גברים במלכודת: המדריך לסרטיו של פאולו סורנטינו

בקיץ 2007 קוונטין טרנטינו הצליח להרגיז את תעשיית הקולנוע של איטליה כאשר צוטט באומרו: "הקולנוע האיטלקי העכשווי פשוט מדכא. כל הסרטים האיטלקיים שראיתי לאחרונה נראים בדיוק אותו דבר."
אולי לא המשפט הטקטי ביותר בעולם, אבל אין ספק שדבריו של טרנטינו – שנבעו מאכזבה אחרי אמצע המאה  הקודמת בהם איטליה ייצרה את הטוב והמשפיע שבקולנוע העולמי – ביטאו את רחשי ליבם של רבים בעולם. כמובן שכל תעשיית הקולנוע האיטלקית קמה והחזירה לו במילים קשות עוד יותר, רק כדי להגן על הכבוד הלאומי. אבל כל זה לא היה הכרחי. במקום להכפיש זה את זה, היו פשוט צריכים להושיב את טרנטינו מול כמה מסרטיו של הבמאי הצעיר פאולו סורנטינו. הוא אולי לא היה חוזר בו מדבריו, אבל יכול להיות שאיזושהי אופטימיות הייתה משתרבבת להצהרה.

סרטו האחרון והחמישי במספר של סורנטינו, "זה בוודאי המקום" יוצא בסוף השבוע לבתי הקולנוע בארץ. זהו הסרט הראשון בבימויו שאינו דובר איטלקית, ודי בקלות אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו לאחרונה. מרחק פסיעת מגף אחת מיצירת מופת.

זה זמן מצוין להכיר את סרטיו של מביא העתיד של הקולנוע האיטלקי.
הכתבה פורסמה גם ב"עכבר העיר און-ליין"

"One Man Up"
את סרטו הראשון מ-2001 ביים סורנטינו כשהיה בן 31. הוא מתרכז בשני גברים שכל אחד מהם חווה נפילה כואבת שמשבשת את חייו. התמות המרכזיות גם בסרטיו הבאים של סורנטינו – גבריות, התמודדות עם הצלחה וההשלכות מעשיך, יחד עם מיזנסצנות מורכבות – כולן באות לידי ביטוי בסרט הזה, כמו גם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם שחקנו הכמעט קבוע, טוני סרוויליו.
עם זאת, אין מדובר בהישג גדול במיוחד. למעשה, יהיה מאוד קשה לזהות את הקולנוען הגדול שעומד לפרוץ אך ורק דרך "One Man Up". בהתייחסות חיובית – הסרט המאוד משעמם הזה יכול לשמש גם כשיעור מלא תקווה לכל אדם שעשה סרט ביכורים לא מוצלח במיוחד. על אף נקודת פתיחה חלשה במיוחד, סורנטינו הצליח לארגן את עצמו ולצאת אל סרטו השני.

סרוויליו שוב, הפעם בסרטו השני הטוב בהרבה של סורנטינו.

"השלכות אהבה" – The Consequences of Love / Le Conseguenze dell'Amore
יש שיטענו שזהו הסרט הטוב ביותר שביים סורנטינו, ואולי יש אמת בדבריהם. שלוש שנים אחרי סרט הביכורים שלו, הבמאי האיטלקי הירוק לקח את סרוויליו השחקן ונתן לו את התפקיד של טיטה די ג'ירומאלו, איש עסקים אפור ועצוב המנסה להיחלץ מקשריו עם המאפיה ולפתוח בחיים חדשים. "השלכות האהבה" הוא בעצם תצוגת התכלית הראשונה של סורנטינו: צילום מרהיב ומסוגנן המגובה בעיצוב סאונד מרתק. בנוסף לכך, סרוויליו נותן פה את אחד מהטובים שתפקידיו. הסרט התקבל לפסטיבל קאן – מעמד אליו זכו כל סרטיו של סורנטינו מנקודה זו ואילך – וזכה בחמישה פרסי דונאטלו (האוסקר האיטלקי) בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן הראשי, התסריט והצילום.

עם ידידים כאלה וכו' וכו'

"ידיד המשפחה" –  The Family Friend / l'Amico di Famiglia
אחרי ההצלחה הביקורתית הנאה של סרטו השני, פנה סורנטינו למעשייה אפילו יותר אפילה ועוכרת שלווה. "ידיד המשפחה" טומן בחובו את אחת מהדמויות הראשיות הנאלחות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע המודרני. ג'רמיה די ג'רמי, בגילומו המבריק של ג'יאקומו ריצו – שחקן איטלקי ותיק שכבר הספיק להשתתף בסרטיהם של ברנרדו ברטולוצ'י ("1900") ופייר פאולו פאזוליני ("דקמרון") – הוא מלווה בריבית מרושע, אומלל, מכוער ועצוב שמונע על ידי תחושות נקם ואובססיה לצעירה העומדת להינשא. על תפקידו פה בסרט משנת 2007 הועמד ריצו לפרס הדונטלו של אותה שנה.

וזה, תאמינו או לא, סרוויליו שוב, עוטה איפור שהיה מועמד לאוסקר.

"האלוהי" – Il Divo
מחוץ לגבולות פסטיבל קאן, היה זה "האלוהי" שפרסם את סורנטינו. הסרט הזה – יחד עם "גומורה" של מתיאו גרונה – בישרו בשנת 2008 רנסנס לקולנוע האיטלקי. השמחה הייתה מוקדמת מדי, מכיוון שלא נעשו יצירות מופת מאיטליה מאז, אבל לרגע נראה כאילו רוח חדשה ומרעננת באה מארץ המגף.
"האלוהי" הוא סיפורו האמיתי של ראש הממשלה המפורסם של איטליה, ג'וליו אנדראוטי.
תחת איפור כבד שהקנה לסרט מועמדות מפתיעה לאוסקר האמריקני, נכנס טוני סרוויליו לתפקיד אנדראוטי באחת מתצוגות המשחק המרהיבות של השנים האחרונות, אשר הקנתה לו את פרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע האירופאיים של אותה שנה.
הסרט עצמו אולי איננו קל כל כך למעקב, במיוחד לאילו הזקוקים לתרגום, אבל הויזואליות המפוארת שלו מאפשרת לצפות בסרט וליהנות ממנו אפילו מבלי להבין מילה. אני לא צוחק – ראיתי את הסרט שלוש פעמים, באף אחת מהן לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל לא הצלחתי להפסיק לצפות בו. אם היה איזשהו ספק לגבי היכולות הקולנועיות של סורנטינו, הוא התפוגג בפסטיבל קאן 2008, שם זכה בפרס חבר השופטים.
יושב ראש חבר השופטים של אותה שנה בקאן כל כך התלהב מהכישרון הצעיר, עד כי פנה אליו וביקש ממנו ללהק אותו לסרטו הבא. כך נוצר שיתוף הפעולה הנפלא בין פאולו סורנטינו לבין השחקן האמריקני שון פן ב"זה בוודאי המקום".

גברים במצוקה ולא רק באיטלקית

"זה בוודאי המקום" – This Must be the Place
סורנטינו וצוותו טסו לאירלנד לספר את סיפורו של שאיין, המבוסס באופן חופשי על דמותו של רוברט סמית סולן "ד'ה קיור". שאיין – עוד תפקיד בלתי יאומן מבית היוצר של זוכה שני האוסקרים שון פן – יוצא למסע בארצות הברית כדי למצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו שזה עתה נפטר.
"זה בוודאי המקום" הוא לא רק אחד התפקידים הטובים ביותר של פן, אלא גם אחד מסרטי המסע המרתקים ביותר שנעשו בשנים האחרונות. סורנטינו מצלם את נופיה של ארצות הברית בעיניים תיירותיות ויוצאות דופן, שמייצרות פריימים יפהפיים. המוזיקה שכתב לסרט סולן "טוקינג הדס" דיויד ביירן (שגם מופיע בתפקיד אורח בסרט) היא לבדה סיבה ראויה מספיק לצפות בו, אם כי אפשר להגדיר אותו כסרט קשה לצפייה.

"זה בוודאי המקום" הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה וזכה לתגובות מעורבות. סורנטינו טרם הכריז על הפרויקט הבא שברצונו לביים אבל טוב תעשה איטליה אם תמהר להחזיר אותו לשורותיה. כיום, אין שם הרבה קולנוענים כמוהו. וחוץ מזה, מישהו צריך להרגיע כבר את טרנטינו.