המדריך לסרטי האימה האמריקניים של שנות ה90

וכאן זה מתחיל להסתבך. רטרוספקטיבה לניינטיז זה קצת בעייתי מכיוון שלא עבר יותר מדי זמן מאז (או שסתם אני מסרב להרגיש זקן) לכן קשה לדעת מה באמת היה משמעותי בספירת האימה שסיפקה הוליווד במשך העשור.
הדבר הבא שצריך לקחת בחשבון הוא שיחסית לשני העשורים הקודמים עליהם כתבתי, בשנות התשעים הייתי… קצת יותר פעיל. חלק מהסרטים האלו ראיתי בזמן שיצאו לקולנוע, ולכן אין לי את המרחק הנחוץ כדי להסתכל ולהגיד אובייקטיבית מה עובד ומה לא. מצד שני, על מי אני פאקינג עובד, גם ככה הפוסטים על סרטי האימה של הסבנטיז והאייטיז היו כנראה הפוסטים הכי אוטוביוגראפיים שכתבתי.

אני חושב שיותר מהכל שנות ה90 מראות בבירור איך הקולנוע האמריקני מאבד ממניותיו בתחום האימה ומפנה מקום לצרפתים, לבריטים ולספרדים. אפילו הסרטים הבולטים בז'אנר הם נטולי אדג'יות שאפיינה את העשורים הקודמים. למרות שהם אולי מתוחכמים תסריטאית ומבריקים בדרכם שלהם, הם נוחים יותר לצפייה, אפילו קצת מתחנפים. ולראייה, התקציבים מתנפחים אבל ההכנסות מצליחות בהתאם. הם אפילו לא כאלה מפחידים. זהו עשור מנומנם שקיבל את אחת מזריקות העירנות הכי קיצוניות ממש כשהגיע לסופו. מתקשים להזכר במה מדובר? קראו עד הסוף.

כשאני מסתכל על הסרטים הדומיננטיים של אימת הניינטיז, אני בעיקר מבולבל מבחינת השיוך הז'אנרי. נראה שבמהלך העשור הטשטשו ההפרדות לסרטי אימה, מותחנים, פארדויות, קומדיות, מד"ב, וסתם מיינד-פאק סטייל דיוויד לינץ'. "שתיקת הכבשים" אימה או מותחן? "עיר אפילה" אימה או מד"ב? "משקיעה עד זריחה" אימה או קומדיה?
לא פשוט. לא פשוט בכלל. ועם זאת, חפרתי קצת ובניתי – לעיונכם ואישורכם – את רשימת סרטי האימה החשובים ביותר של שנות ה90 – בינתיים. כנראה. – למקרה שתצטרכו לפתח שיחה סלונית על הנושא (למרות שדי מלחיץ אותי לחשוב באילו סלונים מדובר).

המדריך לסרטי האימה של שנות ה70
המדריך לסרטי האימה של שנות ה80

1990
"סולם יעקב" – Jacob’s Ladder
גימיק תסריטאי מעולה באימה אורבנית מלחיצה למדי שתגרום לכם להביט בחשש אפילו על טים רובינס. אדריאן לין – במאי מוכשר ששמו נודע בעיקר על סרטיו שבעשורים שחלפו נחשבו אירוטים כדוגמת "הצעה מגונה", "תשעה וחצי שבועות" והצלחתו הגדולה "חיזור גורלי" ששינה את הרגלי הבגידה של הגבר האמריקני – ביים על פי תסריט של ברוס ג'ואל רובין שטרח באותה השנה גם לזכות באוסקר על התסריט של "רוח רפאים". ואני רק רוצה להגיד, בלי קשר לשום דבר, שאני יודע ש"רוח רפאים" זכה באוסקר על תסריט כבר עשרים שנה, ועדיין מתקשה להאמין שזה קרה.
רובינס מגלם הלום קרב מוייטנאם שנרדף על ידי יצורים דמוניים מוזרים אפילו בשביל הסאבווי בניו-יורק. בסוף יש טוויסט מגניב תחת שכמובן לא אחשוף כאן כדי שתראו בעצמיכם.
לא עפו על הסרט כשיצא אבל כמו רוב הדברים הטובים, התחילו להתעניין בו יותר ויותר לאחר שכבר נעלם מהמסכים והיום הוא נחשב לאחד מסרטי האימה (אימה-מותחן פסיכולוגי) המרשימים והמשפיעים על הסרטים  שיבואו בעקבותיו.

"מיזרי" – Misery
זוכרים את סטיבן קינג מהעשור הקודם? עיבוד לספר נוסף שלו – אחד הספרים הטובים שלו בעיני – זלג פנימה אל העשור הבא. ולא רק שהצליח בקטע אחר, הוא גם העניק לשחקנית הראשית קאת'י בייטס אוסקר. העובדה שאוסקרים הוענקו לעוד סרט אימתי שנה אחר כך, מעידה על אחד משני דברים: או שהקהל האמריקני התחזק  והתבגר, או שסרטי האימה ירדו לרמת המכנה המשותף הנמוך. או שאולי זה לא כזה שחור ולבן.
ולעניינו: הסופר פול שלדון סיים לכתוב את ספרו האחרון בסדרת רומנים מצליחה. רוצה הגורל וסופת שלגים גורמת לרכבו להתהפך בצד הדרך. רצה הגורל 2 ואותו מצילה אנני ויליקס, אחות במקצועה וכפי שנגלה בקרוב פסיכופטית במהותה. ובואו נגיד שהיא הבן אדם האחרון שאתה רוצה לשמוע שהוא "מעריץ מספר אחד" שלך.
כמובן שהספר יותר טוב, אבל הסרט מצליח להיות מורט עצבים, יותר מותח מאימתי אומנם, אבל וודאי שמהחשובים שבתחום. הסצנה האלמותית עם הפטיש הגדול מדי עדיין יכולה לכווץ אדם רק מהזיכרון. האוסקר שקיבלה קאת'י בייטס היה מהמוצדקים, ג'יימס קאן שלצידה היה גם הוא צריך לקבל מועמדות אבל התחרות הצפופה והתמוהה של אותה שנה לא אפשרה לו. כל כך מוזר ששיתוף הפעולה הקודם של הבמאי (רוב ריינר) והתסריטאי (וויליאם גולדמן) היה "הנסיכה הקסומה". קשה לדמיין שני סרטים שונים יותר שכל כך מצטיינים בתחומם.

שום דבר טוב לא יכול לבוא אחרי פריים כזה

1991
"שתיקת הכבשים" – The Silence of the Lambs
כל כך הרבה נזקף ל"שתיקת הכבשים" שכבר מעייף לכתוב את זה. נצחונו העיקרי של הסרט הוא בכך שהוא הוכיח שמותחנים קשים לצפייה יכולים להיות אינטליגנטיים ומבריקים יותר מכל ז'אנר "איכותי" אחר. "שתיקת הכבשים", מעבר להצלחתו הקופתית, העלה את הרף לכל סרטי האימה שיצאו וגרם לאינפלציה כמעט בלתי אפשרית של סדרות וסרטי רוצחים סדרתיים ששיאה הייתה ב1995 עם "שבעה חטאים".
"שתיקת הכבשים", סרטו של ג'ונתן דמי, השלישי והאחרון בהיסטוריה שזכה בחמשת האוסקרים המרכזיים, החליט שהוא סרט אימה לאנשים חושבים, עם מוטיבים קולנועיים מבריקים ותסריט שנכתב עם סרגל. בדרך הוא גם הוציא לאוויר העולם את חניבעל לקטר שהפך לאחד מהאיקונים בתרבות הפופולארית. זה אמנם היה הסרט השני שהציג את לקטר (הראשון שהיה "מנהאטנר" של מייקל מאן) אבל הוא זה שהצית סרט המשך טראשי במיוחד ("חניבעל". כל כך הרבה תקציב לסרט שהיה יכול להיעשות יותר טוב באולפני טרומה. לכו תבינו) ושני פריקוולים כושלים ("דרקון אדום", "חניבעל: מקור הרוע"). אנתוני הופקינס, שעשה את עסקת חייו כשחתם על הסרט הזה, וג'ודי פוסטר, שהביאה סוג של אישה חדשה לקולנוע, תפסו את מקומם בפנתיאון. יצירת מופת ברמות שלא עושים כמעט.

1992
"קנדימן" – Candyman
אולי הסרט הראשון ברשימה שהוא סרט אימה פרופר. בלי התחכמויות, בלי ערבוב ז'אנרים. אימה כמו שצריך מהתחלה ועד הסוף, צ'יזבט שהופך לצ'יזבט, עם הופעות מעולות, אימג'ים שלא שוכחים, סיום בן זונה וסרטי המשך גרועים. הכי קלאסי.
הסיפור הוא על חוקרת אגדות אורבאניות (וירג'יניה מדסן) שמתחקה אחרי הסיפור על קנדימן, בן העבדים שזכה למוות אכזרי במיוחד ומחפש נקמה עד היום. כמות האנשים שעמדו מול המראה אחרי יציאת הסרט ואמרו חמש פעמים "קאנדימן" (לפי הסרט, מה שמזמן את הרוח הרצחנית) גדולה הרבה יותר מכמות האנשים שהודו שהם עשו את זה. באחריות.
הסרט, שמבוסס על סיפור קצר של אמן האימה הבריטי קלייב בארקר ("מעורר השאול"), הצליח מעבר למצופה. עם זאת, מדסן הנפלאה קיבלה את המקום שלה בשמש רק 12 שנים אחר כך עם מועמדות לאוסקר על "דרכים צדדיות"  והבמאי ברנרד רוז לא הצליח לשחזר ולו אחוז מההצלחה האומנותית של "קאנדימן".

כן, יש איזה עניין עם דבורים בסרט. הייתי צריך להזכיר את זה.

"דרקולה" – Bram Stoker’s Dracula
העיבוד הנאמן של קופולה לקלאסיקה של בראם סטוקר על הערפד המפורסם ביותר הוא אחת התהיות הקולנועית הכי גדולות בחיי מצד אחד, זה בקלות אחד הסרטים האהובים שלי. ברמת הלדעת בעל פה 80 אחוז מהדיאלוגים, ברמת הצפייה הדו-שנתית לפחות. מצד שני, הסרט הזה לא טוב בכל כך הרבה רמות שהוא מייצר אצלי דיסוננס די מבלבל. זה מתחיל במשחק – חוץ מגארי אולדמן שאין לי יכולת להסביר כמה הוא גאון; ואולי, אולי, טום ווייטס – כל שחקני הסרט נותנים את הגרועים שבתפקידיהם. וזה כולל את אנתוני הופקינס, וינונה ריידר, קיאנו ריבס וריצ'ארד אי. גראנט. זה ממשיך עם האובר-ד'ה-טופ בעיצוב ובהגשה שהופכת את כל העניין לקצת פארודית. "צ'יזיות" הוא אולי המונח הכי נכון לזה.
הסרט זכה באוסקר לתלבושות, עריכת אפקטי סאונד ואיפור, והפסיד את העיצוב האומנותי ל"זיכרונות מאחוזת הווארד" שזה במקרה הטוב מגוחך. בנוסף הוא גם נתן לנו למזכרת את המשפטים הבאים (לקרוא במבטא רומני כבד):
I’ve crossed oceans of time to find you.
&
Welcome to my home. Please enter from your free will and leave some of the happiness you bring.

This isn't laughing matter!! We the Draculs have something to be proud of

1993
"פארק היורה" – Jurassic Park
אנחנו רגילים לחשוב שסרטי אימה נעשים באמצעים זעומים, מכסים בקושי את הכנסותיהם ונשארים נחלתם של כמה מעריצים משוגעים והקרנות חצות. בגלל זה קצת קשה לחשוב על "פארק היורה" – סרט שהגדיר מחדש את האפקטים הקולנועים והכניס כמות כסף שיכלה לממן נסיכות אירופאית – כסרט אימה. אבל בואו נזכר שמדובר בקבוצה של אנשים שמגיעים לאי מבודד ומותקפים על ידי מפלצות פרה-היסטוריות. שוט אחד מהסרט, הקלוז-אפ על כוס המים, הוא הברקת אימה לא משנה איך מסתכלים על זה.
למען האמת "פארק היורה" הוא לא מהסרטים החביבים עלי. אני חושב שהוא די משעמם ויש בו משהו קצת פלסטיקי כמו בובות הדינוזאורים שהסרט הפך למתנה הטובה ביותר שילד ב1993 יכל לקבל. ועדיין, קשה להתעלם ממנו כשמסתכלים על הקולנוע של שנות התשעים. מה גם שלא מצאתי משהו יותר ראוי מזה ב1993. אשמח אם למישהו יהיו הצעות ("קליפורניה" הוא לא סרט אימה).

1994
"ראיון עם הערפד" – Interview with the Vampire
גם כאן, יש משהו מחשיד בזה שסרט אימה נעשה בהפקה כל כך משומנת ומרשימה. ממש כמו העיבוד של קנת' בראנה ל"פרנקנשטיין" שיצא באותה שנה. זה מראה ששנות התשעים היו מין קו תפר כזה בין קולנוע אימה שרק משתעשע עם המיינסטרים, לבין הפקות הוליוודיות שאימה מתארת בעיקר את המחשבה ששילמו למישהו כסף בשביל לכתוב אותם.
וכמו "דרקולה", סרטו של ניל ג'ורדן הוא אחד הסרטים האהובים עלי למרות שהוא סובל מאותן בעיות. כי אלמלא קריסטין דאנסט שתפקידה בסרט הוא מהמרשימים בתולדות הקולנוע בעיני, הסרט הזה יכל להיחשב כאחת מפאדיחות הליהוק המביכות אי פעם. טום קרוז בתור ערפד רב עוצמה, רקוב מוסרית וכריזמטי לאין שיעור? אפילו ב94 זה כבר לא היה תקף. הוא גם נוראי בסרט בלי קשר. בראד פיט גם הוא עדיין לא התעורר לגמרי ומצא לנכון להתחיל לשחק רק שנה אחר כך עם "שבעה חטאים" ו"12 קופים". זה כנראה הוציא ממנו כל כך הרבה כוחות כי לקח לו ארבע שנים לעשות תפקיד טוב אחר כך. יחסית לשני הגברים הראשיים, לא פלא שאנטוניו באנדרס יוצא פה כשידו על העליונה.
ל"ראיון עם ערפד" יש כמה מהסטים הכי יפים שעוצבו לקולנוע (המעצב הוא דאנטה פרטי, שנשמע כמו ערפד בעצמו, והוא הגיח מהקולנוע האיטלקי של שנות השבעים, "סאלו" המחריד ו"סיפורי קאנטרברי" של פאזוליני בין היתר, ואז זכה בשני אוסקרים על "הטייס" ו"סוויני טוד". את האוסקר שכל כך הגיע לו על "ראיון" הוא הפסיד לפאקינג "טירופו של המלך ג'ורג'". נו…), מוזיקה מדהימה מדהימה של אליוט גולדנת'אל ("פרידה") שגם הוא היה מועמד לאוסקר על מלאכתו, ורגעי חסד קולנועיים.
מה שתמיד מביך אותי כל צפייה בסרט הוא כמה פחדה הוליווד מלהביא לקדמת הבמה את היחסים ההומו-אירוטיים בין שלושת הערפדים הגבריים, כפי שהספר של אן רייס מכתיב, ובכל זאת נשארו מין ראיות חיוורות לעניין הזה. ככה יוצא שפיט ובאנדרס מדברים בלחישה במרחק של 3 סנטימטר זה מהפה של זה אבל חלילה אם נחשוב שיש שם משהו מעבר לדאגה וחברות קסומה. מזל שלא חתכו לאיזה שוט של זיקוקים אחר כך, או גלים מתנפצים על הים, משל היינו בשנות החמישים.
הנה לכם כמה ציטוטים שאני מנסה להכניס לשיחות עד היום (משימה קשה בהתחשב בכך שאני לא ערפד קריאולי):
This place is cursed, damned, and yes your master is the devil!
Kill them swiftly is you want but do not doubt – you are a killer Louie!
I want some more
I love you, Lestat. Even though you are the father of lies
They make the night brighter then the day!
Time for justice, little girl

nope... אין שום מתח מיני בתמונה הזאת... אין לנו מושג על מה אתם מדברים

1995
"שבעה חטאים" – Se7en
האם "שבעה חטאים" הוא סרט אימה? לא כל כך בטוח. הוא מפחיד, כן. הוא מלחיץ, כן. הוא יכול לשכנע אותך לשים קץ לחייך, כן. הוא אחד מהפאקינג סרטים הטובים ביותר בכל הפאקינג זמנים, כן. אבל הוא הרבה יותר מותחן מסרט אימה. ההגדרות, כמו כל דבר בניינטיז היעאני פוסט מודרניות, מאוד קשות לפיצוח בשלב הזה.
אני יכול לכתוב 700 מילה למה מדובר באחד הסרטים הגדולים ביותר שנעשו או שיעשו ועדיין להרגיש שיש לי עוד מה לומר בנושא. אני ממש מפחד לפתוח את הדלת הזאת כי אני באמת לא מצליח לחשוב על שום דבר בסרט הזה שהוא פחות ממפואר. לעזאזל, הסרט הזה אפילו שינה את הדרך נערכים סיקוונסי כותרות פתיחה ("דקסטר", מישהו?). דיויד פינצ'ר, בסרטו השני, העלה את הגיהנום אל פני האדמה וקיבע את יכולותיו לשלוט באמצעים הקולנועיים כפי שעשה בסרטיו הגדולים באמת (כלומר "מועדון קרב" ו"הרשת החברתית". מהאוסקר-מאנצ'ינג הזה עם קייט בלאנשט אני מתעלם ואת "החדר" כבר שכחתי שזכרתי) הווה אומר להעמיד תאורה שמרכזת לך את העין בדיוק לאן שהוא רוצה, להנדס פריימים כל כך מדוייקים שלפעמים נראה שמישהו צייר אותם, לחתוך את הסרט ככה שאין פריים אחד מיותר, לערוך סאונד ששולט על הקצב בו הלב שלך דוחף את הדם לגוף, ואיכשהו באופן פלאי גם לספר סיפור שמונע ממך לחשוב על שום דבר אחר. אה, והוא גם במאי שחקנים בחסד.
פינצ'ר והתסריטאי אנדרו קווין ווקר פותחים את הסרט באם כל הקלישאות – בלש שחור לפני פרישה ובלש צעיר וחדור מוטיבציה (ותודה ל"נשק קטלני") נתקלים בזירת רצח שמעלה יותר מדי שאלות. רצח אחר שקורה בסמוך מבהיר להם שמדובר ברוצח סדרתי ויחד הם משתפים פעולה כדי לעצור אותו. פינצ'ר ו-ווקר מחכים שתגיד לעצמך שכבר ראית את הסרט הזה אלפיים פעם בעבר כדי להנחית עליך כאלה מהלומות שאתה עוד תצטער על הזחיחות שלך. באמצע הסרט אומר סומסרט (מורגן פרימן) למילס (בראד פיט) "אתה יודע שלא יהיה לזה סוף טוב, נכון?". אבל שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. גם לא בצפייה חמישית. בגלל זה הרגע האהוב עלי בסרט, זה שתמיד מצמרר אותי למרות שאין בו לא אימה ולא גועל, הוא לקראת הסוף כאשר אנחנו מביטים מטה מהמסוק המשטרתי שצופה על זירת האירוע המדברית אחרי שכל תקוותינו לאיזושהי נחמה נגוזו. הרדיו המשטרתי עובד וטייס המסוק לא מצליח להתארגן על ניסוח ראוי לכוחות התגבור עד שבסוף יוצא לו רק: "שמישהו יקרא… למישהו". זה בדיוק מה שאני הרגשתי בעת הצפייה.

1996
"צעקה" – Scream
ווס קרייבן הוא לא הבמאי הכי אחיד מבחינת איכות בהיסטוריה של הקולנוע אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו – היוצר הזה שינה את הכיוון של סרטי האימה שלוש פעמים. שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הבמאים. פעם אחת בשנות השבעים עם "הבית האחרון משמאל", פעם שנייה בשנות השמונים עם "סיוט ברחוב אלם" ופעם שלישית עם "צעקה". כיום, בעיקר בעקבות הסרט הזה, סרטי הסלאשרים, בהם קבוצת צעירים נטבחת על ידי פסיכופט, הוא התת-ז'אנר המאוס ביותר בקולנוע האמריקני. אבל ב1996 קרייבן והתסריטאי קווין וויליאמסון (שלמשך חמש דקות היה התסריטאי הכי נערץ בהוליווד עם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" והסדרה "דוסון קריק") נכנסו באמ-אמא של הז'אנר ושלפו החוצה את כל הסודות והמנגנונים שלו תוך ככדי שהם מגישים אותם לצופים על צלחת בלי לוותר על איכות הסרט. זה היה בתקופה שלא היה מספיק להיות רפלקסיבי כדי להיחשב מגניב. היית גם צריך להביא משהו נוסף.
הסרט נפתח בסיקוונס פרולוגי מעולה עם הומאז' מתוחכם ל"פסיכו", ועל הדרך נותן ניים-דרופינג מעולם האימה בקצב של 500 קמ"ש. אחר כך אנחנו מתקבעים על סידני פרסקוט היפה (נב קמפבל), שהיא שיעתוק של ננסי מ"סיוט ברחוב אלם" – צעירה פרברית עם סוד אפל מעברה ואבא עם בעיות משלו. במהלך כמה סצינות מרהיבות נרצחים כל חבריה עד לקליימקס משובח במיוחד. גיבורי "צעקה" מודעים לכך שהם בסרט אימה ועדיין נופלים לכל המלכודות. הבחורות ייכנסו לחדרים החשוכים למרות האזהרות ויברחו במעלה המדרגות למרות שאין משם דרך מפלט. הם יעשו סקס למרות שזה ידוע שרק הבתולים שורדים סרטי אימה וישימו את מבטחם באיש הכי לא נכון. או שאולי כן. או שאולי לא. היופי הוא שכמה שהצופים חכמים ומודעים, הם נופלים יחד איתם.
נב קמפבל מובילה קאסט מצויין שכולל את קורטני קוקס, דיויד ארקט, סקיט אולריץ', רוז מק'גאוון, ג'יימי קנדי ומת'יו לילארד. עורך הסרט הוא פאטריק לוסייר שתחת ידיו נערכו כמה מסרטי האימה החביבים של הזמן האחרון, אך כבמאי הוא – איך לומר את זה – די מעאפן ("דרקולה 2000", "רעש לבן 2", "מרדף עצבני").
לסרט היו שלושה סרטי המשך שהלכו מדחי אל דחי.

הצעקה המקורית של מונק. עם כל הכבוד, קצת קולטורה לא תזיק לנו.

"שקיעה עד זריחה" – From Dusk till Dawn
האמת שבעברית הסרט קיבל את הכותרת "מצאת החמה עד צאת הנשמה", שאני בטוח שמישהו חשב שזו הברקה לא נורמלית. אני לא ולכן אתעלם ממנה.
אח, רודריגז, רודריגז. האם יש במאי פחות מוערך ממנו שלא בצדק? מעבר לזה שהמקסיקני התלוש הזה גם עורך ולעיתים מלחין ומצלם את סרטיו, הבחור עשה כל הרבה סרטים טובים על פני 20 שנה, ועדיין נחשב לאח המפגר של חברו הטוב טרנטינו על אף שהוא ניצח אותו פעמיים באותו טורניר. פעם אחת ב"ארבעה חדרים" ופעם שנייה ב"גריינדהאוס". אני אולי משוחד מדי, כי אני עדיין במסע מתסכל במיוחד להוכיח ש"פלאנט טרור" הוא אחד התסריטים הכי טובים של הקולנוע האמריקני (אוקי, הנה רעיון לפוסט. אשב עליו אחרי פסטיבל חיפה), ואני סאקר של "עיר החטאים", אבל הצצה בפילמוגרפיה של הבחור הזה מעידה שיש פה את אחד היוצרים האמריקניים הכי פוריים ומוצלחים שידענו. כמו הרבה אנשים, גם המפיצים הישראלים לא שותפים לקביעה הזו ולכן כמה מסרטיו הטובים ביותר, כגון זה שעל הפרק ו"מצ'טה", לא נחשפו לקהל הישראלי בבתי הקולנוע. אני אפילו אומר שאלמלא מעורבותו של טרנטינו בגריינדהאוס, גם את "פלאנט טרור" לא היינו זוכים לראות.
אחד מסרטיו האהובים ביותר הוא "שקיעה עד זריחה" – סרט עם הפתעה באמצע שמעפילה על כל הדברים המעולים האחרים בסרט. אנחנו מתרגלים לחשוב שאנחנו בסרט אחד כשלפתע אנחנו מוצאים את עצמינו בסרט אחר לחלוטין. שרק הולך ומשתפר. לזה תוסיפו דיאלוגים מעולים, אפקטים נהדרים ואת ג'ורג' קלוני כפי שלא ראיתם אותו עדיין, והנה לכם אחד מהסרטים הכי מהנים וכיפיים של העשור.

1997
"כביש אבוד" – Lost Highway
נדמה שבמהלך השנים הפיצ'ר השביעי של לינץ' איכשהו נשאר מאחור. בין הראשונים שלו שהגדירו את הקולנוע הלינצ'י "ראש-מחק" ו"קטיפה כחולה", דרך האיכותיים שהם "איש הפיל" ו"סיפור פשוט" אל "מלהולנד דרייב" שהוא כנראה הפופולרי מבין סרטיו, "כביש אבוד" לא מקבל את היחס המגיע לו. בעיני זהו אחד הסרטים הטובים ביותר שלו כי הוא בעצם הראשון מאז "ראש-מחק" שמתעלם לחלוטין מכל כללי נראטיב שידועים בדרמטולוגיה. לינץ' מתפרע בסרט הזה, אבל עדיין בגבולות המותר, שלא כמו "אינלנד אמפייר" שכבר היה יותר וידאו-ארט מסרט (אבל איזה וידיאו-ארט מדהים…).
"כביש אבוד" הוא בעצם שני סיפורים. הראשון הוא על סקסופוניסט (ביל פולמן) ואשתו (בגילומה הכושל של פטרישיה ארקט) שמישהו מניח קלטות וידיאו על מפתן ביתם. באיזשהו שלב אחת הקלטות מתעדת את הזוג בעת שהם ישנם. שזה קריפי בקטע אחר, פלוס, שימו לב, שמונה שנים תמימות לפני שמיכאל האנקה עשה את "מחבואים" הנערץ שלו שמתחיל בדיוק באותה דרך.
הסיפור השני הוא על אופנוען מועד לפורענות (בלתאזר גטי מ"אחים ואחיות") שמתאהב באשת מאפיונר פאם-פאטאלית בקטע קיצוני (ארקט שוב). ועדיין, להגיד שהפסקה הזו מתארת את מה שקורה בפועל בסרט היא כמו להגיד שכדור הארץ מורכב ממולקולות. כלומר, זה קצת יותר מורכב.
אני לא מכיר מישהו שהצליח לפענח מה שקורה ב"כביש אבוד", וככזה הוא סרט יותר אמיץ ויותר מתוחכם מ"מלהולנד דרייב". הפס-קול שלו, עליו אחראים אנג'לו באדאלמנטי, דיויד בואי, מרלין מנסון וטרנט רנזור, הוא מהמוצלחים של העשור. המשחק לא בשמיים אמנם, אבל אווירת הסיוט ששורה על הסרט מחזיקה אותו מהודק ומרתק לכל אורכו.

1998
"סיוט בחדר המורים" – The Faculty
עוד רודריגז בדרך אליכם. זהו טייק-אוף תיכוניסטי על "פלישת חוטפי הגופות" שבמבט ראשון נראה כמו עוד סרט אימה פרברי טיפוסי, אבל אם טורחים לצפות בו מגלים – כמו עם "שקיעה עד זריחה" – כמה מעלות יש בו שמשדרגות אותו מעל שאר הסרטים. ההומאז' של רודריגז לסרטי החצות של שנות החמישים, עם טוויסט ציני סטייל ניינטיז, מספר על קבוצת תלמידים אטרקטיבית במיוחד שנלחמת בחייזר שהופך את המורים שלהם לזומבים קטלניים. כמובן שמדובר בעוד משל על "תמיד תהיה עצמך" והלל לאינדיבידואליזם, אבל למי אכפת. את התסריט כתב קווין וויליאמסון בו דנו תחת "צעקה".

1999
"החוש השישי" – The Sixth Sense
אני חושב שעדיין מדובר באחד הסרטים הכי מרוויחים בהיסטוריה של הקולנוע. הוא גם היה מועמד לשישה אוסקרים (סרט, במאי, שחקן משנה, שחקנית משנה, עריכה ותסריט) והפך את הבמאי והתסריטאי מ. נייט שייאמאלן למלך ליום אחד. מילולית. זה היה ליום אחד. כולנו זוכרים לאן זה התדרדר.
אני אגיד לכם את האמת. אני שונא את הסרט הזה. אני שונא אותו בעיקר כי ההתלהבות ביציאתו הייתה תמוהה במקרה הטוב וברוך השם, במהלך השנים שעברו, אנשים קצת התאפסו על עצמם. אבל מעבר לזה הסרט הזה הוא משעמם. משעמם תחת, כמו שנאמר. ההפחדות שלו הם בחזקת ה"מסדרון החשוך" ולא יותר מזה. זה מעייף. דבר שני הטוויסט של הסרט הוא מפגר. תחשבו על זה רגע, ברוס וויליס הוא רוח רפאים כבר איזה חצי שנה והוא לא יודע מזה? ברור. אין שום דרך להסביר את זה באופן שיגרום לי לקנות את זה. השיא מבחינתי היא איזו סצינה בסוף כשהילד והאמא תקועים בפקק ואז הילד רואה איזו רוכבת אופניים שמתה לאחרונה וטורח לספר לאמא שלו שסבתא שלו אהבה אותה כל הזמן הזה או משהו. אין שום אדם תבונתי מעל גיל 14 שיכול לקחת את הרגע הזה ברצינות.
יתרונותיו של הסרט הם היילי ג'ואל אוסמונט המצויין בתפקיד הילד שרואה אנשים מתים וטוני קולט.
אז למה הוא ברשימה? בגלל שהוא כן חלק מהשיח על קולנוע האימה של הניינטיז. ואפילו חלק איטנגרלי. בעיני הוא מייצג את כל מה שרע בז'אנר במהלך העשור – יעאני מפחיד, יעאני מתוחכם, יעאני פורץ דרך. ובעיקר מאוד מאוד עצל.
לשמחתנו, באותה שנה ממש קרה פלא. סרט אימה כמו שצריך שעשה לא מעט כסף ושמו הדהד למרחקים. אנחנו נסיים את סקירת האימה של הניינטיז עם הגדול מכולם:

"פרוייקט המכשפה מבלייר" – The Blair Witch Project
כדי להציל את השם הטוב של ז'אנר האימה בארה"ב היה צריך שני שמות: דניאל מייריק ואדוארדו סאנצ'ז. שני הסחבוקונים האלה שלחו ליער שלושה שחקנים ומצלמת וידיאו, ערכו בתבונה והחליטו לעבוד על כל האומה האמריקנית. הם פרסמו שלוש מודעות של "נעדרים" ברחבי היבשת וכשהסרט סוף סוף יצא, הרבה אנשים לא ידעו אם מדובר בבדיה מוחלטת או תיעוד.
וזה הסיפור למי שלא מכיר: שלושה סטודנטים יוצאים להתחקות אחרי האגדה על המכשפה מבלייר שמתגוררת ביערות מרילנד. הם מראיינים כמה מקומיים (יש שם סצינה אדירה בה מתראיינת מישהי שמחזיקה תינוק בידיה וברגע שהיא מזכירה את המכשפה העולל מתחיל לצרוח מבכי ומנסה לסתום לאמא שלו את הפה עם ידו הקטנה. אין לי מושג איך עשו את זה) ונכנסים לעובי היער. דברים מוזרים מתחילים לקרות שם עד לסצינת הסיום שעלולה לבוא אליכם בחלומות.
מעבר לטריק היחצ"ני – שאולי יכול להיחשב מעצבן – הסרט הזה מפחיד. הוא מפחיד ממש. אני ראיתי אותו פעמיים בקולנוע ויצאתי נרעש למדי. אבל עכשיו אני צריך לסייג: אני לא בטוח כמה צפיות הוא שורד והאם שידור טלוויזיוני לא רוצח אותו. יש מצב שכיום הוא לא מחזיק מים. אבל כשהוא יצא, בואו נגיד את זה ככה, המגזין טיים שם אותו על השער וכתב "הסרט המפחיד ביותר אי פעם". ההכנסות הגבוהות היו רק עניין של זמן.
ההמשך היה פחות מרהיב. למרבה הצער אף אחד מהאנשים שמעורבים בסרט לא יצא מהסרט לאיזושהי קריירה מזהירה. הת'ר דונהאיו שעושה עבודה מדהימה בסרט לא השתתפה באף פרוייקט משמעותי מאז ובעיקר נצפית בהופעות אורח בסדרות, כמוהה מייקל סי וויליאמס. הצלע השלישית, ג'ושוע לנארד, דווקא השתחל יפה לסצינת האינדי, הופיע במספר סדרות ואפילו טרח לביים סרט. שני הבמאים לא הצליחו לשחזר את הצלחת "פרוייקט המכשפה מבלייר". סרט המשך בזיוני שיצא לאחר מכן הצליח לפורר את המיתיות שיצר קודמו.

סרטים נוספים מארצות הברית ומחוצה לה:
"טווין פיקס: אש הולכת אחרי", "אדון המשאלות", "עיר אפילה" (האוסטרלי והמעולה ביותר של אלכס פרויאס), "רינגו" (המקור היפני ל"הצלצול"), "אודישן", "קיוב" מקנדה, "הנוסע השמיני 3" של פינצ'ר, "קו הדממה" של ג'ואל שומאכר.