סקירת די.וי.די כפולה: "לוחם" ו-"The Future"

לפעמים העובדה שאני כותב גם לבלוג מתנגשת בצורה מוזרה עם המחויבויות הנוספות שלי לעכבר העיר ועכבר העיר אונליין. בשבוע החולף, מדור הדי.וי.די שעליו אני אחראי הוקדש לשני סרטים שראיתי בעקבות המלצות של אור ועופר – "לוחם" ("Warrior") ו-"העתיד" ("The Future"). את דעתם המקוצרת על "לוחם" ודאי קראתם בסיכומי השנה של שניהם, ואת התרשמותו של עופר מסרטה של מירנדה ג'ולי אפשר למצוא במהדורת שבת קודמת. אז האם עליי להעלות את הסקירה הכפולה לבלוג, למרות שהסרטים הללו כבר נידונו בו על-ידי אלה שהפנו אותי אליהם? מכיוון ששניהם לא סוקרו כאן בהרחבה, הרשיתי לעצמי לענות כן. אז נתחיל עם הסרט שהייתי רוצה לאהוב קצת יותר (ודווקא אהבתי אותו לא מעט) ונמשיך עם הסרט שהלוואי והיה יותר מה לכתוב עליו (וככל שעובר הזמן אני מחבב אותו יותר ויותר).

בסיומה של שנה קולנועית, יותר מאשר מעניין לסכם ולדרג את הסרטים הטובים ביותר, נחמד להשלים צפייה באלה שפסחנו עליהם. סרט אחד ראוי למדי הוא "לוחם", אשר הוצג בבתי הקולנוע לשתי דקות ורבע בערך, וכעת מגיע אל הדי.וי.די ומוכיח את יכולתו גם בזירת הקולנוע הביתי.

ברנדן קונלן (ג'ואל אדג'רטון) הוא מורה לפיזיקה, נשוי ואב לשתי בנות, אשר קורס תחת עול המשכנתא. אחיו, טומי (טום הארדי), חוזר במפתיע לעיירת הולדתם של השניים אחרי שירות צבאי בעיראק. האחים מסוכסכים בינם לבין עצמם, בגלל עברם האלים והשתייני של אביהם (ניק נולטי), מתאגרף לשבער אשר אימן אותם להיות לוחמים בצעירותם. הם שומעים, כל אחד בנפרד, על טורניר של Mixed Martial Arts. הזוכה לא רק שיוכרז כגבר הקשוח בעולם, אלא אף יתוגמל כספית בפרס על סך 5 מיליון דולר. ברנדן רואה אפשרות לצאת מצרותיו הכלכליות. טומי זקוק לכסף מטעמים אשר ישפכו אור חיובי על דמותו רווית הכעס והשנאה. השניים מחליטים להתאמן לתחרות, בה נפרקים כל המטענים וצפים כל המשקעים ביניהם.

הבמאי והתסריטאי גאבין אוקונור ממשיך לעסוק בדרמות משפחתיות על רקע מקצועות זהים של בני המשפחה, כמו בסרט המשטרה שלו "גאווה ותהילה". הוא עושה זאת באמצעות ז'אנר סרטי הספורט, אשר גם הוא לא זר ליוצר שחתום בעברו על "נס הנחישות". הצרה היא שכדי להעניק נפח ראוי לסוגיה המשפחתית, טורניר ה-MMA אשר לשמו התכנסו מגיע רק אחרי 75 של סרט. עד אז אנחנו חוזים בבניית דמויות שניתן לסכם בתור "הילד הרע" ו-”האנדרדוג הנצחי", הלא הם שני הבנים של "האב האלכוהוליסט". נדמה כאילו היו מספיקות שתיים-שלוש סצינות לכל דמות כדי שנבין את הרקע, המניעים והקונפליקטים שלה – כולם קלישאות כפי שניתן להתרשם מן התקציר בפסקה הקודמת.

ברם, אחרי השעה ורבע הראשונות מגיע הטורניר ועימו ההתרגשות. קל לנחש איך הסרט ייגמר, אך בכל זאת מגיעה הפליאה התמידית מן העובדה שהדרך לשם תמיד תהיה שוות צפייה, למרות שהיעד ידוע מראש. רוב הקרבות מדהימים בעוצמתם הברוטאלית ועבור חובבי אמנות לחימה מעורבות מדובר בתענוג גדול יותר. למשל, כאשר מגיע הלוחם האגדי המכונה "קובה", משעשע לזהות אותו בתור קורט אנגל, מתאבק אגדי בפני עצמו. האסטרטגיות, התנועות והמהלכים בהם משתמשים הלוחמים כולם מוכרים ומבוצעים לעילא. וכאשר סצינת הסיום טוענת מהלך מוכר מעולם ההיאבקות במשמעות סימבולית, אי אפשר שלא להתרגש.

"לוחם”. בימוי: גאבין אוקונור, ארה"ב 2011, 140 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

אחרי מפגן האלימות המדמם של "לוחם", מומלץ להירגע מול סרט נטול אלימות אך מלא קסם מוזר כמו "The Future”. סרטה החדש של מירנדה ג'ולי (“אני אתה וכל השאר”) מפגיש אותנו עם זוג היפסטרים מלוס אנג'לס, סופי (ג'ולי עצמה) וג'ייסון (האמיס לינקלייטר). הם משועממים מחייהם ומחליטים לערוך בהם שינוי כפוי. השניים מעוניינים לאמץ חתול רחוב שנפגע, אבל צריכים להמתין כחודש עד שיחלים. בזמן הזה הם מתפטרים מעבודותיהם, מנסים להגשים את עצמם אמנותית ואידאולוגית ואף מעמידים את הזוגיות שלהם במבחן עקב בגידה. קריינות של החתול המיועד לאימוץ מלווה את הסרט, בנוסף לאלמנטים אחרים המעניקים לו ייחוד ומבדילים אותו מסרטי האינדי הנורמטיביים יותר.

ג'ולי לקחה על עצמה גם את תפקיד המדבבת החתולית, מלבד בימוי, תסריט ומשחק כדמות הראשית. לכן, נדמה כי הסרט מנסה להיות מראה לאישיות שלה. לעיתים הוא מוזר לשם המוזרות, כמו בסצינת שיחה עם הירח. לפרקים הוא שנון ואף מעורר מחשבה, לרגעים הוא מתון יתר על המידה ביחס להתרחשויות ולמעשה נמנע סדרתי מדרמתיות. לא מעט מתרחש במהלך הסרט, אבל שום רגש לא מוחצן באופן מסעיר. הכל קורה בנינוחות ומתינות המאפשרים לצופה להחליט בעצמו כיצד להגיב לאירועים, לעיתים בעוצמה רבה יותר מן הדמויות. כמכלול בהחלט מדובר בסרט חמוד ומקסים, גם אם מעט מגניב-אך-אדיש מדי. וכן, ברור יש דבר כזה.

"The Future”. בימוי: מירנדה ג'ולי, ארה"ב 2011, 91 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל התפרסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-5.1 ובאתר עכבר העיר אונליין.