"זעם הטיטאנים", סקירה

סרט ההרפתקאות והפעולה השבועי "זעם הטיטאנים" (Wrath of the Titans) נכנס אל הקבוצה היוקרתית של סרטי המשך שמתעלים על המקור שלהם. לא שזה אתגר גדול כשמדובר ב"התנגשות הטיטאנים" (Clash of the Titans) מ2010, שהוא אולי לא קטסטרופלי כמו שכמה מאתנו ניסו להציג אותו, אבל כן לוקה ביותר מדי דברים כמו תסריט, משחק, והנורא מכל: התנפלות חסרת אחריות על קונספט התלת מימד בשנייה שאחרי "אוואטר".
"התנגשות הטיטאנים", שהביא לנו לראשונה את סם וורת'ינגטון – הכוכב של "אוואטר" – בתפקיד פרסאוס החצי-אל-חצי-אדם שנלחם בקראקן ומציל את האנושות מידיו הנקמניות של האדס אל השאול, לא צולם בתלת-מימד אלא הומר לאחר הצילומים בתכנת עריכה מתוחכמת. אני לא צפיתי בו בקולנוע אלא בצפייה ביתית, אבל הדיבור על ההמרה שעבר הסרט מדו לתלת מעיד על כך שהייתה זו החלטה אומללה שפגמה לחלוטין ביכולת לצפות בו. זו עונשה של גרגרנות (המעבר לתלת מימד נעשה פחות מתוך מחשבה קונפסטואלית אמנותית ויותר מהצורך לסחוט עוד כסף על מחיר הכרטיס).

והנה, שנתיים לאחר מכן, הטיטאנים זועמים. אני דווקא הייתי חושב שהסדר ההגיוני הוא קודם לזעום ואחר כך להתנגש, אבל ברור לנו שיכלו גם לקרוא לסרט הזה "צלילי המוסיקה מכים שנית" והרלוונטיות הייתה זהה. לשמחתו של "זעם הטיטאנים" הוא מביא עימו מינימום ציפיות. לשמחתינו שלנו מדובר באחלה אחלה סרט אקשן שבעולם.

על הבימוי של "זעם" הופקד בחור דרום אפריקני בן 36 העונה לשם ג'ונתן ליברסמן שמאחוריו רקורד לא מרהיב של "המנסרים מטקסס: ההתחלה" ו"הקרב על לוס אנג'לס". לא בדיוק מסוג הבמאים שגורמים לי לחכות בציפייה לפרוייקט הבא שלהם. התסריט נכתב על ידי קבוצה חדשה של שלושה כותבים. רוב השחקנים מהסרט הקודם חזרו גם הפעם, עם החלפה ראויה דווקא לדמותה של אנדרומדה. ב"התנגשות" גילמה אותה אלקסה דאבלוס והפעם לוהקה רוזאמונד פייק שאני משוגע עליה מאז "לחנך את ג'ני", "איזה מין שיוויון" ו"הסיפור על פי בארני". הבעיה היחידה שיש לי איתה זה שהיא יפה ונקייה מדי לתפקיד, אבל זה כמו להתלונן על כך שהדמויות ביוון העתיקה מדברות אנגלית בשלל מבטאים. כלומר, נטול רלוונטיות ודי מתבקש.

בסרט החדש פרסאוס ממשיך להתכחש למעמדו החצי-אלי ומגדל את בנו היתום מאם כדייג פשוט, ממש כפי שגודל הוא בעצמו בסרט הקודם. אך בזמן הזה אביו זאוס (ליאם ניסן) חושש מהתקטנות כוחם של האלים לכדי מצב בו כוחות הרשע של אחיו האדס (רייף פיינס) יעשו שמות באוכלוסיית העולם. מכאן אתם די יודעים מה הולך לקרות – רמז: פרסיאוס וחבריו ייצאו ויתעללו בכל דבר שנשאר מהמיתולוגיה היוונית – אז באמת שאין טעם לבזבז את זמנכם ואפשר לעבור לנושאים הבאים.

"זעם הטיטאנים" הוא סרט אקשן טהור. טהור לרמת הסגפנות. זה אומר שאין בו שום דבר שראוי לדון בו מלבד אקשן. אין מסר, אין מוסר השכל, אין עומק, אפילו אין פאנץ'-ליינים. יש אקשן, ואז יש הפסקה קצת, ואז עוד פעם אקשן וחוזר חלילה. הכיף הוא שהאקשן מעולה. באמת.
קודם כל, מדובר באחד מסרטי התלת מימד הכי ראויים שראיתי לאחרונה. איפשהו בין "הוגו" ל"טינטין". השימוש אולי לא מתוחכם כפי שעשו במאים שבאמת מתעניינים בקולנוע כמו סקורסזה ו-וים ונדרס ("פינה"), אבל לפחות אתה לא מייחל בנפשך לגרסה דו-מימדית במהלך הצפייה. יש שם אפילו רגע קטן ומסחרר בו התלת מימד אשכרה פורץ את גבולות הפריים העליון והתחתון. מעולם לא ראיתי רגע כזה בקולנוע. חשבתי שדמיינתי את זה, עד ששאלתי אנשים אחרים בתום ההקרנה ומסתבר שגם הם קלטו את זה, וידעתי ששפיותי עודנה עימי.
זה נכון שיש שם העתקות כמעט מכעיסות מטרילוגיית "שר הטבעות" – למעשה זה הסרט עם הכי הרבה סצנות מ"שר הטבעות" שאיננו "שר הטבעות" – מעיצוב הדמויות לשוטים מאוד זהים ומוזיקה מאוד מאוד זהה (והרבה פחות מוצלחת) אבל אם כבר להתלות במשהו, אז שיהיו האילנות הגבוהים של פיטר ג'קסון, ולא בקקטוסים של מייקל ביי.
כבר מסיקוונס הפעולה הראשון, בו הכימרה המכוערת מבעירה את כפר הדייגים רק כדי ללמוד לא להתעסק עם פארסיוס המתולתל, אתה מבין שאתה בידיים טובות. מאותו רגע, כל פעם שנכנסים לווליום גבוה קלטתי את עצמי יושב מחוייך. כמובן שהסצנות באמצע – לא יותר מפילרים – הן די מטופשות אבל זה לגמרי נסלח.
בשביל כן לנסות לרגש אותנו (אני לא אשקר: זה לא כל כך עובד) הכניסו התסריטאים מנה כה גדושה של יחסי אב-בן שאתה תוהה האם לא מדובר בתסריט שיצא מסם-שפיגל ובויים על ידי סטיבן ספילברג. אין דמות אחת בסרט שאין לה איזשהו קומפלקס עם אבא שלה או הבן שלה או עם שניהם ביחד. זה ברמה שנראה כאילו התסריטאים והבמאי עשו סרט שמטרתו אודישן לספילברג. הייתי משתמש במונח "פורנוגרפיית יחסי אב-בן" אבל זה נשמע ממש רע, ועלול להביא לפוסט הזה כל מיני חיפושי גוגל אפלים שאני לא כל כך רוצה שיגיעו הנה מלכתחילה.

הבעיה האמיתית של הסרט – אתם יודעים, חוץ מכל דבר שאין בן אקשן – הוא שני השחקנים הראשיים. תראו, אני מתנצל, סם וורת'ינגטון לא שחקן. הוא גם לא כזה חתיך. כאילו, הוא כן, אבל לא כזה. אחרי שצ'אנינג טייטום נתן בראש ב"רחוב ג'אמפ 21", פתאום שתי ההבעות של וורת'ינגטון ("מתאמץ" ו"מתאמץ יותר") פשוט לא מצליחות להחזיק סרט. הוא משעמם בפיזיות שלו, הוא משעמם בדיבור שלו, והוא משעמם במשחק שלו. לצערינו יש לנו לפחות עוד שני סרטי "אוואטר" אתו ככה שהוא לא יעלם בקרוב.

וורת'ינגטון מתאמץ יותר

השחקן הראשי השני בסרט הוא מיודעינו ליאם ניסן שעם כל הכבוד לאיכויותיו הסמי-תיאטרליות, כבר די נשבר לי ממנו. לא יכול להיות שהוא כבר 20 שנה עושה את אוסקר שינדלר וממשיכים ללהק אותו. הבעיה היא שהוא עושה את שינדלר גם כשהדמות לא מכתיבה את זה.
מורגן פרימן, למשל, עושה תמיד את אותה דמות אבל זה מכיוון שהוא בוחר בתסריטים שמביאים לו תמיד את אותה הדמות. ניסן פשוט עושה הכל כדי לא להתאמץ, וגם אם הוא יצטרך לגלם את קרמיט בסרט "החבובות" הבא הוא יעשה אותו כמו שאר התפקידים שלו. "שטח פראי" היה שינדלר בטבע, "מייקל קולינס" היה שינדלר עם אירים, "חמש דקות בגן עדן" היה שינדלר עם אירים אחרים, "באטמן מתחיל" היה שינדלר עם… אתם יודעים… באטמן. התפקיד האחרון שלו שאולי קצת שבר את זה היה ב"קינסי" המקסים. זה היה לפני שמונה שנים.

קשה גם להתנער מהמחשבה על "רשימת שינדלר" בענייני הטיטאנים, כי הרי את האדס מגלם רייף פיינס, שהיה האנטגוניסט הראשי מול ניסן בדרמת השואה של ספילברג. אבל הדבר היחיד שמשותף בין התפקיד המיתולוגי שלו כאמון גת ובין "זעם הטיטאנים" הוא שבשניהם הוא גונב לליאם ניסן את ההצגה ומשתלט על כל הסצנות. רק שחקן כל כך מרהיב יכול לעשות שני רעים בסרטי הרפתקאות מאותו פס ייצור (האדס של הטיטאנים ו-וולדרמורט של הארי פוטר) וכן ליצוק בהם מרכיבים שונים. לא מובן מאליו, במיוחד בסרטים כמו הנוכחי שנדמה שרוב הערות הבימוי שהשחקנים מקבלים הם בסגנון ה"טוב, תנסו להיות יותר תלת מימד בטייק הבא".

וורת'ינגטון כל כך מתאמץ שהוא עשה סיבוב שלם עד ל"לא מתאמץ בכלל"

"זעם הטיטאנים" לא ישנה את חייכם וסביר שלא ייזכר בעוד שנה מהיום. אילולא "רחוב ג'אמפ 21" הייתי אומר לכם שאם אין לכם מה לעשות ואתם בקטע של פעולה מוצלחת ומאווררת לכו על זה. אבל כן יש את "רחוב ג'אמפ 21", אז זה לא עוזר. אז בואו נסכם שאם כבר ראיתם את קומדיית הפעולה ההיא ובא לכם עוד פופקורן-פליק, "זעם הטיטאנים" הוא אופציה לא רעה בכלל.