"פוליס", סקירה

סרטה האחרון של השחקנית-במאית מאייוון לה-בסקו (Maiwenn Le Besco) הוקרן בפסטיבל קאן שם זכה בפרס חבר השופטים, אחר כך זכה בשני פרסי סזאר מתוך 13 מועמדויות ואז הוקרן בפסטיבל הקולנוע הצרפתי שהתקיים לאחרונה בסינמטקים בארץ.
אף אחד מההשיגים האלו לא גרם לי לרצות לראות את "פוליס" (Polisse). השפעתן של דיעות קדומות שפיתחתי עם עצמי נגד קולנוע צרפתי, במאיות, והתיוג המחריד והפסול ביותר שיכול להינתן לסרט "סגנון כמו-תיעודי" (נגיע למונח הזה בהמשך), הביאה אותי למינימום של התעניינות. הייתה זו המלצה אישית בפייסבוק שלי על ידי מבקר הקולנוע של אי.די.בי, יונתן דורון, שגרמה לי בסופו של דבר לצפות בו.

בדרך שרוב הקהל קיבל את סרטה של אנג'לינה ג'ולי כבמאית "בארץ של דם ודבש" (אני לא צפיתי בו. אורון כן), כך אני התייחסתי לסרטה השלישי במספר של מאיוון. אני מביט בה וחושב מה השחקנית בת ה36 הזו יכולה לתרום להשכלתי הקולנועית? קל לפתור אותה בתור עוד מישהי עם קשרים שהצליחה להשיג מימון לעשות סרט "חשוב" ועוד טרחה להכניס את עצמה פנימה במין תפקיד מתחכם שנראה כמו המשך של שאר תפקידיה בסרטים שביימה.
והאמת, אני לא יודע אם "פוליס" התפלק לה או שמא מדובר במלאכת מחשבת – אני צריך לראות את שאר הסרטים שלה כדי לדעת סופית – אבל זה לא משנה את השורה התחתונה: מדובר, בקלות, באחד הסרטים הכי טובים שראיתי לאחרונה. ועוד בשנה (2011) שהתבררה כשנה חזקה מאוד בכל מה שקשור לקולנוע מחוץ לארצות הברית.

"פוליס" הוא דרמת אנסמבל המתרכזת במחלק נוער וילדים במשטרת פריז. יותר נכון לומר שהוא סרט על המחיר הנפשי שגובה העבודה הזו מאנשי המשטרה שמאיישים אותה. מאיוון, באקט שיכול היה להרגיז אילולא הסרט הזה היה מכה בבטן, מגלמת צלמת סטילס שנכנסת אל היחידה כדי לתעד אותה. הדבר מייצר איזושהי רפלקסיביות שמתגלה כיותר מתוחכמת ממה שניתן לחשוב. אבל גם לזה נגיע בהמשך.

הסרטים שקופצים לראש בשלב בו אתה מנסה להכניס את "פוליס" לאיזושהי מסורת קולנועית, הם "Z" של קוסטה גבראס והמיידיים יותר "גומורה" האיטלקי של מתאו גארונה מ2008 ו"עג'מי", הנציג הישראלי לאוסקר של השנה לאחר מכן. שלושתם סרטים שאני אוהב באופן מיוחד.
מאיוון בחרה ללהק לסרטה דווקא שחקנים מפורסמים, או לפחות לא נון-אקטורים, כפי שבדרך כלל נהוג בפרוייקטים מהסוג הזה, שבונים על טשטוש הגבול בין פיקציה לתעודה, ומנסים להשכיח מהצופים שהם נמצאים בסרט מתוסרט ומבויים. למעשה, אחד הדברים שהופכים את הסרט ליותר מרתק היא העובדה שמאיוון ממש לא הולכת לכיוון הזה. הפרצופים של "פוליס" מזוהים אפילו בקרב קהל לא צרפתי. למעשה, הסרט נפתח בסצנה בכיכובה של מאלון לבנה, הילדה הקטנה והמפוארת מ"טומבוי" (לא השחקנית הראשית של הסרט, אלא אחותה הצעירה. היא מדהימה גם פה).
האנסמבל של "פוליס" נתן בעיני נוק-אאוט ל"פרידה" האירני לתואר "צוות השחקנים הטוב ביותר של 2011" וגם שם הוא פתח פער על כל מתחריו. כל אחד מהשחקנים, מהתפקידים המרכזיים של אנשי היחידה ועד לדמויות של סצנה בודדת, כל כך טוב, עד שאתה טובע בתוך הדמות שלו ושוכח כל פמיליאריות שהייתה. הם מייצרים דמויות כל כך חד פעמיות ואמינות, שאני ממש עדיין זוכר את שמותיהן של הדמויות. דבר מה שאני לא נוטה לעשות בדרך כלל.
אני מתפתה לזרוק פנימה את כל שמות השחקנים – שבעה מהם היו מועמדים לסזאר. מתוכם רק נאיירה איאדי זכתה בקטגוריית השחקנית המבטיחה. הסצנה הראשית שלה בסרט ודאי תככב ברשימת הרגעים הקולנועיים הגדולים של 2012 לכשיגיע בדצמבר – אבל אני חושש שזה יהפוך לניים-דרופינג מהגיהנום ויהיה נטול כל משמעות. אז בואו נעבור לדברים אחרים.

הסגנון של "פוליס" מאוד מתסכל בהתחלה. הוא אקסטטי ומבלבל. למעשה, בעשרים הדקות הראשונות של הסרט היו מספר פעמים שבהם לא שמתי לב שהסצנה התחלפה, ונותרתי מעט מבולבל. אני לא בטוח אם אני כצופה התרגלתי ככל שהסרט המשיך או שמא רק אחרי חצי שעה מישהו טרח לערוך את חומר הגלם (אני בונה על האופציה הראשונה) אבל הדברים התחילו להסתדר והסגנון של הסרט התבהר ושבה אותי לחלוטין.
כאמור, הסרט תוייג בכמה מקומות שנתקלתי בהם תחת "סגנון כמו-תיעודי". אני חייב כאן ועכשיו להביע את מורת רוחי הקיצונית מהמשפט הזה. דבר ראשון, אין דבר כזה "סגנון תיעודי". הרי הקונספט של סרטי תעודה הוא כל כך רחב וכל כך מגוון שלהכליל אותו תחת כותרת אחת היא מוטעת במקרה הטוב. גם "לצאת דרך חנות המזכרות" וגם "טאבלויד" וגם "אנויל! הסיפור של אנויל" הם כולם תיעודיים ואין ביניהם שום קשר סגנוני. מה משותף לכולם? בכל אחד מהסרטים האלה יש אדם המדבר ישירות למצלמה (וגם זה לא מאפיין חותך של סרט תעודה). ב"פוליס" אין אנשים שמדברים למצלמה ולכן ל"תעודה" אין קשר למקרה הספציפי הזה. למה זה מכעיס אותי? דבר ראשון כי מדובר בטעות בהקשר של "פוליס" ועל זה נדבר בפסקה הבאה. הדבר הבא הוא שאני חושב שזה מרדד את הדיון בסרטים כאלה ופותר אותם כיצירה שהיא קצת פחות מורכבת, אבל בעיקר כי בדיוק בגלל התיוג הזה כמעט ויתרתי על צפייה בסרט. אני יודע שהדבר הנכון הוא להגיד לעצמי "אז תפסיק לשפוט סרטים לפי קונספט שמישהו אחר קבע ופשוט תראה אותם" אבל זה יצריך הכרה עצמית שלי על כך שיש בי משהו לא בסדר, ואני לא בטוח שכל כך בא לי כרגע.

במהלך לימודי בשפיגל היה לנו מרצה שמאוד אהבנו, שהתעקש להתייחס לכל סרט אי פעם כמניפסט על קולנוע. המשפט "כל סרט גדול בעצם מתעסק בקולנוע" נאמר לא מעט, ולא תמיד הסכמתי עימו. בנוסף, גם שמעתי כמה צופים וקוראי ביקורות שהתרעמו באזני על כך שכל המבקרים תמיד מתייחסים לסרטים כמאמר קולנועי על קולנוע ולא כדברים אחרים. עם הקביעה הזו אני דווקא מסכים באופן כללי, אבל זה מכיוון שיש לה הסבר מאוד פשוט: מבקרים ומרצים לקולנוע – לרוב, אני נוטה להאמין – מתעסקים בקולנוע יותר מכל דבר אחר בחייהם. כל עולמם נע דרך פריזמות שונות של תפיסות קולנועיות ואת החיים שלהם – קל וחומר יצירות האומנות שאליהן הם נחשפים – הם מתרגמים דרך הדבר הכי קרוב אליהם. לצורך העניין, קולנוע. כמו שפסיכולוגים ואנשים המתעסקים בפסיכואנליזה ינתחו כל סרט שהם רואים דרך העדשה שלהם. פילוסופים גם. גדולתה של האומנות היא בכך שכל אחד מתרגם אותה לפי תפיסת העולם האישית שלו. במקרה של מבקרי קולנוע הדבר חריף יותר כי הם… נו… כותבים על קולנוע. המחשבה הזו נורא הצחיקה אותי בזמן הצפייה ב"פוליס" כששמעתי את עצמי מגיע למסקנה שבעצם מדובר פה בטקסט על קולנוע.
כאמור, בעיני מאיוון הבמאית לא חתרה לכיוון יצירה המטשטשת את הגבולות בין התיעודי והבדיוני, אבל בכל זאת יש פה אמירה מטא-קולנועית. הבחירות שלה – שכוללות שחקנים מפורסמים, מוזיקה א-דיאגטית, ועריכה מקבילה במשך כמה סיקוונסים – שוברים כל יכולת של הסרט להתפס כמציאותי במיוחד. הוא אמנם לא מתייפייף, לא פשוט למעקב, ולעיתים רבות אכזרי מאוד בתיאור התיקים שאיתם מתמודדים השוטרים, אבל כוחו הגדול הוא בהיותו סרט קולנוע המכיר בהיותו כזה. בדיוק בשביל זה השתילה עצמה הבמאית פנימה לתפקיד המתעדת. אנחנו צופים גם בסרט שפועל עלינו רגשית, אבל מידי פעם מודעים לנוכחות המתעדת ולכן מקבלים גם איזשהו נופך מעניין על עבודת התחקיר והתיעוד של היחידה. כך הסרט מצליח לפנות באופן נאה גם לצופים המנתחים וגם לצופים שאינם.

אורכו של "פוליס" הוא מעט מעל שעתיים של צפייה לא פשוטה, גם לחזקים שבינינו. וזה נדיר בשבילי למצוא סרט מעל 100 דקות שלא הייתי מוריד ממנו רגע. אמנם לא הכל מושלם בממלכה הפריזאית ויש כמה רגעים שתופסים יותר או פחות, אבל עשייה קולנועית מרתקת עם משחק מופתי הופכים אותו לעוד פסגה של הקולנוע העולמי ב2011, שבעיני כבר נכנסת לספרים כאחת השנים הפילמאיות המשובחות של העת האחרונה.
סרטה של מאיוון מזכיר לנו שיש קולנוע צרפתי אחר ממה שאנחנו רגילים לצפות בו, בסגנון "מחוברים לחיים" ו"זקן גנרי כלשהו מגלה את חדוות חייו כאשר הוא עובר לכפר בעל כורחו". חפשו את הסרט הזה בסינמטקים בארץ, בספריות הדי.וי.די והבה נתפלל יחדיו שאולי נזכה להקרנות מסחריות בימינו אנו.