חברתו ההרה, אבל לא יכול להתחמק מסכסוך ותיק שיידרש נס על מנת לצאת ממנו. לואץ' הוא במאי שלא מאמין בנסים במציאות, אך לעיתים נותן להם להתקיים בקולנוע. כי הוא מבין כי בסופו של דבר, גם בני המעמד שהוא אוהב ייהנו מבידור המשקף גם אופציה של בריחה. לכן,  חלקם של מלאכים הוא יצירה שקל מאוד ליפול בקסמה הפשוט והכובש; יצירה אשר מתחילה בטון קודר, אבל זונחת אותו לטובת קומדיה לא מורכבת, אך מלאה בחביבות. הסרט לא מתקרב ברמתו לכמה מן הסרטים הגדולים שיצר לואץ' לאורך יותר מארבעים שנות קריירה, אבל עדיין יש לו כוח כסרט של קולנוען חכם שיודע את העבודה שלו ומייצר סרט לא שאפתני במיוחד, סרט הנובע כולו מאהבה.