"המדריך למהפכה", סקירה

את "המדריך למהפכה" תפסתי אי שם בקיץ, במהלך פסטיבל ירושלים האחרון. מאז זרם הרבה כסף בישיבות התקציב של רשות השידור, סרטם של אורי ענבר ודורון צברי עורר מיני-סקנדל בפרסי אופיר כאשר התמודד בקטגוריה הראשית העלילתית (והפסיד בה, אך זכה בפרסים אחרים) וצברי משווק כעת כאיש שמאחורי הסדרה "מחוברים". סדרה אשר צברה תאוצה ומסתיימת בתזמון מושלם, ציני מדי לטעמי – ביום עליית הסרט לבתי הקולנוע, יום אשר נדחה מעט. לדעתי, בכדי לאפשר לסרט לרכב על גל ההצלחה שלה, להציג את צברי כשרשרת רציפה של בידור איכותי. עובדה שכך זועקים הבאנרים. דורון צברי לא מקבל את השם האמצעי "בית שאן סרט מלחמה", נניח, אלא את "מחוברים". אפילו הפוסטר הוחלף. אישית, חיבבתי יותר את הכרזה הקורצת לורטיגו וסמל הערוץ הראשון גם יחד, מאשר את הכרזה החדשה וחסרת הייחוד. השוו בעצמכם:

ממרחק הזמן, אני מגלה כמה נבואות נכונות אשר אשמח להמשיך ולגלות כמה רחוק הן ילכו. כמו הקביעה שמדובר בסרט שיחצה שופטי פסטיבל וקהל משלם כרטיסים. אני מאמין שגם בהקרנות המסחריות ירגיש הקהל צורך למחוא כף, להתרגש מכך שהשתתף בחוויה קבוצתית, שנסחף קליל. ואני גם מאמין שפרסים גדולים הסרט לא יקטוף, שלא יהיו לו זרי דפנה נוצצים מספטיבל שקר-כלשהו לקשט בהן את עטיפת מהדורת הדי.וי.די שלו, לכשתצא. אבל אני שב ומסרב ללכת בתלם בנוגע לסרט הזה. הוא לא מהפכני, תרתי משמע.

ה"מציאות" שהסרט מציג מסולפת בדיוק כמו כל מציאות בכל סרט תיעודי שראיתי, ומבחינה קולנועית ודאי שלא מדובר בבשורה מרעישה או חדשנית. אני זוכר אותו הרבה פחות לטובה מן הרושם הראשוני אשר הילך עליי קסם מסויים במהלך הפסטיבל הירושלמי. אך אין בי גם צורך לקטול או לבקר אותו יותר ממה שעשיתי אז. הרי מה שקובע הוא ההתלהבות הראשונית, וכזו הייתה, גם אם כבר אז הייתה מסוייגת. אז אני הולך לשבת בצד ולשמוע אנשים מפטפטים בלהט על "המדריך למהפכה", על תעוזתו ועל החוויה שהעביר אותם. כי זה קולנוע בשבילי והעובדה שאני כשלתי להתחבר באמת, לא מסמיכה אותי לקלקל לאחרים. אז מכיוון שאין לי שום דבר חיובי חדש להגיד עליו, הנה מה שכתבתי על הסרט בפסטיבל ירושלים האחרון. בשני שינויים קלים – ללא הפסקה הראשונה שנגעה אך ורק לפסטיבל ובתוספת פסקה אחרונה אשר נחתכה אז בעריכה.

"המדריך למהפכה" הוא תולדה של מאבק מתועד בן שמונה שנים, בו מנסים הבמאים דורון צברי ואורי ענבר ("בית שאן סרט מלחמה") להילחם בתחנת הרוח הידועה בתור "ערוץ 1" ולבצע רפורמה ברשות השידור. מבחינה קולנועית, הסרט אינו נסיוני כמו שאמרו עליו, ממש לא קורא תיגר על המוסכמות. זהו סרט תיעודי נטו, שכבר נעשו כמוהו בעולם. אז יש קטעי מעבר באנימציה. ויש סצינות מבויימות על ילדותו של צברי. ויש שחזורים עם שחקנים, ויש דוקו-אקטיביזם עם מצלמה רועדת שחוטפת מכות משוטרים מפזרי הפגנות. הכל עשוי לעילא ולעילא, אך המבנה הוא דוקו קלאסי, אין סיבה להתבלבל.

הקרב על האגרה עובר תמורה במהלך הצפייה, משנה צורה לכדי פורטרט עצמי של צברי. אומרים על הרבה על אנשים שהם חיים בסרט ודורון צברי מספק לכולנו הזדמנות לראות את הסרט בו הוא חי. האיש שמצטייר מן הדיוקן העצמי הוא אגו-מניאק לא קטן, כפייתי ברמות מטורפות ומבסוט מעצמו עד בלי די. הוא היה יכול לקרוא לסרט "דורון צברי המלך". והוא גם היה גם צודק, הוא באמת מלך. תותח-על בקולנוע. הסרט שלו חריף, מבריק לפרקים ומצליח לעבוד לחלוטין על הקהל על אף הפרדוקס הקיומי שממוקם בבסיסו. הרי כולנו יודעים שהממשלה היא מאפיה, שמדינת ישראל היא רפובליקת בננות נפוטיסטית. אבל במה נבדלת הכנופיה הקבועה של צברי שמופיעה בקרדיטים, מזו של מנכ"ל רשות השידור בדימוס? להגיד שהטלוויזיה שולטת בהמונים על ידי סילוף המציאות, ואז לעשות סרט דוקומנטרי סופר-מניפולטיבי שסוחט מאותם המונים מחיאות כפיים סוערות – זה אבסורד מטורף. חור שחור היה צריך להיווצר באותו רגע באולם, לו הייתה טיפת היגיון בעולם.

אבל אצל צברי, זה עובד, כי הצדק איתו. קולנוע יכול לשנות מציאות, אפשר לעשות מהפכות והכי חשוב זה להאמין. לא חשוב במה. אחלה של מדריך, למרות שמהפכה עדיין אין. עם כל ההשגים והחשיפות של הדוקו-אקטיביזם הזה, כרגע אין חוק ואין רפורמה בערוץ הראשון. הרי כולנו ראינו את המונדיאל האחרון. וגם אם יהיה חוק, ייקחו שנים לרפא את הגופה הזו, שלא לומר להקים אותה לתחייה, לעשות לה רנסנס. גורלו של הסרט הוא לעשות קצת רעש ואז להישכח, כמו "שיטת השקשוקה" בזמנו. וגורלו של צברי הוא להיות קולנוען. לא פוליטיקאי. נקווה שלעולם לא ישכח זאת, לא משנה מה תגיד אמא שלו.