סקירה כפולה: "סיבוב הופעות" ו-"Rubber"

בעוד פסטיבל קאן 2011 נעל את שעריו לא מזמן, תוך כיבוד הקולנוע הישראלי בפרס, אל מדפי הספריות הגיע כותר שקצר שבחים במהדורה הקודמת של הפסטיבל. מתייה אמלריק, מי שמוכר יותר כשחקן צרפתי מוערך (“הפרפר ופעמון הצלילה”) הוכרת כבמאי הטוב ביותר בפסטיבל, על הכישרון שהפגין בסרטו הרביעי מאחורי המצלמה. בשפת המקור הוא נקרא "Tournee”, על המדף תמצאו אותו תחת "On Tour” ובפסטיבל חיפה האחרון הוא זכה לשם העברי "סיבוב הופעות" ונבחר על ידי אור ס. לסרט הטוב של הפסטיבל.

תיאור העלילה אינו ממש רלוונטי במקרה הזה, כיוון שהסרט עצמו אינו מתעכב יותר מדי על דרמה או התפתחות הדרגתית של סיפור. מדובר במשהו שקרוב יותר להתבוננות, מלאת חמלה וחסרת שיפוט, על סיבוב הופעות של כמה אמניות בורלסק אמריקאיות ואמרגנן המקומי, ברחבי צרפת. החל מהצצה אל מאחורי הקלעים, דרך המסע מיעד ליעד וכלה בבמות הנוצצות. הכוח המניע היחידי של העלילה, מלבד הגעוגעים של הבנות הביתה לצד התפעלותן מארץ הבאגט, היא ההופעה האחרונה שעתידה להתקיים בפריז. אלא שאותו אמרגן לא בדיוק סגר אולם למופע הסופי ומנסה בכל כוחו וקסמו הנכלולי למצוא אחד בזמן.

את התפקיד הראשי של מנהל הלהקה הפקיע לעצמו אמלריק. הוא מיטיב ליצור דיסוננס מהלך של חדל אישים חביב למדי, המנסה לרצות את כולם בדרכו העקומה, אך מעורר אנטגוניזם בכל אשר יילך. ברם, לא לחינם זכה אמלריק בפרס על יכולות הבימוי שלו דווקא. “סיבוב הופעות" הוא קודם כל סרט של במאי, השולט בכל רזי האמנות השביעית ומכפיף אותם לרצונו. השוטים והסצינות בנויות ומעוצבות לעילא ומזגזגות בין פריימים סטטיים שהתרחשויות יוצאות ונכנסות אליהם בתזמון מופתי ובין שימוש כמעט תיעודי במצלמה, שלוכדת רגעים נדירים מבחינת האמת שמפעפעת מתוכם. הבימוי של אמלריק הוא הדבק המחבר יחדיו אוסף של רגעים, יפים לכשלעצמם, לכדי סרט קולנוע שלם.

את אותה אותנטיות שהוזכרה, יחד עם כמויות לא מבוטלת של חושניות וסוג מסויים של פתטיות, מביאות אל הסרט הרקדניות-חשפניות המככבות בו. במהלכו הן מתערטלות, פיזית ונפשית, בזכות העובדה שכולן עוסקות במקצוע זה בחייהן ובמידה רבה מגלמות גרסה של עצמן. ביניהן ניתן למנות את קיטן און קיז, דירטי מרטיני ומימי לה מו, לטובת מי שהשמות הללו אומרים לו משהו. חלקן נאלצות לחיות את התדמית הזוהרת והגדולה מהחיים שהן מקרינות על הבמה גם בחיי היומיום, רובן נראות ומתנהגות כפרפורמריות שעברו את שיאן וכולן שופעות אהבה ואנושיות כנה ופגיעה. מלבד עם ההופעה והבימוי של מתייה אמלריק הנהדר, הן מהוות סיבה נוספת לצפות בסרט המיוחד והאינטימי הזה. אלא אם יש לכם סלידה מקאמפיות, צרפתית, או סרטים שמעדיפים אווירה על פני עלילה.

"Tournee”. בימוי: מתייה אמלריק, צרפת 2010, 106 דק', אנגלית+צרפתית עם כתוביות באנגלית.

הסרט הבא מגיע אף הוא מצרפת, אבל מחלק אחר לגמרי. כנראה מאיזור הדמדומים של המדינה. מה גם שהוא צולם בקליפורניה ודובר אנגלית מתחילתו ועד סופו. עוד בשלב התקציר, נשמע "Rubber” כמו סוג של בדיחה – מעשה בצמיג רגיל למראה, המתעורר לפתע לחיים, מתחיל להתגלגל בעולם ומפוצץ חפצים בכוח המחשבה בלבד. מהר מאוד הוא עובר לביקוע ראשים אנושיים, מתאהב בנערה מסתורית וטובת מראה (רוקסן מסקידה) וזוכה למרדפים משטרתיים בעקבותיו, בראשות השריף (סטיבן ספינלה). גם שמו של הבמאי, קוונטין דופייה, תורם לתחושה כי מדובר במתיחה שיצאה מכלל שליטה. ייתכן והוא מוכר לכם יותר כמוזיקאי Mr. Oizo.

אולם, הצפייה בסרט מאשרת שהוא אמיתי לחלוטין. ממש כשם שהוא מופרך, תמוה ותמהוני ברמות ואופנים שלא היה ידוע על קיומם לפני כן. את העלילה ההזויה בחר הבמאי לעטוף בהגיגים על רמת המעורבות של הקהל בסרטים וטון וחצי של מודעות עצמית, לתבל בקריצות לז'אנר סרטי אימה ובמיוחד לטראש האמריקאי ולשתול ברקע פסקול אלקטרוני אופייני לו. מילים לא יוכלו לתאר את התוצאה.

"Rubber”. בימוי: קוונטין דופייה, צרפת 2010, 79 דק', דובר אנגלית.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית

 הטקסט פורסם בגיליון עכבר העיר ב-27.5