אמיתי או מזויף? חלק ב' ("I'm Still Here")

החלק הקודם בסקירה המשולשת של סרטים דוקומנטרים מעניינים מהשנה שחלפה זה עתה, הוקדש לסרט "קאטפיש" ("Catfish"). בעיניי, ייצג הסרט ההוא את רוב הטעויות האפשריות בנוגע לתת-הסוגה (הדי בזויה, יש לציין) של סרטים שקוראים לעצמם תיעודיים בזמן שהם כנראה מפוברקים. "קאטפיש" הוא האופציה הגרועה מכולן – לביים סרט, לשקר בעניין האותנטיות שלו ולהתמיד בשקר למרות שהוא פחות או יותר נחשף. סרטם של קייסי אפלק וחואקין פיניקס בוחר באפשרות עדיפה מעט יותר. זהו "I'm Still Here", שיעוברת וייקרא מעתה "אני עוד כאן", כי אין לי כוח להחליף שפה כל רגע. הסרט הוצג על-ידי הצמד כמסמך תיעודי חושפני, המתעד את התהליך המשונה שעבר השחקן חואקין פיניקס במשך כשנתיים. ב-2008 הוא פרש ממשחק, שינה את הופעתו המוקפדת, עטה מראה מוזנח וניסה לפרוץ אל שוק מוזיקת ההיפ-הופ. יחד עם אפלק, גיסו ובמאי הסרט, הציגו השניים חזית אחידה לפיה הכל אמת לאמיתה. אך לאחר שעלה "אני עוד כאן" לאקרנים ואיש לא התעניין בו במידה הרצויה, הודה הצמד כי מדובר בתרמית. במתיחה שנמשכה שנתיים ובה גילם פיניקס בכל יום ביומו את האלטר-אגו הפראי שלו. מי היו הנמתחים? לא לגמרי ברור.

הכל התחיל בפליטת פה של השחקן המצליח והמועמד לאוסקר חואקין פיניקס ("הולך בדרכי", "גלדיאטור"), בתקופה שנראתה כמו שיא הקריירה שלו. הוא שוחח עם כתב וגילה לו כי הוא עומד לפרוש ממשחק. העניין התגלגל ככדור שלג בתקשורת ובתוך כמה חודשים התקבלה התמונה המלאה של המהפך – פיניקס עלה במשקל, עישן ג'וינטים בכמויות וגם הסניף לא מעט, גידל זקן פרא ולא חפף את שיערו המדובלל יובלות. את הלוק החדש השלים בעזרת משקפיי שמש ענקיים. בקיצור, חואקין פיניקס גילם את זאק גליפיאנאקיס במשך כמה חודשים טובים.

המקרה זכה לחשיפה הרבה ביותר ולהד ציבורי נרחב כאשר התארח השחקן-לשעבר בתוכנית הפופולרית של דייויד לטרמן. ההופעה המגומגמת והמבולבלת, יחד עם ההבטחה כי המיר את קריירת המשחק בזו של זמר ראפ, הביכו את הקהל והמנחה כאחד. פיניקס הפך לבדיחת היום, אשר אף היא צברה תאוצה והגיע עד האוסקר – אז עלה לבמה בן סטילר והגיש פרס מזוקן ומסטול, תוך שהוא מודיע כי נמאס לו להיות המצחיקן.

אמצעי התקשורת תהו מדי פעם בפעם האם מדובר במתיחה או בשינוי קיצוני שאכן עבר השחקן. כאשר הודיע קייסי אפלק כי הוא מתעד במצלמתו את חייו החדשים של חואקין, התחזקו השמועות כי מדובר בסך הכל במתיחה משונה. ומשום שהסרט, "אני עוד כאן", לא עורר הררי תגובות או הסעיר באמת את האומה האמריקאית כאשר עלה לאקרנים, התוודה אפלק כי מדובר למעשה בסרט מוקיומנטרי, שהגה יחד עם פיניקס. שנתיים אחרי שהחל המסע הארוך והשעיר הזה (מספטמבר 2008 ועד החשיפה בספטמבר 2010), התברר כי זוהי בדיחה פרטית של השניים.

קייסי אפלק מתעד את חואקין פיניקס יושב. כלומר, עושה כאילו הוא מתעד אותו יושב.

האם ניסו לומר משהו על חייהם הריקים של כוכבים הוליוודיים? ייתכן שכן. הסרט מלא בסצינות ארוכות של פיניקס בוהה במחשב, מחפש חומר באינטרנט על עצמו, אם למנות דוגמה אחת המובילה להסקת המסקנה המתבקשת הזו. ואם התשובה הנחרצת היא אכן כן, נדמה שהסרט השיג את התוצאה ההפוכה בתכלית. שגם אפלק ופיניקס גילו את האמת המרה, עת יצא סרטם והציג בפני אולמות בודדים ושוממים ועורר אפס עניין ציבורי. שגם הם למדו על בשרם שכוכב הוליוודי גדול ככל שיהיה (ופיניקס הוא לא מגה-סטאר בשום קנה מידה), מעניין את הציבור הרבה פחות ממה שהוא חושב. כי הרי אין גדולה כחשיבות העצמית של שחקן הוליוודי, תמיד המעריץ הנאמן, האובססיבי והגדול ביותר של עצמו. אם השניים ניסו להוכיח נקודה – שקהל אוהב את הכוכבים שלו יפים, נקיים, מריחים טוב ומלוהקים בטייפ-קאסט המאוד ספציפי שלהם – הנקודה הובהרה בקופות הכרטיסים.

מכיוון שידוע שהדוקו מזויף, אפשר לשפוט את הופעת המשחק של פיניקס ולהשוותה לכל הופעה אחרת בקריירה שלו. אותי הוא הרשים. אולי מפני שהוא כל-כך נהנה לגלם את הסטלן המרוכז בעצמו, הנוטה להתפרצויות זעם, שקילוחי טינופת יוצאים לו מהפה בכל רגע נתון. ישנן כמה בדיחות לא רעות בכלל על חשבון הוליווד, כמו הרגע בו פיניקס מתלונן שהסרט "Revolutionary Road" ("חלון פנורמי") היה מועמד להמון פרסים, בעוד סרט בכיכובו עם שם כמעט זהה, "Reservation Road" ("דרך לא שמורה"), זכה להתעלמות מצד האקדמיה. לצידם ניתן למצוא בסרט רגעים כנים ונוגעים ללב של אמן המחפש את זהותו, או של שחקן במצוקת אמת, כמו גם רגעים משמימים וחסרי כל עניין. בצער רב, אני נאלץ להודות שדווקא האחרונים מהווים את חלקו הארי של "אני עוד כאן".

חואקין פיניקס בתפקיד זאק גליפיאנאקיס (או בקיצור, חואקין גליאפיניקס)

בנוסף, ישנם מספר קטעים בסרט שאני מתקשה להבין כיצד פיברקו, או להבין מדוע הם נחשבים מפוברקים. את הדמות שעטה על עצמו פיניקס, את "האני האמיתי שלו" לפי גרסת הסרט, קיבלתי בהבנה. אין זה שונה מכל שחקן אופי שמשמין ומזניח את עצמו עבור תפקיד. אבל מה עם הרגע שבו פיניקס מקיא את נשמתו בשירותים אחרי הופעה שהתדרדרה לקטטה? הוא לא משתמש באפקט החביב על אנשי קולנוע שמעוניינים לצלם הקאה, כלומר פולט באחת איזה מין נוזל צהוב שהיה בפיו מבעוד מועד. פיניקס אשכרה מקיא את נשמתו שם, במשך דקות ארוכות ומחליאות. אז אפשר להגיד שזה מבויים, אבל אי אפשר להגיד שהוא לא עשה זאת במציאות. הייתי ממשיך ושואל איך לעזאזל ביימו את הסצינה בה אחד החברים שלו מחרבן לו על הפנים בזמן שהוא ישן, אבל נדמה לי שהגענו אל סף הגועל המותר באינטרנט בלי שהפוסט ייחשב כמסכן את בריאות הציבור.

אשוב אל שאלת האמיתי מול המזויף, ואתקוף מזווית אחרת. מתי שחקן מפסיק לשחק? מתי הוא חוזר להיות הוא עצמו? בהוליווד, התשובה היא – אף פעם. משום שאחרי הצילומים מתחיל סבב יחסי הציבור. תוכניות הראיונות הרבות, פרימיירות חגיגות שורצות עיתונאים. גם לשם מגיעים השחקנים כדי לעבוד, לחייך, לענות לשאלות מטופשות של מנחים עבשים ולקדם את סרטם. ומה עשה פיניקס באותו ראיון עם לטרמן? מהלך מבריק. פתאום, מגיע מישהו לתוכנית אירוח בתור עצמו, גרסה של עצמו בכל אופן. והוא לא מחויך-מפני-שהוא-בראיון אלא שרוי במצב-רוח האותנטי שלו באותו רגע. אז מה בעצם לא אמיתי פה? או יותר נכון, מי יותר אמיתי – הוא, או שאר שחקני הוליווד?

לפני סיום, הייתי רוצה להתייחס לשני סרטים אחרים שמצאתי קשר בלתי ישיר ודי אסוציאטיבי בינם לבין "אני עוד כאן". הראשון הוא "אי שם", סרטה של סופיה קופולה שמציג כרגע בבתי הקולנוע ואשר לא חיבבתי במיוחד. זכיתי להמון התקפות על חוסר היכולת שלי לפענח שמדובר בסרט על ריקנות, ולא בסרט ריקני. אז לעניות דעתי, ב"אני עוד כאן" ישנו דיון תקיף וחריף יותר על הריקנות בחייהם של כוכבים הוליוודיים, מאשר בסרט "אי שם" כפי שאני ראיתי אותו. והוא גם הרבה פחות משעמם. השני הוא "המדריך למהפכה", סרטו של דורון צברי שהיה נראה כחביב הקהל, לפחות על-פי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים. אבל הקהל לא בא והסרט ירד מן המסכים בבושת פנים. היה זה תורו של צברי לגלות שסרטים ברנז'איים, מעניינים רק את הברנז'ה. והרי חבריה זכו כבר לצפות בסרט בכל אותן הקרנות מיוחדות, מותירים את "המדריך" ללא קהל בהקרנות המסחריות. וכשם שצברי השקיע שנים ארוכות מחייו במה שכונה "האודיסיאה הפרטית שלו נגד רשות השידור", כך גם פיניקס בזבז זמן יקר וניפץ את תדמיתו ככוכב בהתהוות. כולי תקווה שהוא יצליח לשקם את הקריירה שלו מכאן ושהסרט ייזכר כקוריוז משעשע שיוקרן באירועים של משפחת פיניקס-אפלק. הרי אף אחד לא רוצה לעבוד עם שחקנים ב-א-מ-ת משוגעים. תשאלו את טום קרוז.

מה למדנו היום: הפשע לא משתלם. לא בקופות הכרטיסים, בעניין ציבורי או בכל סוג אחר של רייטינג, משקה האלים של שוכני הוליווד. וחואקין פיניקס שחקן מסור, אבל בנאדם מטורלל על כל הראש.

בפרק הבא: האופציה השלישית והטובה מכולן לגביי סרט דוקומנטרי שנראה גדול מהחיים – לעשות אחד באמת. "Exit Through the Gift Shop" ידגים כיצד.