20 שנים – 20 רשעים בלתי נשכחים

על אף שהיא חודשיים מלהסתיים, אפשר לומר כבר עכשיו ששנת 2012 הייתה שנה מעולה לנבלים קולנועיים.
יכול להיות שזו תוצאה של הסטרייק האוסקרי של 2007-2009 בו זכו שלושה שחקני משנה ששיחקו אנטגוניסטים מופרעים: חאוויר בארד ב"ארץ קשוחה", הית' לדג'ר ב"האביר האפל" וכריסטוף וולץ ב"ממזרים חסרי כבוד", או סתם השלכה של הפופולריות הרבה של סרטי קומיקס שזולגת גם לשאר הז'אנרים, אבל עם העבודות בשטח קשה להתווכח.
ג'ון גילאגון ("נעולים"), טום הארדי ("עלייתו של האביר האפל"), ג'ף דניאלס ("לופר"), ומהצד הנשי שרליז ת'רון ("שלגייה והצייד") ולנה האדי ("השופט דראד") כבר נתנו בראש במהלך השנה, ואליהם מצטרפים ממש השבוע גאי פירס שמתפרע להנאתו ב"ארץ יבשה" הכיפי, וכמובן חאוויר בארדם שנותן פייט ראוי לכל המוזכרים למעלה על תואר "הרשע הטוב ביותר של השנה" בסרט הג'יימס בונד החדש והמעולה "סקייפול".

לכבודם ולכבוד אלו שיבואו, הלכתי אחורה אל 20 השנים האחרונות בכדי להצדיע לכמה מהרשעים הגדולים, הנבזיים, הצבעוניים, הסקסיים, והמפוארים ביותר שהקולנוע נתן לנו. לכל שנה רוע אחד בולט ומאפיין וכמובן עוד כמה שטוענים לכתר.

1992
מישל פייפר בתפקיד סלינה קייל – "באטמן חוזר"

נפתח בכוח הנשי.
לשנת 92 אין במה להתבייש. גלריית הרעים של השנה הזו הייתה מהמרשימות. אבל הייתה זו יצירת המופת הקומיקסית של טים ברטון שהעניקה לנו לא אחד ולא אחת – אלא שלושה נבלים שכל אחד מהם לבד היה יכול להחזיק על עצמו סרט. כריסטופר ווקן בתור מקס שרק, ראש העיר המושחת והרצחני של גותהאם, דני דה ויטו בתפקיד אוזוולד הפינגווין, ובראש כולם ניצבת מישל פייפר כאשת החתול. אני בטוח שיהיה אפשר למצוא, אבל קשה לחשוב על משהו יותר סקסי מפייפר – אז בשיאה – שרועה על מיטתו של הפינגווין וברגע אחר מוחה דמעה בנשף עם ברוס ויין. פייפר הפכה את סלינה לשלה ועם כל חיבתי המופגנת למה שעשתה אן הת'וואי בסרט האחרון של נולאן, לדעתי היא עדיין בצילה של פייפר שבאותה שנה הייתה מועמדת לאוסקר בשלישית, אך על סרט אחר, "שדות האהבה".
פייפר שבה בהמשך לגלם לא מעט ביצ'יות כמו ב"היירספריי" ו"אבק כוכבים", אבל לגבהים שהגיעה ב"באטמן חוזר" היא טרם עלתה.

מקום שני: גארי אולדמן ב"דרקולה"
טוענים לכתר: ג'ק ניקולסון ב"בחורים טובים" ושרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי" (אני לא מרגיש נח להחשיב את ג'ין הקמן ב"בלתי נסלח" כרע. הוא דמות מורכבת מדי).

1993
רייף פיינס כתפקיד אמון גת – "רשימת שינדלר"

אחד הדברים היותר קשים ואכזריים מנשוא באפוס השואה המפורסם של ספילברג, הוא הרגע בו אתה מבין שאתה כל כך נמשך ומוקסם מהקצין הנאצי המתועב והמחליא הזה, ששינדלר עצמו נתפס כמו איזה קרצייה שרק מפריעה לגת לעשות את מה שהוא טוב בו. וב"טוב בו" אני מתכוון ללרצוח חפים מפשע ולקחת חלק פעיל מדי באירוע הנורא ביותר בתולדות האדם המודרני.
פיינס כל כך כריזמטי בתפקיד הרוע בהתגלמותו, כל כך מרשים, שהוא עושה את הסרט. האוסקר שהוא הפסיד באותה שנה לטומי לי ג'ונס מ"הנמלט" היא פאדיחה מהמעלה הראשונה, אם כי לטובת האקדמיה תזקף העובדה שו הייתה קטגוריה צפופה מאוד באותה שנה.
פיינס עצמו נע מאז בין תפקידים קלאסיים שובי לב ("הפצוע האנגלי", "חידון האשליות", "סוף הרומן"), לבין גילום יצורים איומים שאתה לא יכול שלא לבקש מהם עוד כמו ב"ברוז'", "דרקון אדום" וכמובן בסדרת "הארי פוטר".

מקום שני: שון פן ב"דרכו של קרליטו".
טוענים לכתר: צ'ארלס דאנס ב"אחרון גיבורי הפעולה", ג'ון מלקוביץ' ב"בקו האש", בראד פיט ב"קליפורניה", כריסטופר ווקן וגארי אולדמן ב"רומן על אמת" וג'ואן קיוזאק ב"משפחת אדאמס 2".

1994
גארי אולדמן בתפקיד סטנספילד – "ליאון"

שחקן הבית של סריטה הוא גם אחד הרעים הגדולים של הקולנוע באופן כללי. לאחרונה הוא גם מנסה את מזלו בתפקידים חיוביים יותר כמו סדרת הבטמן של נולאן ו"החפרפרת". לשמחת כולם הוא מדהים גם באלו.
I like these quiet moments before the storm הוא לוחש בטון הפסיכוטי שלו את השורה הזכורה ביותר מתוך הסרט הנפלא הזה של לוק בסון, ונותן לז'אן רנו ולנטלי פורטמן הקטנטנה את הקרב של חייהם. חלקם, אגב, לא ישרדו אותו. המבט המתפזר אך המאיים, הסאדיזם שנושר ממנו בכל עפעוף, אלו הדברים שמייצרים דמות חד-פעמית שאוכלת את הפרוטגוניסט ולא טורחת לנקות אותו מבין השיניים אחר כך.

מקום שני: ג'רמי איירונס ב"מלך האריות"
טוענים לכתר: קווין בייקון ב"נהר פרא", קתלין טרנר ב"אמא סדרתית", טומי לי ג'ונס ב"רוצחים מלידה", רוברט דה נירו ב"פרנקנשטיין"" ודניס הופר ב"ספיד".

1995
קווין ספייסי בתפקיד ג'ון דו – "שבעה חטאים"

זו הייתה חתיכת שנה לספייסי. מעבר לתפקיד המצמרר כאחד הרוצחים האיומים ביותר בתולדות הקולנוע ביצירת המופת של דיויד  פינצ'ר, ספייסי גם זכה באוסקר על הופעתו המתעתעת ב"החשוד המיידי" והפך לאחד השחקנים המוערכים ביותר בהוליווד. זה החזיק עד האוסקר השני שלו ב-1999 ואז התפוגג כלא היה.
לספייסי יש שלוש סצנות מרכזיות ב"שבעה חטאים" וכל אחת מהן הוא מצליח להפוך לשלו בלי טריקים קולנועיים ובלי יותר מדי שנאנינגס. רק הוא מול המצלמה, ולצופה אין לאן לברוח. (ספויילרים לסרט. אם לא ראיתם עשו טובה לעולם ותראו את זה כבר:) הסצנה הראשונה היא כמובן הפעם הראשונה בה נראות פניו, כאשר הוא מגיע לתחנת המשטרה מגועל בדם ומנסה לתפוס את תשומת ליבם של הבלשים מילס וסאמרסט עם הצעקה המצמררת שלו, הפעם השנייה היא בנסיעה אל המדבר שם במונולוג ארוך בו הוא מצולם בשוט סטטי דרך סורגי הניידת ומצליח גם להקפיא לנו את הדם וגם להישמע נורא הגיוני על אף השגעת, והפעם השלישית – והדי אחרונה, בוא נודה באמת – היא הרגע בו מזימתו השטנית נחשפת והוא מוציא מפיו את אחד המשפטים הכי מצמררים שאני זוכר בקולנוע: He didn’t know…

מקום שני: ניקול קידמן ב"פיתוי קטלני"
טוענים לכתר: כריסטופר ווקן ב"סידורים אחרונים בדנוור", טים רות' ב"רוב רוי", רוברט דה נירו ב"היט" וקנת' בראנה ב"אותלו".

1996
קווין בייקון בתפקיד שון נוקס – "סליפרס"

עוד שחקן אדיר שבעיקר בשנות התשעים היה מזוהה עם רוע טהור הוא קווין בייקון, אבל את המקום הנמוך ביותר בנפש האדם הוא גירד בזכות תפקידו כסוהר הפדופיל בסרט העוצמתי והלדעתי-לא-מוערך-דיו של בארי לווינסון, "סליפרס".
נוקס הסוהר הוא אישיות כל כך מחפירה שנדמה שבייקון לא ניסה בשום שלב לשכנע אותנו אחרת. שלא כמו שאר ההופעות שהוזכרו עד כה, בייקון לא מנסה שנזדהה או שנכיר בפן הרגיש של דמותו. בזמן הקצר שיש לנו אותו בסרט, אנחנו מייחלים למותו באופן כל כך חריף שכאשר הרגע הזה מופיע (זה אינו ספויילר, אלא נקודת ההתנעה של העלילה), אנחנו מרגישים שנגולה אבן מליבנו והעולם הוא מקום מעט יותר טוב עכשיו. אבל בייקון, כשחקן האדיר שהוא, לא מייצר מפלצת קריקטוריסטית או רשע שיצא מספר קומיקס – נוקס המנוול שלו הוא בן אדם. בן אדם שיכול להיות ההורה הנחמד של ילד מהגן של ילדיך או לתת לך לעקוף אותו בתור בסופר. וזה הדבר הנורא מכל.
בייקון יחזור בהצלחה יתרה לגלם פדופיל פעם נוספת, אבל מנקודת מבט אחרת לחלוטין בסרט "וודסמן".

מקום שני: אדוארד נורטון ב"פחד ראשוני"
טוענים לכתר: וינונה ריידר ב"ציד המכשפות", מארק וולברג ב"פחד", וסקיט אולריך ומתיו לילארד ב"צעקה".

1997
ארנו פריש ופרנק גירינג בתפקיד פיטר ופול – "משחקי שעשוע"

לא מעט צופים נחשפו לסרט הגאוני הזה של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה דרך הרימייק שעשה לו בארצות הברית בהזמנתה של השחקנית נעמי ווטס, שנורא רצתה לשחק בסרט הזה ולא היה אכפת לה שכבר עשו אותו באוסטריה. איכשהו הרימייק הצליח להיות בדיוק אותו דבר אבל בכל זאת פחות טוב. ככה במאי גדול טינף את היצירה שלו עצמו.
פריש וגירינג הם פיטר ופול, שני גברים צעירים הלבושים בבגדי טניס המתדפקים על דלת בית הקיץ של אנה וג'ורג' ומבקשים ביצים. אנה וג'ורג' עושים את טעות חייהם ומכניסים אותם לביתם. מקל גולף ועולם שלם של אימה לאחר מכן, פיטר ופול הופכים לשניים מהנערים המפחידים והמטרידים ביותר בתולדות הקולנוע, עם מבטם הריק והסאדיזם הטהור שמניע את מעשיהם.

מקום שני: מייק מאיירס ב"אוסטין פאווארס"
טוענים לכתר: אהרון אקהרט ב"בחברת גברים", אל פאצ'ינו ב"מלכודת לפרקליט", גארי אולדמן ב"האלמנט החמישי", ג'ון טרבולטה וניקולס קייג' ב"עימות חזיתי" ווינסנט דונופריו ב"גברים בשחור".

1998
אדוארד נורטון בתפקיד דרק ויניארד – "אמריקה איקס"

אותו הרגע בו ויניארד הניאו-נאצי של פרברי אמריקה שובר את מפרקתו של בחור אפרו-אמריקני על מדרכת הרחוב הכניסה את נורטון ואת הסרט לספרי הנצח. זהו בקלות אחד הרגעים הכי נוראיים בקולנוע האמריקני.
אמנם ויניארד יעבור תהליך טיהור במהלך סרטו של טוני קיי ואפילו ישלם על זה מחיר כבד, אך עדיין אי אפשר לשכוח את הרוע שנוזל ממנו כאשר המשטרה מגיעה והוא, בחיוך מרוצה, מרים את שתי ידיו מאחורי ראשו והופך את צלב הקרס שמקועקע על חזו לאחד האייקונים של הניינטיז בקולנוע.
התפקיד הזה היה הפסגה בקריירה של נורטון שהחלה שנתיים לפני זה עם מועמדות לאוסקר על "פחד ראשוני" והמשיכה שנה לאחר מכן כאשר תרם את חלקו להפיכת "מועדון קרב" לפולחן שהוא היום. מאז נורטון לא הצליח לשחזר את הישגיו הראשוניים אך אנחנו יודעים שהוא עדיין איפשהו מסתתר שם ועוד יפרוץ. כוח כזה לא נעלם סתם ככה ביום בהיר.

מקום שני: רוז מקגאוורן ב"למות מצחוק" (Jawbreaker).
טוענים לכתר: גארי אולדמן ב"אבודים בחלל", ג'יימס קובורן ב"פגיעה" ווינס ווהן ב"פסיכו".

1999
מאט דיימון בתפקיד טום ריפלי – "הכישרון של מר ריפלי"

איך אני אכתוב את זה… תראו, זה נכון שטום ריפלי של דיימון הוא שקרן, מתחזה, גנב ורוצח אכזרי. אין פה שאלה, אלו הן עובדות. אבל אני לעולם לא אוכל להגיד שטום הוא רע. באופן שמטריד גם אותי כשאני צופה בסרט – ואני צופה בו לא מעט – היא העובדה שאני כל כך מבין מה עובר עליו, כל כך מזדהה עם כל תחושה וצעד שלו, כל כך מכיר את הצרכים שמניעים אותו, שאני יכול להגן על כל אחת מפעולותיו (אולי מלבד האחרונה והטראגית ביותר).
אז למה הוא ברשימה הזו? בעיקר כי אני מרגיש שהסרט הזה לא מוערך דיו יחסית לפאר שלו כסרט בפני עצמו וכהתכתבות עם מסורת קולנועית ארוכה ומרשימה, ואם יש לי הזדמנות להעלות אותו לשיחה אני אתפוס זאת בשתי ידיים. דבר שני היא להלל רגע את מאט דיימון בתפקידו המורכב והטוב ביותר שעשה וסביר שיעשה.

מקום שני: הוגו וויבינג ב"מטריקס"
טוענים לכתר: מירנדה ריצ'רדסון ב"סליפי הולו", הארי לניקס ב"טיטוס", גלן קלוז ב"מי רצח את קוקי?", ג'ייסון לי ב"דוגמה", פיטר סארסגארד ב"בנים אינם בוכים" ודאג האצ'יסון ב"גרין מייל".

2000
ג'ואקין פיניקס בתפקיד קומודוס – "גלדיאטור"

כבר מעל עשור שאני משבח את תפקידו של פיניקס באפוס האהוב עלי של רידלי סקוט, ועדיין לא נמאס לי. בסרט הזה, כמו ב"המאסטר" השנה, פיניקס נע באופן מרהיב על הקו שבין טירוף ופגיעות שזה הופך למתיש בשלב מאוד מוקדם.
אני לא בטוח שיש סצנה בקולנוע שגורמת לי לבכות בכזו נחרצות כמו ברגע בו מנסה קומודוס להתחבב בפעם האחרונה על אביו הקיסר, ניסיון שיסתיים בטרגדיה שתשנה את רומא. בעיני נאום אלף השמשות שלו הוא מונולוג שלא היה מבייש את כתביו של שייקספיר ופיניקס עושה אותו באופן מושלם. כן, אני משתמש במילה הזו – מושלם.

מקום שני: כריסטיאן בייל ב"אמריקן פסיכו"
טוענים לכתר: דיויד מורס ב"רוקדת בחשיכה", ארית'ה קית ב"הקיסר נפל על הראש", וינסנט דונופריו ב"תא קטלני", איאן מק'קלן ב"אקס-מן", אד האריס ב"אויב בשער", גארי אולדמן ב"המועמדת".

2001
טים רות' בתפקיד ת'ייד – "כוכב הקופים"

בזוועה המיותרת שהיא הרימייק של טים ברטון לקלאסיקת המד"ב (המאוד מיושנת) "כוכב הקופים", טים רות', מהטובים שבשחקני המסך, היחיד שמצליח לצאת כמו מלך מהחרא הזה.
?Is there a soul in there הוא שואל כאשר הוא מביט פנימה אל לועו של מארק וולברג ובכך מייצר את שבריר השנייה היחיד בסרט שהוא לא מביך. רק על זה מגיע לו מקום של כבוד ברשימה.

מקום שני: וויליאם מאפוטר ב"בחדרי השינה".
טוענים לכתר: ריצ'ארד רוקסברו ב"מולין רוז'", וינסן קאסל ב"אחוות הזאבים", מייקל גאמבון ב"פארק גוספורד", ניק סטאהל ב"ילד רע", בראיין קוקס ב"הדרך המהירה ללונג איילנד", דנזל וושינגטון ב"יום אימונים מסוכן", איאן הולם ב"מעמקי הגיהנום"  וגארי אולדמן ב"חניבעל"

2002
דניאל דיי-לואיס בתפקיד ביל הקצב – "כנופיות ניו יורק"

עד היום לא נתקלתי באדם אחד שלא חושב שדיי-לואיס הוא אחד השחקנים הכי טובים בהיסטוריה של הקיום האנושי, ועד היום לא נתקלתי במישהו שערער על הופעת המחץ שלו באפוס המושמץ של סקורסזה. אני חייב לומר שבאופן אישי אני רוחש חיבה גדולה לסרט, אבל אני כבר קלטתי שאני במיעוט אז ברשותכם לא אפתח את זה שוב.
בוצ'ר ביל הוא עוד שיא של דיי-לואיס בקריירה שהיא כולה שיאים (חוץ מ"המתאגרף". מה זה היה הדבר הזה?) וכל רגע שלו על המסך הוא מפחיד ומרגש באותה המידה. אנחנו רוצים לראות ממנו כמה שיותר אבל חוששים מהאקט הבא שלו. אנחנו מתפדחים בשביל דה-קפריו שצריך לנסות לבלוט בסצנות אתו, אבל גם מתים שמישהו יכניס בו איזה גרזן ויסתום את הגולל על שלטון הטרור שלו. עבודה פלאית של שחקן חד-פעמי.

מקום שני: רובין וויליאמס ב"אינסומניה"
טוענים לכתר: רובין וויליאמס ב"לחיות בתמונות", כריסטופר אלקסטון ב"28 יום אחרי…", ג'וד לאו ב"הדרך לפרדישן", רייף פיינס ב"דרקון אדום" ו"ספיידר", ראיין גוסלינג ב"רצח במספרים", ודוואיה צ'ייס ב"הצלצול".

2003
לוסי לו בתפקיד או-ראן אישיאי ב"להרוג את ביל 1"

בזמן שטרנטינו הפסיק לעשות סרטים והתחיל לזרוק עלינו קלטות וידיאו ישנות שהוא אוהב, הוא הוריש לנו את לוסי לו בתור אחת הרוצחות המדליקות ביותר של השנים האחרונות. לו, עוד בימי "אלי מקביל", הייתה אישיות מאיימת במיוחד וטרנטינו הוציא ממנה את המיטב. המונולוג שלה מול הבוסים הגדולים של טוקיו הוא רגע נפלא שלה, ואת הקרב של עם הכלה לא נשכח בקרוב.

מקום שני: יו ג'י-טה ב"שבעה צעדים".
טוענים לכתר: איאן מק'קלן, רבקה רומיין-סטיימוס ובראיין קוקס ב"אקס-מן 2", פול בטאני ב"דוגוויל", ג'פרי ראש ב"שודדי הקאריביים" וג'וני דפ ב"היו זמנים במקסיקו".

2004
ברונו גנץ בתפקיד אדולף היטלר – "הנפילה"

טוב, לכו תתווכחו עם היטלר.
גנץ, שהיה מוכר עד אותו הרגע בתור המלאך הרומנטי מ"מלאכים בשמי ברלין", לקח על עצמו את אחד התפקידים הקשים ביותר שניתנו לשחקן – לגלם את התגלמות הרוע שהתהלכה על פני כדור הארץ ועוד בתפקיד ראשי. איך בכלל ניגשים לעשות תפקיד כזה? האם צריך לנסות לחפש את האנושי שבו כדי שהקהל יוכל בכל זאת לעבור איזשהו תהליך של הזדהות? האם לשמור אותו כמפלצת שההיסטוריה עושה ממנו כדי חלילה לא לגרום למישהו אי שם לחבב את הדבר הזה?
לא בטוח מה היה התהליך שעבר גנץ לקראת צילומי "הנפילה" אבל אנחנו נותרנו רק עם דבר אחד שלאחריו לא היינו צריכים עוד כלום ממנו: תצוגת משחק מרהיבה שמצליחה להיות גם אמינה וגם מזעזעת. לא בטוח כמה שחקנים אחרים היו צולחים את זה ככה.

מקום שני: דריל האנה ב"להרוג את ביל 2"
טוענים לכתר: מייקל מאדסן ודיויד קאראדין ב"להרוג את ביל 2", ג'ים קארי ב"סדרה של צרות", רייצ'ל מקאדמס ב"ילדות רעות", בראיין קוקס ב"טרויה" וטום קרוז ב"הנוסע".

 2005
קיליאן מרפי בתפקיד ד"ר ג'ונתן קריין – "באטמן מתחיל"

כזכור אינני נמנה על מעריצי "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל", אבל אפילו אני לא אערער על הצלחתם של הנבלים שעומדים במרכזו.
זה נכון שהדחליל אינו הרע המרכזי בסרט, התפקיד הזה שייך לליאם ניסן, אבל מרפי בעיני היה הדבר הטוב ביותר בסרט. מסתורי, מטורף, מלחיץ, אבל עם איזשהו טאץ' של סקסיות אי שם מתחת למשקפיים. אני לא מכיר כל כך טוב את הדמות מהקומיקס כדי לדעת האם זה היה ליהוק "נכון" או "טבעי" לקריין, אבל בשורה התחתונה, מרפי מצליח מעל ומעבר לשדך בין הטירוף הקומיקסי של דמותו והעולם הריאליסטי שנולאן יצר. באותה שנה השתתף מרפי גם בסרט "ארוחת בוקר על פלוטו" בתפקיד הראשי של טרנסוויסט צעיר, והראה לעולם את כשרונו הגדול.

מקום שני: ג'ודי גריר ב"הקללה"
טוענים לכתר: בניסיו דל טורו ב"עיר החטאים", וויליאם הארט ואד האריס ב"היסטוריה של אלימות", וטילדה סווינטון ב"נרניה" ו"קונסטנטין".

2006
סטיפן גראהם בתפקיד קומבו – "זוהי אנגלייה"

קומבו הוא המנהיג האכזרי והלא צפוי של קבוצת השנאה בפרבר האנגלי הנחשל שבמרכז סרטו המצויין של שיין מדאווס. גראהם מייצר חשמל בכל הסצנות שלו ועל אף שאתה יודע שדברים איומים הולכים לקרות בכל פעם שהוא בסביבה, קשה מאוד להוריד ממנו את העיניים.
לשמחתינו, כשרונו של גראהם לא נעלם מעיני המלהקים והוא קיבל את תפקיד אל קאפונה בסדרה "אימפריית הפשע" ותפקידים קטנים ב"החפרפרת", "אויבי הציבור" ו"שודדי הקאריביים 3" בין היתר.

מקום שני: סרגי לופז ב"המבוך של פאן"
טוענים לכתר: פיטר מולאן ב"הילדים של מחר", סטיפן גראהם ב"זוהי אנגליה", מאט דיימון ב"השתולים", ג'ון הארט ב"ונדטה", איאן מק'קלן ב"אקס-מן 3", ג'ודי דנץ' ב"רמז לסקנדל", ג'יאקומו ריצו ב"ידיד המשפחה", ניקולאס ברו ב"אופסקרין", סשה ברון כהן ב"לילות טלגדה"

2007
בן פוסטר בתפקיד צ'ארלי פרינס – "3:10 ליומה"

על אף שהשנה הזו למעשה שייכת לזוכה האוסקר חאוויר בארדם על הופעתו ב"ארץ קשוחה", בעיני הרע הטוב ביותר של השנה הוא מישהו אחר לגמרי.
פוסטר היה בן 27 כאשר קיבל את התפקיד במערבון המוצלח של ג'יימס מנגולד, כשמאחוריו קריירה קצרה אך עמוסה בתפקידים קטנים ("אקס-מן 3" ו"עמוק באדמה" בין היתר). אבל על אף גילו ועל אף שהוא דמות משנה שחולקת זמן מסך עם ראסל קרואו וכריסטיאן בייל, שניים מהשחקנים היותר כריזמטיים של הקולנוע כיום, הסרט הזה הוא שלו.
באיזשהו שלב יחסית מוקדם בסרט, פוסטר חוצה את העיירה המאובקת והמצלמה קבועה על פניו במדיום-שוט בזמן שהוא מתקדם קדימה במהירות. באיזשהו שלב הוא תופס את שולי צווארון המעיל שלו ומרים אותו כך שיגונן על עורפו ויכסה את לחיו. ברגע הזה היה קשה להמנע מהמחשבה שכישרון חדש שמצריך תשומת לב הגיע. שנה אחר כך פוסטר כבר החזיק על עצמו בצורה יוצאת מן הכלל את "השליח", מהסרטים האמריקניים הטובים ביותר של סוף העשור הקודם, ונחשב לאחד מהשחקנים הצעירים הטובים ביותר שפועלים עכשיו.

מקום שני: מרשה גיי הארדן ב"הערפל"
טוענים לכתר: מישל פייפר ב"היירספריי" ו"אבק כוכבים", ג'וש ברולין ב"פלאנט טרור", ארמין מיולר-שטאהל ב"סימנים של כבוד", טימותי דאלטון ב"שוטרים לוהטים", רודריגו סנטורו ב"300", טוני לאנג ב"תשוקה זהירות" וגארט הדלאנד ב"פסק דין מוות".

2008
הית' לדג'ר בתפקיד הג'וקר – "האביר האפל"

באמת שאין לי שום דבר להוסיף על אין ספור המילים שנאמרו בשבחו על האבידה הכי טראגית של עולם המשחק מאז ריבר פניקס ועל תפקידו הלא יאומן זוכה האוסקר. אני עדיין נכנס לדכאון רק מלחשוב על זה.

מקום שני: ג'ייסון באטלר הארנר ב"ההחלפה"
טוענים לכתר: ברנדון סו-הו ב"רעם טרופי", ג'ף ברידג'ס ב"איירון מן", רייף פיינס ב"ברוז'", וקת'רין בז'ין ב"מרטירס".

2009
איזבל פורמן בתפקיד אסתר – "יתומה"

בת 12 בלבד הייתה איזבל פורמן כאשר מצאה לה מקום של כבוד בסיוטים שלי. צריך לראות את הסרט כדי להאמין מה שהיא עושה שם ומכיוון שאני מפציר בכם לעשות זאת, לא אספר ולו דבר על עלילתו כי כל דבר יחשב בגדר ספויילר. לא שהסרט הוא איזושהי יצירת מופת חד פעמית, אבל יש בו אימה גדולה, תפיסת ניינטיזיות שאני באופן אישי מאוד מחבב, ויותר מהכל – אחד הטוויסטים הכי מחרידים שאני זוכר מהשנים האחרונות.
פורמן נצפתה מאז בתפקיד קטן ב"משחקי הרעב" אבל לפי הדף שלה בIMDB בשנה-שנתיים הקרובות אנחנו עלולים להיתקל בה לא מעט. זה משמח אותי כי על פי הופעתה במותחן הזה יש פה פוטנציאל לשחקנית אדירה, אך מצד שני יכולה הצלחתה בסרט הזה להאפיל על כל דבר שהיא תעשה בעתיד. נחכה ונראה.
אבל האמת שאני לא יכול לסגור את הפסקה על 2009 בלי להתייחס לרע המפורסם של אותה שנה, קולונל לנדה של "ממזרים חסרי כבוד", אבל לא בגלל מה שאתם חושבים. האמת היא שאני אוהד את סרטו של טרנטינו וצפיתי בו לא מעט פעמים, ועם זאת אני חייב להכריז שהופעתו של זוכה האוסקר כריסטוף וולץ היא כנראה הדבר הכי פחות חביב עלי בכל הסרט. לא האמנתי למילה שיוצאת לו מהפה, המניירות שלו ביאסו אותי, ובעיקר הייתי עסוק במחשבה שטים רות' היה עושה את זה בדיוק אותו דבר רק כל כך הרבה יותר טוב.

מקום שני: טום וויטס ב"ד"ר פרנאסוס"
טוענים לכתר: סטיפן לאנג ב"אוואטר", שרלוט גיינסבורג ב"אנטיכריסט", ג'וזף בירכבילר ב"איש העצמות", מייגן פוקס ב"הגוף של ג'ניפר"

2010
אנטוניו דה לה טורה בתפקיד סרג'יו – "בלדה טריסטה"

חיבתי למעוות ולחולני בקולנוע קיבעה לי את הרשע האהוב עלי גם ב-2010. רבות דובר בבלוג על סרטו המשוגע והבלתי נתפס של הבמאי הספרדי אלכס דה לה איגלסיה, והאמת היא שסביר שרבות גם ידובר בו בעתיד.
השחקן הספרדי הוותיק והעסוק אנטוניו דה לה טורה מגלם בכאוס המסוגנן הזה את סרג'יו, ביום ליצן ילדים פופלארי במיוחד ובלילה שתיין אלים ומחליא. אבל רק כאשר חאוויר התם מתפלפ עליו וקורע לו את הפנים עם חצוצרה באחת מנקודות המפנה המקודמות של הסרט, פרצופו האמיתי של סרג'יו נגלה לפנינו והגיהנום עצמו הוא דיסנילנד לעומת מה שיעשו אחד לשני ולעצמם שני הגברים המעורערים שבמרכז הסרט.
סרג'יו הוא שליח הרוע על פני כדור הארץ ודה לה טורה מצליח לשכנע אותנו בזה תוך כדי שהוא משתף פעולה עם העולם הקרקסי הפסיכוטי של דה לה איגלסיה. זה לא שקארלוס ארסס המדהים בתפקיד חאוויר הוא הפרוטגוניסט האולטימטיבי (אלא אם כן אתם אוהבים את הפרוטגוניסטים שלכם מצמידים לעצמם מגהץ לוהט לפנים ברגע של חולשה), אבל סרג'יו הוא בהחלט הרע האמיתי של הסרט.

מקום שני: בן מנדלסון ב"ממלכת החיות"
טוענים לכתר: ג'ף פאהי ב"מצ'טה", ג'קי וויבר ב"ממלכת החיות", צ'וי מין-סיק ב"ראיתי את השטן", בארי פפר ב"אומץ אמיתי", הצמיג ב"ראבר", בו ברידג'ס ב"צעצוע של סיפור 3".

2011
מייקל פארקס בתפקיד אייבין קופר – "כנסיית הפחד"

ב-2011 היה נדמה שלאחר שנה של הפסקה, אוסקר המשנה שוב יגיע לזרועותיו של רע מנייאק במיוחד. בתחילת העונה אלברט ברוקס של "דרייב" היה אחד המובילים למועמדות וזכה כמעט בכל פרסי המבקרים, אך התעלמות מפתיעה של איגוד השחקנים הבהירה שהשמחה הייתה מוקדמת מדי וברוקס לא הגיע לקו הסיום. אני חושב שאני בסדר עם זה, אגב. כמו עם וולץ ב"ממזרים חסרי כבוד", גם במקרה הזה הרגשתי שהרע הוא החולייה החדשה בסרט שמאוד אהבתי, ואם כבר מועמדות לאוסקר המשנה משחקני הסרט, אני הייתי נותן את קולי לבראיין קרנסטון.
בעיני אין ספק מי הרע האולטימטיבי והנפלא ביותר של 2011. זהו פארקס בתפקיד המטיף הרצחני בסרטו המפתיע של קווין סמית' "כנסיית הפחד" (Red State). פארקס עובד רצוף כבר מתחילת שנות ה-60 אבל זה היה רק בזכות תפקידו הכפול ב"להרוג את ביל" שלראשונה קלטתי שיש לנו פה עסק עם שחקן נפלא. ב"ביל" הראשון פארקס הוא השריף שחוקר את זירת הרצח בכנסייה (תפקיד ששחזר גם ב"פלאנט טרור" וגם ב"חסין מוות"), ובשני הוא עושה את הופעת האורח הטובה ביותר בסרט כסרסור המפחיד שגידל את ביל, כולל משפט המחץ: "אני הייתי הרבה יותר נחמד אלייך. אני הייתי פשוט… חותך לך את הפנים". הפילמוגרפיה שלו מעבר להרפתקאותיו עם טרנטינו כוללת את אין ספור סרטי טלוויזיה, בי-מוביז וסדרות (כמו "טווין פיקס" למשל).
פארקס הוא אחת משתי סיבות לצפות בסרט הזה. השנייה היא הקונטרה לדמותו המשוגעת אותו מגלם באופן נפלא ג'ון גודמן.

מקום שני: עזרא מילר ב"חייבים לדבר על קווין"
הטוענים לכתר: החפרפרת ב"החפרפרת" (אני לא רוצה לעשות ספויילרים), ונסה רדגרייב ב"קוריולאנוס", רוז ביירן ב"מסיבת רווקות", מייקל מרסן ב"טירנוזאור", ג'ון הוקס ב"מרתה מרסי מיי מרלין", סטלן סקארסגארד ב"נערה עם קעקוע דרקון", מיכה לבינסון ב"הערת שוליים" ואנדי סרקיס ב"כוכב הקופים: המרד".

2012
נדע בקרוב…