פסטיבל חיפה 2012: היום השישי

על פי המגמה שהחלה שלשום, העניינים הולכים ומשתפרים. השעון הביולוגי שלי התאפס על אורח החיים שלי בפסטיבל והתכנייה מתחילה את חציה השני הכולל עוד מספר הקרנות חוזרות לכמה סרטים שהוקרנו מקודם, כמו גם פותחת באץ' חדש של סרטים מעניינים נוספים.
חשבתי על זה שבעצם רוב ההמלצות "העיוורות" שלי מלפני הפסטיבל – הסרטים שנדלקתי עליהם בלי לדעת עליהם דבר – התבררו כהימורים לא נכונים. "אייס מן", "מאחורי הגבעות", "רחמים", "ברבריאן סאונד סטודיו", "מכשפת מלחמה" – כולם אכזבו בדרך זו או אחרת, מה שהגדיל במיוחד את רשימת ההפתעות: "הקיר", "דמיין", "כולם במשפחה שלנו", "הדחיה" ו"החורף שעבר" ביניהם. "ברברה" ו"פיאצה פונטנה" היו ההימורים הקולעים יותר.

לפני שנדבר על שלושת הסרטים שראיתי אתמול, רק כמה מילים קצרות על התחרות הישראלית. שלשום, עם הצפייה ב"שש פעמים" הנהדר, בעצם השלמתי את כל שמונת המשתתפים בתחרות השנה. שישה מתוך השמונה ראיתי בהקרנות האקדמיה, ושניים מתוכם ("הירושה" ו"שש פעמים") הוקרנו בחציה הראשון של המסגרת.
כשזה מגיע לבחירת הסרט הטוב ביותר אני נקרע לגמרי בין "מנתק המים" ו"שש פעמים". שניהם סרטים שתפסו אותי חזק והוציאו ממני מחיאות כפיים סוערות, אם כי שניהם סרטים שאני יכול להבין למה יש להם מתנגדים. אילו לחלוטין שני הסרטים שניצבים בראש, כאשר "עלטה" במקום השלישי ו"איגור ומסע העגורים" במקום הרביעי. אלו שני סרטים שאני מעריך מאוד את דרך עשייתם על אף חולשותיהם.
"למלא את החלל" ו"חדר 514" שהוקרן אתמול, לעומת זאת, הם שני סרטים שההתלהבות הגדולה לה זכו בהקרנות בחיפה ובאקדמיה מבהירה לי שכנראה יש פה חוסר חיבור או עניין ספציפי שלי שמנע ממני ללכת אחריהם. לפחות לשני הסרטים הללו לפחות יש גימיק מסויים (העולם החרדי של הראשון, והלוקיישן המחניק של השני), ל"הירושה" לא היה אפילו את זה.
אני מזכיר לכם שבגלל מעורבתי בהפקת "החיים בינתיים" אני מבקש את סליחתכם ולא מתייחס אליו לכאן או לכאן.
פרס השחקנית מבחינתי הולך הישר לידיים של סיון לוי מ"שש פעמים". אין לה תחרות בכלל. פרס השחקן שייך לניקולאס יעקוב של "עלטה", אם כי גם משה איבגי מ"מנתק המים" עושה תפקיד מצויין.
אני מניח ששופטי התחרות יפזרו את הפרסים אחרת לגמרי, ולכן לא הייתי בונה על תקוותי כהימור מהימן…

היום, כאמור, צפיתי בשלושה סרטים, ששניים מהם היו נהדרים, ואחד מהם היה די חלש אבל אני ממש שמח ראיתי אותו. ואני אסביר…

"עוד לא ראיתם כלום" – Vous n'avez Encore Rien Vu
הבמאי הצרפתי אלן רנה הוא פלא גדול יותר מכל סרט שיעשה. הוא נולד ב-1922 ומאז שנות הארבעים מביים סרטים ללא הפסקה. אני באופן אישי לא מעריץ גדול שלו ונחשפתי למעט מאוד מסרטיו. בהקשר של רנה אני סינפיל די כושל, אני חייב להודות. כנראה בגלל זה אני לא מגיע לסרטיו עם איזושהי תחושת יראה, אבל קשה לי להאמין שגם מעריציו הגדולים ממשיכים לעצור את נשימתם כל פעם שפרוייקט חדש שלו יוצא.
"עוד לא ראיתם כלום", אם הבנתי נכון, אמור להיות הסרט האחרון שלו. וזה חבל כי הרעננות של הסרט, והחיפוש המתמיד של רנה בו, הם דברים שקשה למצוא אפילו אצל סרטים של במאים שגילם רבע מגילו. כמו שאר סרטיו קשה מאוד להגדיר את סרטו החדש אבל זה חלק מהכיף. זה מין אוונגארד בורגני, אם תרצו, ואני נהנתי ממנו מאוד. הוא נראה כמו גרסה סופר מסוגננת של "וניה ברחוב 42" שביים לואי מאל ב-1994.
אם לשפוט לפי ההקרנה של הסרט, אני במיעוט. במהלך הסרט נרשמו לא מעט נטישות של צופים ולקראת סופו היה ברור שהקהל איבד את הסבלנות. אני איכשהו הצלחתי להתעניין בסרט עד סופו והתלהבתי מכל הטריקים שרנה בגילו המופלג מפיל על סרטו המוזר.
איפשהו אחרי אמצע הסרט יש סצנה מרהיבה של סאבין אזמה ופייר ארדיטי שנמשכת דקות ארוכות בשוט אחד. אזמה וארדיטי כל כך עוצמתיים בה שאפילו שבמהלכה המצלמה לא נעה יותר מדי, זה נראה כמו אחת מהסצנות הכי משוכללות שיש. באופן כללי הייתי ממליץ לצפות בסרט הזה, אבל אני עושה זאת בזהירות. תבואו בראש פתוח.

"היופי שלך אינו שווה דבר…" – Deine Schonheit ist Nichts Wert…
בסרטו הראשון נדמה שהבמאי חוסיין טבק שם לעצמו כמטרה מרכזית לגרום לצופה לבכות, והוא יעשה את זה בכל דרך שהוא יכול. ילד קטן ופעור עיניים? יש. סיפור אהבה בין ילדים? יש. חיבור מחודש בין בן ואבא? לגמרי. שכן קשוח מבחוץ אך רומנטיקן רגיש מבפנים? תמיד עוזר. גירוש משפחה על ידי הרשויות? חייב. מונולוג קורע לב על חוויות ילדות שלא ישובו? לא נסתדר בלי זה. הצלחה כנגד כל הסיכויים? למה לא.
זה עובד פה ושם אבל הסרט הזה לוחץ כל כך חזק על הרגש שהוא הופך להיות שקוף מדי ולכן הציניות באיזשהו שלב מרימה את הראש. טבק לא ניסה לעשות פה קולנוע גדול, הוא רצה לספר סיפור קטן על ילד קטן למשפחת מהגרים שמאוהב בשכנה שלו ורוצה שמשפחתו תהיה מאוחדת. יומרנות לא תמצאו בסרט הזה, אבל האונס הזה של בלוטות הדמע הרחיק אותי מהסרט בדיוק ברגעים בהם היה צריך לקרב אותי אליו.

"זו רק הרוח" – Just the Wind
סרטו של הבמאי ההונגרי האהוב בנס פלגאוף ("רחם", "דילר") הוא דאבל-פיצ'ר מושלם ל"היופי שלך אינו שווה דבר…" וצפייה בשניהם בזה אחר זה היא אחד השיעורים הקולנועיים המרתקים ביותר שהיו לי לאחרונה.
על הנייר לשני הסרטים אותו סיפור: משפחה קטנה משולי החברה בה היא חיה (מהגרים כורדים באוסטריה בסרט הקודם, צוענים בהונגריה בסרט הנוכחי) לא מצליחה להשתלב בסביבה, סובלת מעוני ומקשיי השרדות. במרכז שני הסיפורים ילד קטן שמנסה להציל בדרכו שלו את המשפחה מהסכנות שבחוץ.
על אף הקווים העלילתיים הזהים, קשה לדמיין שתי גישות הפוכות ומונוגדות יותר משל טבק ושל פלגאוף. טבק הולך על סחיטה רגשית שגובלת בקיטש, ופלגאוף מייצר מבט ריאליסטי ולא תמיד מחמיא של דמויותיו. הסרט עוקב אחרי שלושה מבני משפחת הצוענים במשך יום אחד כאשר איום על חייהם נמצא כל הזמן ברקע. ובשונה משאר סרטיו של פלגאוף, הסרט הזה הוא מלוכלך, מזיע, מטונף ונטול קישוטים.
באופן אישי אני מתחבר הרבה יותר לדרך של "זו רק הרוח" על פני "היופי שלך", אבל זה לא תקף לכולם. דרך הסיפור כפויית הטובה של פלגאוף היא דבר שללא מעט צופים קשה איתה. ובכל זאת, אני חושב שהסרט הוא יוצא דופן ואחד המוצלחים של הפסטיבל. אני ממש מקווה שהוא ייכנס לתשיעייה או לחמישיה של האוסקר לסרט הזר, למרות שהסיכויים קלושים.
האמת שיש המון מה לומר על הסרט, ואת חלקם אנסה לפתוח עם פלגאוף עצמו בראיון שנקבע לנו הבוקר (אם הוא לא יבטל. הוא נראה די עייף ומותש לפני ההקרנה). אם יש לכם שאלות לבחור, יש לכם עד עשר וחצי בבוקר לכתוב בתגובות. אני אשמח להעביר לו אותן.

היום מסתיימת לה התחרות הישראלית עם "איגור ומסע העגורים" ב-14:00, ו"עלטה" ב-19:30.
אני מתכנן על "הנער שאכל מזון לציפורים", "ריאליטי" ו"אחות" (את "עולם לא הוגן" אני אדחה ליום שני). אני גם מקווה שיהיה לי זמן ללכת ל"אוסלו 31 באוגוסט" שיוקרן בטיקוטין. אני ממש אשמח לצפות בו שוב.
מעבר לאלה יוקרנו גם "משאית", "הים הצהוב" ו"ויזג'אס" שכנראה כבר לא אספיק בפסטיבל הזה וחבל לי. בתחום האזהרות אני ממליץ לכם להתרחק מ"טרישנה" ו"מכשפת מלחמה", אבל אם ראיתם, אני אשמח אם תגידו לי שחשבתם אחרת ממני.